נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים י"ד – ט"ו

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

 

[לד:] 

פרק י״ד – חזרה לעדן יע״א

קורא יקר, אם יש לך לב חזק ואמיץ תבוא עמנו בזה ואם לאו, כי נבהלת (נבהלתה), דלג את הפרק הזה. 

יום ג׳ י״ט תמוז, עלינו ברפסודא ואל תדמה בנפשך כי רפסודה זאת כמו רפסודות דעירנו, כי גדולה היא וכו׳. נפש ירדנו בה, עם כל התיבות והחפצים הרבים כידוע, מלבד שישה מלחים, אבירי הלב, המנהיגים אותה. כמעט הלכנו כעשרה צעדים הרפסודה תעלה שמים ותרד תהום, פעם מרימה אותנו מאחרינו למעלה ראש, ופעם משפלת אותנו מלפנינו למטה עד תהום. כמעט היינו צוללים, לולי שאחזנו ברפסודה בחוזק היד. אמרנו נגזרנו ח״ו כל גבר ידיו על חלציו וכל פנים קבצו פארור. מה גם הנשים רכי הלבב, לא יכלו להבליג על יגונן ובקול מר תצרחנה, אנא ה׳ הושיעה נא וככה לבנו בלי אסון, בחסדי השם יתברך, עד שהגענו אל הספינה הגדולה, כי רחוקה היתה מן החוף כנזכר לעיל. ואשא עיני והנה גלי הים שטפו ועברו למעלה ראש, עד חצי הסולם, של הספינה הגדולה. וכרגע ירדו משברי הים עד למטה מהסולם, כקומת איש. רעדה אחזתני, אמרתי בלבי, בודאי יחזירונו ליפו, כי אי אפשר לעלות כמעט נציג כף רגלינו על הסולם ועד ארגיעה נצלול כעופרת במים אדירים ח״ו. אך סתם מלחים, מרי נפש. מה עשו, העמידו שנים מהם על הסולם ושנים על הרפסודה, והנה לתמהון לבבי ראיתי והנם מושיטים החברים זה לזה על כל אחד ואחד, ויעופפום כנשרים, אך אני, נשארתי באחרונה, בכוונה לראות איך יפול דבר. גם אני עפתי כציפור כמותם ועליתי, אך הרגשתי בעצמי ובשרי, עייפות מה עפיפה הזאת, ולא יכולתי לעמוד וישבתי דהום ומבוהל כמו שעה, המלחים ספרו כי יש ימים בימי הסתיו יסער הים עוד יותר מזה, עד שהספינות הגדולות לא יוכלו ליקרב אל הים הזה ומוכרחים להפוך דרכם. כזאת וכזאת שמעתי על ים יפו הלזה. ואני תברך לשוני, לאל חי, הפודה ומציל. המלחים לקחו מאתנו לבד מ׳ פרנק, וזהו אך לכבוד האדון משה אהרני נ״י הנודע להם, כי מאנשים אחרים לוקחים עשרה פרנק על כל אחד, בים סוער כזה. קצת מהחברים קפצו ונשבעו שלא לבא עוד בים יפו, אל נא אחיי, אמרתי להם, אל תביא באלה נפשכם, כי האדם רגע באפו פן תנחומו וכו'. כחצות לילה נסעה האניה לדרכה, אך נוע התנועעה מכל צר, מפני גלי הים. בבוקר, נחה האניה רחוק מן חוף עזה, אך סערת הים שוטף בשטף קצף ביותר מאמש. הרי הרים הגלים מתנשא והספינה תחוג ותנוע כשיכור, עד שלא יכולנו להלך, כי אם על ידי מישוש בכלים ובעמודים ונדמינו כשיכורים בלב ים. רב החובל תקע בקרן, בקול מורא מאד לאות כי יקרבו הרפסודות להוריד סחורות, אך לשוא. המלחים יראו לנפשם מלבוא בים סוער כזה, פן יטבעו בהמון הגלים. עד הצהרים, עפפה אלינו רפסודה גדולה ומלחיה כמעט ערומים כצאתם מבטן אמם, וקשרוה אל הספינה מכל צד ובכל זה תעלה שמים וכו'. וגרפו ממנה כל המים, מן הגלים הנשפכים לתוכה. רב החובל הבין, כי לא יוכל להוריד סחורות, פן ילך לאיבוד, ורק שלח פתקא להציר היושב בעזה, לאמר מה יעשה, אם להוחיל עוד פה או יסע לברת סעיד [פורט סעיד]. שני יהודים מיפו בקשו לילך לעזה, אמרנו להם, אחיי, כתיב ונשמרת מאד לנפשתיכם, השיבו, יעבור עליהם מה כי נחוצים מאד לילך לעזה. אך, רב החובל לא רצה להוריד הסולם ושלשלום [לה.] קשורים בחבלים עם עוד ג׳ גויים ואנו עמדנו על מעקת הספינה לראות. והנה, כאשר התירו הרפסודה מן הספינה עוד לא הרחיקה ללכת, והנה גל גדול מאוד, דחף את הרפסודה כעשרים אמות אחורנית ונכסית ולא נראתה עוד. אנשי אנייתינו צעקו בקול מר אהה אבדה אבדה הרפסודה, ואנו נצטערנו על שני יהודים שבה. בין כה וכה והנה נגלתה מצד אחר אך נמלאה מים עד חציה ומי יודע אם יגיעו לעזה בשלום. שומר ישראל שמור את שארית ישראל:

כה ישבנו בחיבוק ידיים כל היום ההוא וכל הלילה. קמנו ביום ה׳ והנה הים עוד יסער ביותר ומה נוחיל פה, כי גם הלחם אזל מכלינו כי לא הכינו [הוכינו[ פת כי אם ליום אחד, כנזכר לעיל. ורק בפירות יבשים מהנשאר אתנו השקטנו את הרעבון ביום זה. גם מים אין לשתות כי החביות נתרוקנו ורק חבית אחת טמונה בירכתי הספינה במדה ובמשורה השקנו ולפעמים ע״י כסף שחדים הרוונו. י״ב יהודים מבכוריא באו לעלות לארץ הקודש כמונו כמוהם ומפני שלא מצאו מי יערב בעדם, חזרו בפחי נפש. והם עוד הגדילו המדורה, כי אין להם מה לאכול, מה גם נשיהם וטפם, זעקו בקול מר מפני זלעפות רעב. אחד מהם קרב אצלי ואמר לי אם יש לי פת לקנות ממני. העבודה, אמרתי לו אם יש לי, אתן לך חינם אין כסף. נכמרו נחומי על האנשים התמימים האלו, גם נסיתי לומר לאיזה גוים, מאנשי הספינה, לקנות מהם פת בכסף מלא. אין לנו אפילו לעצמנו, השיבו [הושיבו]: 

רב החובל עמד על מעקת הספינה ועיניו משוטטות על הים הגדול הזה. אמר לי, על ידי המליץ, היש לכם פת. לא, אמרתי לו. אם כן אחד מכם ירד לעזה ויקנה פת לכל החברים. אמרתי לו, הלא עיניך רואות, סער ומשברי הים ומי יוכל לירד, מכור לנו אתה. אמר, אילו היה לי פת, הייתי נותן לכם. אם כן, אמרתי לו, הנהג את הספינה. השיב, לא. עדיין נתעכב בכאן, ג׳ או ד׳ ימים, עדי ישקוט הים ומוכרחים אתם לירד לעזה. לא נרד כלל, עניתיו. השיב והלא תומתו ברעב. מוטב ח״ו וכו׳, השבתיו: 

לעת ערב, רב החובל לא יוכל עוד לסבול אנקת אנשי האניה, ואמר לנסוע. כמעט התחילה המכונה לשגשג ועד ארגיעה נחה שקטה. כי אמר רב החובל נמתין עד הבוקר, אולי ישקוט הים מזעפו. כי פחד פן יקרה אסון להאניה חס ושלום. רק בלילה ההוא, חילק לאנשי הספינה, כעכים יבשים ועודם בכפם יבלעום. גם בתי הקטנה הביא לה שני כעכים וכוס חלב. בבוקר, ערב שבת קודש, הוחיל רב החובל עד בוש ובראותו כי אין כל תקוה לפניו, להוריד סחורות, נסע והלך אך הים עדיין סוער כמרקחה. כשמחת בקציר הייתה לנו נסיעה הזאת, שני ימים ושני לילות נעצרנו בחוף עזה ועינינו מיחלות וכלות. אך, זלעפות רעב, ירד עד חדרי בטן וכה הלכנו, בנקיון שנים וחוסר כל ואנו הסכן הסכננו בלחם חמודות, מעדנים ומטעמים. עד לאחר הצהרים, לא יכולתי לסבול הרעבון, כמעט אחזני בולמוס. נתתי לאחד מהמלחים איזה קשיטות להביא לי דבר מה, אך תחת פת לחם, הביא מלוא כפיו פירות יבשים. אכלתי והותרתי, ואורו עיני. 

הרעב, הוא הוא הצר הצורר, אשר כל אילי ואדירי התבל, לא יוכלו לעמוד לפניו. צוק הרעבון, הוא צחוק מכאיב לכל בני תמותה, אשר כל בלהות שאול וכל מצרי תפתה, משחק לו. השמש נטתה לערוב, ועוד לא נראה שום יבשת ארץ, ורק במרחק רב נראו איזה נרות, אשר על תורני האניות החונים בעיר. קיבלנו שבת ומערב ועד כשתי שעות בלילה נכנסנו לתעלת קנאל. ביקשנו לירד ובהיות שהלילה ליל שבת קודש ולא נוכל לקצץ עם המלחים [לה:] ויטילו עלינו שכר הירידה כרצון נפשם. על כן משה אהרוני נ״י אמר, אני יש לי מלח, מכירי בעיר, אלך ואביאנו. ואתם, תשבו פה. דעת לנבון נקל, כי כל רגע, כיום נחשב לנו. וירד בסירת דוגה וכמו שעה, בא עם המלח הנזכר, וירדנו. והנה חברים, הנזכרים לעיל, עומדים צפופים על החוף, מחכים עלינו, אשר הקיץ אותם משנתם, משה אהרוני נ״י. חושו, חושו, אמרו לנו, לא עת להרבות דברים, כי רבת שבעה לה נפשינו גם רעבון וצמאון, גם פחדים ואימת מות ומשאון וכאיש אץ לדרכו, ספרנו להם, מה שקרנו. החברים הי״ו נחמונו לאמר, כזאת וכזאת יקרה לנוסעי הים ועוד יותר מזה וכו'. חפצתי לנוח ולשבור רעבון נפשי, אך עוד הוכרחנו לכנוס בבית המכס, ולמסור תעודה להציר האנגלי וכו׳ וכחצות הלילה, הלכתי לבית הידיד מנחם מ״ו משה הנזכר לעיל הי״ו, בם החלפתי כח. קידשנו וסעדנו כיד ה׳ הטובה עליהם:

במוצאי שבת קודש, הלכתי לטייל בשוק. פגשני הידיד, נסים מנחם הכהן נ״י והפציר בי לבא לביתו. וכבדני בכוסות קאוי וכו׳, יהי מכירי זה, ברוך. בלילות לא יכולתי לישן מפני היתושים אשר דקרוני כמחטים ועוד הוסיפו הפשפשים לעשות רעה ולצערני, אשר בעירי לא ימצאו כי אם מעט, ורק בימי הסתיו, על כן נערתי חצני, לשוב לעירי, אך אחי והחבירים הי״ו אמרו לילך למצרים. גם אני חפצתי לילך עמהם ,אך אזלה פרוטה מן הכיס, ונקל היה לי לשלוח לעדן להביא לי כסף כאשר עשו כן החברים, אך נכסוף נכספתי לראות את ניני מחמדי עיני. על כן אמרתי מה לי ולערוות מצרים, אשוב לעירי.

שמעתי כי הספינה תבא ביום ערב שבת קודש. החילותי לקפל החפצים ולהכין הכל ליום המסע, אך לדאבון לבי לא באה האניה עד יום השבת. שני באב, ביום שבת קודש אחר חצות היום, עליתי לספינת עסטרייך, אני ואשתי ואחותי והאברך מנחם בן משה ישראל נ״י. ברם זכור אותו האיש לטוב, הוא עשה עמי רק טוב, באניה הזאת וישרתני וכו'. ישלם השם כל תגמוליו. אחי הי״ו וכל החברים היקרים נ״י, ליוו אותי עד החוף, כי שבת היום, יבורכו מפי עליון בברכה המשולשת, בני חיי ומזוני אכ״יר. ותודה וברכה להאהוב מנחם מ״ו משה נ״י אשר התגוררתי בביתו בהליכה וחזרה ונפרדתי מאיתם בנשיקות אהבה. ולערב, עלה קיטור האניה ותשם בים דרכה, ואנו ישבנו על מכסה הסחורה, בראש הספינה. אך המלחים הקתולים [הקטולים] חרה להם, על המקום החשוב הזה, אם כי, לא הבנתי לשונם רמזו בידם כי נלך הלאה. ואחדים מהם קרצו בעיניהם ופשטו ידיהם כי אתן להם מעות. אך כאשר הבטחתים, ע״י רמזים, כי אתן להם מחר, רפו ידיהם מעט. אך למחרת, כאשר הגענו לעיר סיוס, קרבו בני הבליעל ובחוזק יד, לקחו את כל התיבות והחפצים שלנו, והוליכום הלאה, נוכח לול התרנגולים. אף כי פשטתי להם יד ולא רצו. צחנת לול התרנגולים, עלתה באפי. מה גם זיקי השמש קדחה על ראשי ולא יכולתי לישן שינת הצהרים, התחננתי להם להעבירנו מזה המקום הרע, אך הם בטומאת לבבם לא רצו בעד כל כופר. שתי עצת לנפשי מה לעשות, והנה שר המלחים עבר, התחננתי וכו', כרגע צוה למלחיו למלאות רצוני. ועד מהרה, נשאו החפצים וישבנו במקום טוב, נודה לשם חסדו. אך המלחים, סבוני בקריצות עיניהם ליתן להם שכרם, נתתי להם פרנק אחד, אך הם, ככלבים, לא ידעו שבעה. כי כל אחד מבקש פרנק. עד שעבר אותו השר הנזכר, גער בהם ואמר להם, בזה די והותר. את חטאי אני מזכיר היום, והוא כי במשך מסעי זה, לא עבדית כדמבעי לי למעבד וכמעט [לו.] הנחתי התורה בקרן זוית ותליתי בזה. השם הטוב יכפר. ג׳ ימים הים סוער והולך, אך, לא כים יפו. ז׳ באב ביום ערב שבת קודש בבוקר, הגענו לעדן בשלום. אך מהיום ההוא ומעלה, נעצבתי מאד על פרידת ארץ הקודש, עצב אשר לא ידעתי מלפנים, עד שאמרתי בחפזי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. ככה הייתי במרה השחורה כמעט חכי זהם מאוכל, עד שבא אחי הי״ו והחברים הנזכרים לעיל, הי״ו, ביום ה׳, כ״ה אלול, אז מעט קמה הסערה לדממה: יואל אלהינו ויקבץ נדחינו ויעלינו בקרוב לארצינו ויראינו פני משיחנו ויבנה בית תפארתנו אס״ו:

פרק ט״ו  -מאפילה לאורה עם חלום הנפלא

שנת התר״ס מחדש שבט עד סיון היתה שנת צרה ומצוקה, שנת פחד ובהלה, גזירות ואימת מות. כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, בעוה״ר. והוא כי ירד חולי רע בעיר הנודע מחליי הודו, כי בתחלה מתו שבעה גוים הודיים במגפה ב״מ והממשלה התגעשה והתרגש ובחרונה צותה לתפוש יתר המשפחה ההיא ולהרחיקם נדוד לעיר אחרת שממה, למען לא ידבק החולי. ועוד צוותה על כל אנשי העיר, לנקות הבתים והחצרות מכל זוהמא וחלאה ולסוד הבתים בסיד, מבית ומחוץ. ולעשות כבשונות אש, בכל רחוב וחוצות, לטהר בזה את האוויר. ובזה אולי צדקה במפעלה: אך בזאת תרשע ותכסל, להוציא העניים והאביונים מבתיהם, על לא פשע בכפם והשופטים והפקידים, בעשותם מעשים זרים, בעלות לבתים פתאום. וזהו תחילת הפחד בעיר. אך אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה׳. כי היה חרון אף ה׳ בעיר ופרצה המגפה ב״מ וב״ד צדק דעירינו, גזרו צומות וצדקות וביטול מלאכה סליחות ותחנונים לפני ה׳, כי ירחם על עמו ישראל. אך בעוה״ר, שתת תפילתינו וביום צום אסתר, התחילה מכת המוות ב״מ, במחנה העברים. והיה המת במגפה ב״מ, שלחה הממשלה בידי נכרים, מעבר לים ולא נודע מקומו איו ועל היושבים בבית שילחה לסוף העיר, בבתי צריפים ונקיקי הסלעים ושם ישבו בדד עשרה ימים או יותר. ודבר אין להם עם שום אדם, מלבד הרופא, הבא לבקרם. ורבים מהם לא ראו אור, כי מתו במגפה, ב״מ. ועל הרוב, מן הפחד. וכל הנמצא בבית המת, כמו מיטות ובגדים, כרים וכסתות, הכל נשרף באש כליל. והבית נסגר על מסגר שני חודשים או יותר. גזירה רעה מאין כמוה. עשירי העיר ניסו לחלות פני הממשלה, להעביר מהם הגזירות הקשים ההם, על המתים, הואילה הממשלה, לקברם בקברות אבותם ובלבד שלא יקרב איש לד׳ אמותיו. אך על סגירת הבתים והשריפה, אחת גזרה הממשלה ומי ישיבנה. ובכל יום ויום, גברה המצוקה והמהומה בעיר וסביבותיה, כי יד ה׳ הויה בדבר גדול מאד ויהרוג רוב מחמדי עין, עד כי היתה העיר צלמות ולא סדרים, כי בערה אש ה׳ ואין מכבה. הוי, הוי, נשמע מכל עברים, זעקת שבר שמע מכל פאות, אש, אש, מות, מות, זעקו כולם, הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו. חרדו כל העם וזעקו כמתעתעים כל העם מקצה, סמר מפחד בשרינו, יבש היה כעץ והלב כאבן, אשר לבו גס כלב האריה המס ימס, מה גם [לו:] בחג הפסח נהפך לאבל מחולינו בעוה״ר, כי הגדילה המדורה, ותהי העיר לחרדת אלהים. רבים מתושבי העיר, ברחו לנפשם מאימת מוות ומגזירת מלכות, אל כל אשר ידה אותם הרוח. אך מצד הים, אין יוצא ואין בא, כי הים נסגר, וכמעט חצי בתי העיר, נסגרו על מסגר, ומזה דללו וחרבו מעינות הפרנסה, וישפוט ה׳ את העיר, בשלושת שפטים הרעים ההם, דבר ורעב, וגזירות מלכות. בעוה״ר רבים מבני עמינו, חילו פנינו כי נצא מן הבית, כי היה מכת המות, דולג מבית לבית מימין ומשמאל וימת עם רב מישראל. אך אנה נלך, כי לא ידענו אנה נפנה ואנה ננוס. כי היתה יד ה' נטויה בכל סביבות העיר, ומצד הים נסגר. כי בעלי האניות, לא רצו בעד כל הון להעלות שום אדם מפני חולי המדביק. עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נחלו במחלה אנושה [אנושית], אז יחשוב איש את קונהו והתוודה את חטאתו, בעוד נפשו בכפהו ואימת מות תבעתוהו, אהה ה' אלהים, הכלה אתה עושה את שאריה ישראל. שוב מחרון אפיך והינחם על הרעה לעמך. צווחות איומות ותפלות נוראות ותקיעת שופרות נשמע בכל בתי כנסיות, עדי כמעט לא האמין איש עוד בחייו. ונתקיים בנו בעוה״ר, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב וכו'. מיום גוחי מרחם אמי, גם הזקינים סיפרו, כי מימיהם לא ראו גזירות קשות כאלה. ועיין למטה בסליחות, בסליחה שלישית שיסדתי בעניותי, המתחלת, אל מלא רחמים וכו׳: .

ח׳ בניסן, ליל שבת קודש, שבת הגדול, בחלומי, והנה שליח בא אצלי ואמר לי, כי איש נכבד קורא לי. והלכתי אחריו ועליתי לבית נאה ושם מצאתי איש נכבד, תוארו כמלאך אלהים, הלא אתה קראת לי אדוני, אמרתי לו, השיב, הן. נישקתיו על זקנו ואמרתי לו, בי אדוני, הודיעני מהו זה חולי הרע, הבא לעיר, מה מהותו. השיב, כבשר החי. נשתוממתי על המראה ולא הבנתי. כרגע, ציוה האיש הנכבד למשרתיו והביאו איש אחד חולה, נגוע, מוכה אלהים ומעונה. ראיתי על צואריו מורסות אדומות ומכוערות, נזדעזעו כל עצמותי. ואיש אחר קרא מאחוריו, הלא היא אסכרה ב״מ, המתחלת במעיים וגומרת בפה. מיד עמד האיש הנכבד, ולקח ספר גדול בידו ופתח אותו ויורא באצבעו ואמר לי, עיין בכאן. וראיתי, והנה כתוב שמי ושם אחי שילה הי״ו ועוד שני אנשים אשר שכחתי שמותם. ותחתם כתוב לאמר, אתם בעה״י תינצלו מאותו חולי הרע. נישקתיו על זקנו, פעם שנית. עוד תשוב תתפלא, הפלא ופלא, אמר לי האיש הנכבד, ופתח הספר דף א׳ מלפניו ואמר לי עיין בכאן. וראיתי כתוב פסוק אחד אשר שכחתי גם כן אותו מהו. ותחת הפסוק כתוב איש אחד שכבר מת במגפה ב״מ:

אמר לי האיש הנכבד, דע כי גם אתם משורש ויסוד אותו הפסוק ורק בדרך פלא ניצלתם. נישקתיו על זקנו פעם ג׳, תכף ומיד חלף הלך לו ונעלם מן העין. אחר כך, נדמה לי, כאילו אני ער והייתי מספר הפלא הזה, לאחי שילה. אמר לי אחי, מי הוא זה האיש הנכבד. מה טיבו. אמרתי לו, זה האיש שלוח ממרום ובידו עיתות בני אדם להמית ולהחיות. אחי תמה תמיהה גדולה, ואמר, היתכן דבר זה, והלא הקב״ה הוא הממית ומחיה. אמרתי לו, אחי, לא הבנת [הבנתה] דבריי. ופשוט הוא, שאין מי יוכל להמית ולהחיות, אלא הקב״ה לבדו. ורק הדבר הוא כך, כשהקב״ה גוזר גזירה, רומז למלאכי עליון היושבים לפניו ומלאכים רומזים למלאכים, בדרך השתלשלות עד שהגיע הדבר לאותו האיש הנכבד. תדע אחי, כי ג' פעמים נישקתיו על זקנו. הס, אמר לי [לז.] אחי. סתום וחתום הדברים, עתה. עתה, נשב ונסעוד וישבנו וסעדנו ביחד וכו׳, ואיקץ. ודע קורא יקר, הסיבה אשר שכחתי שמות שני האנשים והפסוק, הוא כי אני לא כתבתי זה החלום הנפלא, עד סוף חדש סיון. כי לא מלאני לבי לכתוב דבר עד שריחם השם ועצר המגיפה:

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. קטנתי מכל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך. אודך ה׳ כי עניתני ותהי לי לישועה. אלי אתה ואודך אלהי ארוממך. הודו לה׳ כי טוב כל״ח. והיינו דאמרו רז״ל על פסוק, וחנותי את אשר אחן, אעפ״י שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אעפ״י שאינו כדאי. [ע"פ ברכות ז.] כי יודע אני את מך ערכי, אלא הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו, תהלי״ת:

לאחר חג הפסח, עוד מכת המוות מתהלכת בעיר. ותגזור על ימין ועל שמאל. לבי לבי, על החללים. אך במשך הימים הוקלה מעט מעט מזעפה, גם מעשה השתילה, על הזרוע, מהרעל הארסי, על הרוב הועיל, לרוב בני אדם. ישתבח היוצר הנותן מחכמתו לבשר ודם, וברחמי השם על ברואיו תחת המגפה ב״מ, הביא [הוביא] קדחת קלה וחמורה לרוב בני אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי חנון ורחום אלהינו ומרבה להיטיב. אך השרים, עשו שערורייה לתושבי העיר, מה גם, על היהודים האומללים. סיגרו בתים וחנויות רבים. אף אם הם נקיים ממכת המוות. הם ציוו להחריב כמה דירות, במחנה העברים, באמרם שאינם יפים. ומה יעשו האומללים, שאין להם מה לאכול. אף אם יבנו בתים חדשים בזה העת, כי רשו מאין מלאכה. אהה, האביונים נואקים, נדדו למרחקים, בין צריפים ונקיקים, קדוחי שמש, ושזופי קדים, חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות, ואמת הוא, כי מלכי ושרי האנגלים [האינגלים], מלכי חסד הם ובמשפט יעמידו ארץ, ורק באשמת הפקידים והשוטרים, שונאי נפש העברים, הם המשטינים, כי הגויים וההודיים [וההדויים] גם הפרסיים מהם פקידים, מהם סופרים, מהם שוטרים, אכלו את ישראל בכל פה, כי צעקת היהודים האומללה לא תעלה באזני המושל האנגלי [האינגלי] המחניף לגוים בכל אשר יוכל. עד זה הגדיל לעשות רעה ליהודים הוא… הצורר המתנכל לשתות דם ישראל, לעשותם ככדור בידו. … הזה תכלית שנאה ישנא את היהודים, אשר לא ראיתי צר ושונא כמוהו בכל המון הנכרים. הוא מחרף ומגדף ומקלל קללה נמרצת על בני עמינו, על לא פשע בכפם… הזה, מעודו לא ידע חנינה ואי לו לאיש יהודי הנופל בידו. והיה כספו ורכושו וכל עמלו לאבדון, הוא היטה את לב הממשלה, בחלקלקות לשונו, לשנוא את העברים והוציא קול שקר, כי היהודים סרוחים ואי נקיון, עד כי היינו לחרפה וקלסה בעיני הבריות. שקר ענה בנו הארור, כי היהודים מנוקים מיתר הגויים על אחת שבע, כאשר יתנו עידיהם חסידי אומות העולם. … הזה שר״י הוא גואה וגס רוח מאד עדי כמעט לא יקרב איש להשתעות עימו, אם לא יקבל ממנו קללה ונאצה. תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו'. … הזה, יבוא לחרף מערכות אלהים חיים, היהודים האומללים, מתאנחים מכאב לב, כי עבד ושפל אנשים כזה, עשה כרצונו והגדיל ואין מי יוכל למחות בידו, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים:

איש אחד מבני עמינו סיפר, כי בליל שישי כ״ח ניסן, בחלומו, והנה חמשה זקנים, גדולי הדור, עוברים ברחוב מספרים זל״ז והם ראשון בקדש הרב [לז:] והנשיא מ״ו מנחם משה זצ״ל והרב הדיין מ״ו מנחם בנין זצ״ל, והרב הדיין מ״ו שמואל נסים זצ״ל, וכבוד אדוני אבי יוסף מ״ו ישועה זצ״ל, אך החמישי אמר, לא הכרתיו, אך הוא זקן מופלג, זצ״ל. והזקנים הללו, קראו לאיש החולם והושיבוהו בתווך, והזקן המופלג אחז בידו, בחוזק היד. הרפה לי אדוני, התחנן החולם, אל תירא, השיבו, רק הט אזניך לאשר יוסף מ״ו ישועה מצווך לבניו אל תשכח דבר, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת אמר לו, כה תאמר אל בניי מנחם וישועה שמואל ושילה הי״ו, דעו כי תעבור על שונאיכם צרה אך אל תפחדו ואל תרהו. הגד להם משמי, כי לא יפחדו כלל. כי גדול פעולת הפחד, מהסכנה עצמה. אך יעשו תיקון לנפשם, וזה התיקון אשר יעשו. מנחם בני, יעשה השכבה בבית הכנסת, לדודו מנחם מ״ו ישועה נע״ג כי הוא משרשו, ישועה בני, יעשה השכבה לבעל אחותו, בנין בן שלמה יצחק נע״ג, כי הוא משרשו, שמואל בני, יעשה השכבה לגיסו, מ״ו בנין בן מ״ו מנחם בנין נע״ג כי הוא משרשו, שילה בני, יעשה השכבה לחמיו בנין בן מ״ו שילה נע״ג כי הוא משרשו, ועוד תיקון אחר, ביום א׳ מנחם בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ב׳ ישועה בני ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ג׳ שמואל בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ד׳ שילה בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ולאח״כ יקנו שור אחד מכספם ויסובבוהו על ד׳ רחובות היהודים, כפרה על כל ישראל, ויקשרו השור בחלון הבית וישחטוהו ויחלקוהו לעניים. הזקן המופלג, עוד אחז ביד החולם ואמר לו, ראה הזהרתיך שלא תשכח דבר, ותכף נעלמו מן העין, ויקץ האיש. כל זה סיפר האיש החולם, ע״כ:

בעצם היום הזה בבוקר, בא מושל העיר עם השופטים והרופאים והפקיד, ודע כי הפקיד … הזה … טמן פח לרגלינו, והוא, כי זה כג׳ חדשים, מבקש עילה עלינו כי עינו צרה בהבית חדש אשר בנינו, על לא פשע בכפינו, ולא מצא עילה, עד זה אמש כ״ז ניסן נכנס בחשאי למבוי שלנו, ומצא מעט מים שפוכים על צינור כותל אחי, בלא ידיעתם. אמר, עתה עת לשתוק, מה עשה בתחבולותיו הלך לבית קטן ודל של ערבי עני, סיידו וכיירו מכיסו, והיום כשבא המושל, הכניסו לבית הקטן. הזכר ואמר לו, ראה זה עני שבערביים וביתו נקי כל כך. מכל שכן בתי הגדולים שאין צריך לפקח עוד. והכניסו למבוי שלנו ואמר לו, הבית הזה, הוא גדול משאר בתי היהודים ונמצא בו סרחון, קל וחומר, בתים הקטנים שכל היהודים אי נקי, המושל הטה אוזן לדברי שקר, ויצא בחרי אף. אך מכל זה, לא ידענו. אני עומד על חלון ביתי, לתומי, ופתאום יצאו מן המבוי ראוני ואמרו לי, רד מהר, וירדנו אני ואחי שילה והנה אהה המושל כדורי אש, מפיו יתמלטו, ופניו פני להבים ודיבר אליי דברים קשים, יורדים חדרי בטן. לשוא צעקתי, לא בי האשם, לא ידעתי, לא שלי הוא, אך הוא אטם אוזנו מזעקת דל. עוד הוסיף לומר, כי יש את נפשו לחבשני בבית האסורים, ששה חדשים. ופנה שכמו והלך. מושל הוא, אמרתי בלבי, כי יכול לחבוש ולענוש כאוות נפשו. כי כל תושבי העיר בידו, אם לשבט אם לחסד, לולי אלהי אבי היה בעזרי והצילני ממלתעות הכפיר הזה. הפקיד … עוד לא אחר די, ולמלאת סאת עוונו, אמר לשוטרים, כי יתפסו היהודים העוברים והשבים, כפי אשר תמצא ידם. ועד מהרה, נפזרו השוטרים לכל רוח ותפסו כארבעים יהודים, כדגים הנאחזים בחכה, ועוד היכונו, דלקונו ודחפונו, כד' אמות אחורנית וסבונו השוטרים מכל צד, כאילו גנבים ושודדי לילה [לח.] אנחנו, ח״ו. אהה, ה׳ אלהים כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עוררה גבורתך והושיענו למען שמך, וככה הלכנו, עדי הגענו לבית הערכאות, שם חכה עלינו הזר … ועמדנו צפופים, כמו שעה, עד שבאו השופטים, והפקיד גמגם להם בדברים ורמזים, מפה לאוזן, אשר לא ידענו מה הוא סח. אך נראים הדברים, שהוא מדבר, שטנה על היהודים. וזה ניכר לנו מלטישת עיניו עד כי המושל חרה אפו ואמר, אות הוא, כי היהודים עם מרי המה, והפך פניו לנגד כל העומדים ואמר, יהודים אי נקיון צאו לכם מן העיר, אהה זעקו היהודים, אנא נצא, לכו לכם באשר תלכו. הפקיד … צוחק ומפזז וענה ואמר אף הוא, חלקו. היהודים הנזירים, נוכלים ומוצצים דם הגוים. וחירף וגידף את בני עמינו, תצלנה כל אזנים משמוע. ועוד הוציא דברים זרים' סחי ומאוס, אשר לא אוכל לכותבם. המושל נתעשת ליהודים ואמר, כשני חדשים לבד ואז תחזרו לבתיכם, יצאנו וידינו על ראשנו, אוי זעקו החברים, גלה כבוד מישראל, דומו אחיי ועמי, מה לכם לזעוק דום לה׳ והתחולל לו, ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו. ועיין למטה בסליחה ד׳ וה' שיסדתי בעניותי:

ביום שני, באה לנו פקודה מאת המושל, כי נצא כולנו מן הבית, אנשים ונשים וטף. לא תשאר פרסה בעוד ג׳ ימים. לשוא כתתנו רגלינו אל הפקיד ומן הפקיד, אל השופט ומן השופט, אל המושל, כי יחוסו וירחמו עלינו. אך לשוא. כולם אטמו אוזניהם, משמוע כל תחינה, עוד הפקיד … הוציא עלינו קול שקר, כי הוציאו מבתינו ט׳ עגלות מלאים זבל וסירחון ובשלושים כסף, מיני בשמים פזרנו על הבית, מפני הריח. והמון העם האמינו לדבריו. דעו רבותי, העבודה, כי לא הוציאו מבתינו שום דבר, ולא פזרנו בשמים, אפילו בפרוטה אחת. והפקיד בעצמו עלה לבתינו ולא מצא כל מדעם. ורק מגמת פניו להבאישנו ביושב הארץ, ירא ה׳ וישפוט. ובכן אמרנו איש אל אחיו, חזק ונתחזק בעד אלהינו ולא נתן כבודו לכלימה. 

וביום ה׳, ד׳ באייר יצאנו מבתינו, כמוצאי גולה, ושם הרחקנו נדוד מחוץ לעיר על שפת הים ועשינו סוכות צריפים וישבנו בהם, עם יתר הגולה. כי יש יצאו מעצמם ויש בעל כרחם, היינו ביום, אכלנו חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני, יקודנו מחום השמש הרב, אשר ליהטה שיח השדה ורגבי האדמה תחת רגלינו, כזיקות יבערו ורוח החם, הסוער, סיער את כל בשרינו, כי קיטורו, חם כקיטור הכבשן. מה גם, בנסעי לעיר, לקנות צרכי אוכל נפש ותך השמש על ראשי בתוקף חימה. ולא הועיל כל מגן וצינה. וכמה פעמים נתעלפתי עדי כמעט קצתי בחיי. … יחולו על ראש אויבינו כל האלות הכתובות בתורה:

לילה אחד, בחלומי, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת, עובר. התאוננתי לפניו, על הצער והטלטול הזה. ואיה השור, אמר לי, לא קניתם השור כאשר צויתיכם. אמרתי לו, אבי אדוני ומחמד עיני, עיניך הרואות כי התיקון הנזכר לעיל, עשינו ולא הספקנו לקנות השור, כי יצאנו בחפזון ובהלה. אף על פי כן, תקנו השור וירחם השם. וראיתי, והנה קנינו שור וקשרנוהו בחלון והיה מנגיח כל הבא אליו וכו׳ ואיקץ. למחרת, נתעוררנו, וקנינו שור. ועשינו כנזכר לעיל, אך אל נקמות ה׳, הפגיע בצרינו. כי השופט האנגלי, נחלה חולי אנוש, ושילחוהו מן העיר, כשעיר המשתלח. והפקיד, לקחו משכבו מתחתיו, כי נגפה אשתו במגפה, ח׳ ימים אחר צאתינו מן הבית. אך לא נכנע ולא שת ליבו גם לזאת ועוד [לח:] החל יהתל בעמי. וכן אחז״ל, רשעים אפילו עומדים בפתח גיהנם, אינם חוזרים בתשובה. ארכו לנו הימים כאן והגיע חג השבועות. ועוד לא נושענו. ניסנו ללכת אל השופט והפקיד, אולי יתעשתו, ויתנו לנו רשיון לחזור לבתינו. השופט האנגלי כמעט נתרצה, אך הפקיד, בטומאת לבבו, גזר אומר בל נכנוס, כי אם בעשותינו צינורות ארוכים לבית הכנסת, מהגג ועד הרצפה. וזה צריך שהות והוצאות רב וחזרנו בפחי נפש. אהה, אשתקד חגגנו את החג הקדוש הזה, בירושלים תוב״ב והשנה הזו בנקיקי הסלעים. אך זאת, הייתה נחמתינו כי החברים הי״ו והם ה״ה האהוב סאלם יעקב מהלא נ״י ואהובי וחמודי ה״ה סאלים אהרון נ״י, וה״ה האהוב יעקב סאלם משה נ״י עשו סוכה גדולה לבית הכנסת, גם ס״ת הביאו, ישלם השם שכרם, ואח״כ השלמנו הצינורות הנזכרים לעיל וביום ערב שבת קודש, ח״י סיון הלכנו לבתינו לשלום. והסימן בהעלותך את הנרות. מי יתאר את רגשותיי והמיית לבבי לא תתואר בשרד עט סופר. ילאו הרעיונים. כשהגעתי לפתח הבית, נפלתי על פניי, ארצה ואשתחוה לה׳ על הטובה והחסד שעשה עמנו, ישתבח יוצר הכל. כי מכל צרה הצילני ובאויבי ראתה עיני, אנא ה׳ הראיתנו צרות רבות ורעות, תשוב תחיינו, לא תקום עוד פעמים צרה למען שמך אלקינו. אבד כל הקמים עלינו לרעה, בזכות אבותינו. ותטה לב המלכות עלינו לטובה ולא ישנאונו, חון תחון לעמך ישראל, כי בניך אנחנו. הן דלונו ורוששנו אתה אבינו תמלא חסרוננו, העלינו לארצינו, תשלח משיח צדקינו, תבנה בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי״ר :

 

הבא   –   הקודם

 

נחלת יוסף – חלדי אדם – פרק י'

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

[כז:]

פרק י' – מסע ארץ ישראל

זה לי כעשר שנים ואני משתוקק וחפץ לעלות לארץ הקדושה ולא אסתייעא מילתא. עד שנה זו, שנת תרנ"ט זיכנו השם ונסתייע הדבר בעה"י ועלינו אני הצעיר ואחי שילה הי"ו בחברת הידידים היקרים ה"ה סי' משה (מיוש) בן הרב והנשיא מו' בנין מנחם משה נ"י ועם ה"ה סי' משה (מיוש) בן אהרוני מו' מנחם מנצור נ"י ועם ה"ה מנחם נסים משה נ"י. ועלינו כל אחד איש וביתו זו אשתו, הב"ה ינחנו במעגלי צדק ויגיענו למחוז חפצינו לחיים טובים ולשלום, ומפני שחביבה עלי הנסיעה הזאת לארצינו ארה"ק, על כן, אאריך בסיפור מעט, על כל פרט ופרט.

ביום ב' י"ד אייר שהוא פ"ק עלינו לספינת זונגברי הנקראת ברוש הינדייא אניות הקיטור ויהי כי עלינו לאניה לא ידעתי אנא אפנה כי עדיין מורידים הסחורות מן הספינה ובקול רעש האופנים. וישבתי כמו ב' שעות המום ומבוהל כי לא נסיתי באלה. כמעט אמרתי לחזור לולי שעשוע ארה"ק אילצני, החברים הי"ו אמרו לי מה טוב אם נמצא מקום מכסה הסחורות, כי על גג הספינה, בכל יום רוחצים אותו במים למשעי ומוכרחים אנחנו בכל יום לפנות החפצים ממקום למקום, מפני המים מה שאין כן, מקום מכסה הסחורות, הוא גבוה מגג הספינה כידוע. ולא עליו יהיה הגשם, ועד שאנו מחפשים, מצאנו מקום אחד הנזכר, אבל כבר קדמונו שישה גויים רובצים עליו, אמרו לנו אתם תשבו מצד אחד ואנחנו מצד אחד. אבל כמעט התנחמנו כי לא נוכל לישן בין הגוים ועד שאנו מתיעצים מה לעשות והנה הגוים הנזכרים, עמדו מעצמם והלכו למקום אחר, ואנו תכף לקחנו התיבות והחפצים ועשינו אותם כדור סביב סביב ונשב באמצע הלכ"ט כל"ח.

לעת ערב רב החובל תקע בקרן לאות כי האניה תעזוב רבצה. המכונה התחילה לשגשג והגלגלים עלו וירדו כסופה, בקול המון והאניה עשתה דרכה. בכל רגשות לבבי, הגיתי תפילת הים, אך בלילה לא יכולתי לישן, לבי הומה כי זה הפעם הראשונה שעליתי לים, אם קרוב לעמוד השחר נמתי ושנתי ערבה לי. קמתי בבוקר והנה אין לפנינו כי אם שמים וים. והספינה תלך באין מעצור, כי הים שוקט ובוטח. אך כעבור שעה נראו לפנינו הרי מיון והרי טור. 

יום ה' היה מעט סער בים, גם כמה ספינות פגענו בדרכנו זה, אך אני חשתי צער וכאב בעיניי ד' ימים ולא יכולתי לישן מפני הכאב ירחם השם. יום ו' ערב שבת, נראו ראשי ההרים הוא הר סיני, ההר חמד אלהים לשבתו ורוח קר החל לנשוב, ביום שבת קודש, כשעה קודם חצות הגענו לעיר סיויס והספינה עמדה על החוף כ-ד' שעות להוריד ולהעלות סחורות, גם גוים באו מעיר סיויס אצלינו לספינה מוכרי ממכרות, הם קרבו אלינו לאמר אם נקנה מהם ביצים ופירות וכו' אמרנו להם, יהודים אנחנו ושבת היום. כ"ג שעות אח"[כ] יצאנו מסיויס ונכנסנו לחפירת התעלה הנקרא קנאל, אשר רחבו כחצי אורך הספינה וארכו מהלך ט"ז שעה, התעלה הנפלאה ההיא מחברת שני ימים, ים התיכון עם ים האדום הנקרא ים סוף.

התעלה הזאת נחשבת לאחת מפלאי תבל, אשר אין על עפר משלה. המהנדס אשר יעץ על החפירה הזאת עשו לו בעיר פורט [ברת] סעיד מצבה גדולה, ועליה סמל דמות תבניתו ופניו כלפי הקנאל. הכל אבני שיש. הקנאל הזה מרהיב עין רואי, אשר מצד האחד גנות ופרדסים ומצד השני הרי חול אשר הוציאו מהחפירה הזאת.

בליל מוצאי שבת קודש תקפתנו [כח.] צינה וקור חזק אשר בחדשי טבת ושבט בעירנו לא יגיע אחד מני עשר מהקור הזה. גם כי נתעטפתי בשלמות ואדרת צמר, לא חממו לי. הלילה הזאת ג' פעמים קשרה אניתנו מפני ג' ספינות חשובות הנקראים תמצין הבאים מאחורינו;

יום א' הנועד לבא בעיר, פשטנו בגדינו מלבושי תימן ולבשנו בגדי טורכי, אשר בשומי על ראשי [ה]מגבעת האדומה כמעט לא יכירוני אנשי עירי. כשתי שעות קודם חצות הגענו לעיר פורט סעיד, וטרם שנרד באו אלינו ג' יהודים מילדי עירנו לבקרינו ולשאול בשלומינו הלא הם, ה"ה מנחם בן מורי ומלמדי מ"ו משה נ"י וה"ה טוב בן טובי נ"י וה"ה נסים בן מנחם הכהן נ"י, יהי מכירנו זה ברוך. כשירדנו לעיר מסרנו כתבי תעודתינו להציר האנגלי, אחר כך נכנסנו לבית המכס, אך מכל החפצים, לא לקחנו כי אם דברים הנחוצים לנו והשאר הנחנו אותו בבית המכס עד שניסע ליפו. אני ואחי הי"ו נתאכסנו בבית הידיד מנחם מ"ו משה הנזכר, שהוא דר עם ה"ה יוסף בן עואץ נ"י, רבים באו לבקרינו וראינו קצת מהם קצוצי פאות הראש ומגולחי זקן במספרים, אשר כמעט לא הכרנום וכאשר הוכחנום על זה לאמר הלא תקחו מוסר מיתר אחינו כי לא נגעו יד בפאות, השיבו, כי אלו כבר דשו בעיר ימים רבים משא"כ אנחנו חדשים מקרוב בנו, ע"כ אנחנו עושים זאת מפני לעג הגוים. כל שכן, אמרתי להם, אלו שישבו זמן רב בעיר לא חשו ללעג הנכרים, אתם מדוע מיהרתם לשנות פני הזמן. אך לשוא. דברינו עלו בתוהו. עוד שמענו מספרים מאחרינו, כי לחפור את כל הארץ באנו וכמרגלים היינו בעיניהם. העיר הומיה תשואות מליאה כי מלפנים טרם חפירת הקנאל, לא היתה כי אם כפר, עתה נעשית עיר גדולה ורבת המסחר, מהמון הספינות הבאות אליה בכל יום. ובכל רחוב בונים בתים רבים, חדשים לבקרים.
הגריכים תכלית שנאה ישנאו את היהודים והוא כי בלכתי לטייל ברחוב והנה גריכי א' אחז בפאת ראשי ואמר לי לקצצם אך אני הדפתיו וא"ל טרם תוכל לעשות. אעשה וגם אוכל, לפיו דבר ובידו מילא. ויצו לנערו להביא לו מספריים, אני אמרתי לו, תכף אלך להקונסול האנגלי ויעשה בך שפטים. אז פחד הארור ורפה ידיו ממני. מה נעמו אמרי חכז"ל "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה" וכו'.
יום א' הלכתי בשוק הערביים לקנות דבר מה, והנה ג' ערביים ראוני ואמרו אה יהודים שופכי דמים, אמרתי להם, ח"ו אין מדרך היהודים לשפוך דם. השיבו ולמה תכחש יא יהודי, הלא לא תצלח לכם, המצה והיין בליל פסח כי אם בדם נוצרי, ומי הגיד לכם זה, כל הגריכים, פה אחד השיבו, אמרתי להם, שקר טפלו עלינו שונאינו. חלילה ליהודים לעשות נבלה כזאת. אף קללתי קללה נמרצת על מי שעושה המעשה הרע הזה, הם שמעו ותמהו ואמרו היתכן שכל הגויים יוציאו דבר נתעב כזה מליבם, בין כה וכה, והנה גריכי אחד עבר ושאל מה זאת, וסחו לו הענין, הפך פניו לנגדי ואמר לי, כך אתם עושים בודאי. אמרתי לו, האם ראית בעיניך, השיב: לא, נוצרים אחדים סיפרו לי. אמרתילו, אם כן, ערבך ערבא צריך. הכל שקר. הגריכי הזה אחזני בידו והוליכני לזוית אחת מקום שאין עובר, אמר לי, ידעתי נאמנה שהיהודים חפים מעוון זה. עלילת הדם בשקר יסודה, אך הוא עונש לכם מן השמים על שעשינו במשיחם. אמרתי לו, אם הישמעאלים והפרסיים ושאר הדתות מעלילים, כך הוא כדברך, אך עלילה זאת אינה אלא בנוצרים לבד וזה לאות ולעדות, שאינה מצד עונש, אלא מצד נקמה ועוול וחמס, אשר חרפה היא לכם להוציא דבר נבלה כזאת [כח:] מלבכם. אמר מי משתי הדתות ישכון אור האמת דתינו או דתכם. אמרתי לו, לאל דעות נתכנו האמונות ובן אדם ישפוט את המעשה. אמר לי, אני מבקש להתגייר בשביל לישא אשה יהודית, אני שיסעתי אותו בדברים. אמרתי לו, היהודים אינם מקבלים גרים בזמן הזה כי אם על ידי בחינה. והוא לתיתו תוך דוד נחושת ומסיקים האש מתחתיו, אם יוצא חי, אז מקבלים אותו. שקר אתה דובר יהודי, צעק עלי, אני שמעתי מגיירים רק במילה וטבילה, א"ל הגרים ההם ישרי לב הם, ואינם בשביל חמדת אישה כמוך. לדבר הזה חרה אפו עלי, ואמר היהודים עזים וקשי עורף ופנה שכמו והלך. אמרתי לו, כבר קדמוך רבנן "ג' עזים הם ישראל באומות" וכו' ופירש רש"י ז"ל קשים להינצח.

בביהכנ"ס מאחרים מאוד תפילת ערבית בשביל ספירת העומר. גם אומרים פסוקים מעניין הספירה קודם ספירת העומר ונכון הוא. ביום שבת קודש אינם מתחילים התפילה, כי אם לאחר שתי שעות משהאיר היום. ומתחילים רק מהודו בניגון. בתפילה שמונה עשרה דשבת יאמר הש"ץ את הברכה האמצעית בין ג' ראשונות להאחרונות בקול רם וטעמם בזה, להזכיר את הציבור, לבלי יטעו לאמר ברכת החול. כאשר יתחילו הכהנים לברך ברכת כהנים יש מן הציבור פורשים טליתם על בניהם הילדים למען יתברכו בברכה המשולשת בתורה, וכה יהיו מעוטפים עד שישלימו הכהנים, אשריהם ישראל. 

כל תפילתם כמנהג הספרדים, לבד ראה זה מצאתי חידוש בתפילת מוסף, שאינם מתפללים לחש וחזרה כדין. כי אם חזרה לבד. הש"ץ אומר בקול רם וכל הציבור אומרים עימו בלחש. ובטלו גם נשיאת כפים, אשר לא כדת. לאחר התפילה, נתווכחתי עם קצת מהם א"ל מה זה המנהג אשר לא נמצא בשום פוסק חוץ מר"ה ויוה"כ של יובל, יש דעות לזה, כנז"ל במנהגים. כן הוא המנהג, יאמרו כולם. אמרתי להם, מנהג בלא טעם ושורש ויסוד, טעות הוא. עד שאחד מהם אמר, הטעם מפני המון העם, שקשה להם ישיבת ביהכנ"ס כל כך, אשר אם יאריכו עליהם עוד קמעא, לא יבואו עוד לבית הכנסת כלל, על כן תקנו מנהגי הקהל כך. על דרך לבחור הרע במיעוטו. א"ל זה אינו. הלא אתם מנגנים בזמירות, אשר ימשך מזה עיכוב יותר. מוטב יבטל הניגון ולא תקנת חכז"ל, אשר כל בית ישראל נשען עליהם.

אך לאושרינו לשמחת לבבינו דברינו עשו פרי תלי"ת והוא לאחר חזרתינו מירושלים ת"ו נתיעצו בינהם והחזירו את הדבר כתקנת חכז"ל לחש וחזרה כדין.

לאחר תפילת מנחה, קודם סעודה הלכנו עם קצת מהקהל להקביל פני היקרים ה"ה משה בן הנשיא מ"ו בנין מנחם משה נ"י וה"ה משה אהרוני נ"י ואח"כ הלכנו לבקר ה"ה אברהם בן טוב שהיה קצת חולה ירפ"ה. אח"כ באו החברים הנז"ל ג"כ אצלינו להקביל.

יום ראשון ויום ב', אחזתני קדחת גם חולי מעיים ב"מ עד שלא יכלתי לעמוד להתפלל שמונה עשרה, כי אם מיושב. אך, יתב"ה לא הוצרכתי לרופא הדקטור [הדוקטור], גם מנחם נסים משה נ"י הנז"ל ואשת אחי נ"י, נחלו בחולי הקדחת וחוזר ב"מ ביתר שאת. והדקטר בא אליהם בכל יום. מה גם מנחם הנזכר הוא נתחלש מאוד, הב"ה ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל אכי"ר. והיינו דאמרו חכז"ל ג' ניתנו על ידי יסורין תורה וא"י ועוה"ב.

יום ד' הלכנו בעגלת הקיטור כרבע שעה, לכפר קטן הנקרא תרעא ושם ראינו שפך היאור הבא מהנילוס מצרים בארחות עקלקלות אשר משפתו מזה ומזה עשבים וקוצים ודרדרים, וכאן הוא נשפך אל תעלת בריכה גדולה אשר אלפי צינורות מתחתה יעברו הנמשכים ועולים לכל בית וחדר ומימיהם [כט.] ישפיעו לכל בני העיר גם להשקות כל השדות:

ארכו לנו ימי שבתינו פה י"ב יום, בעיר אשר אין לי בה חפץ. מסיבה כי זה שנתים ימים, נאסרה הדירה ליהודים הבאים מארצות שונות לדור בארה"ק ורק היהודים הדרים בארצות הטורקיא הם רשאים. ואם יחפוץ איש משארי ארצות, ליכנוס לארץ ישראל, עליו החובה ליתן ערב, בעד חמשים אדומים ודוקא ל' יום לבד רשאי לישב. הסיבה הנכונה למניעת היהודים מלכנוס לארץ ישרל, הוא כאשר רבו היהודים הבאים מארץ רוסיא ופולין לבוא לדור בארץ ישראל מפני תגרת ידי שונאיהם, שלחו שרי ממשלת רוסיא להסולטאן התוגרמי לאמר כי היהודים ירבו לבוא לארץ ישראל מכל ד' כנפות הארץ, ואז תהי ידם תקיפה, ויפרקו עול הסולטאן מעליהם, ויקחו את כל ארץ פלשת וימלוכו עליה ביד חזקה, ואז תקצר יד הסולטאן להלחם בהם וכו'. ויש אומרים, כי גם איש יהודי מאיסטמבול עשיר ונכבד בעיני הממשלה, גם הוא עורר שטנה כזאת לפני הסולטאן, כדי למצוא חן בעיני המלכות, אשר חכמי ורבני ירושלים חרה להם מאוד על זה הדבר, איך יעיז איש מבני עמינו לעשות שטנה כזאת.

גם סיבה ב', כי עשירי היהודים הגבירים הגדולים שבערי אירופה בקשו לקנות מהסולטאן כל א"י בכסף מלא אולי יהיה זה התחלת איילת השחר להגאולה העתידה להיות במהרה בימינו, אך לא הסכימו על זה כל מלכי אירופה האדירים, אשר מזה ומזה חרה אף הסולטאן ומנע את היהודים כנזכר:

האדון משה אהרוני נ"י שלח מכתב לאוהביו ומיודעיו שביפו, כי יואילו לערוב ערובה בעדינו בעד ט"ו נפש אך הם השיבו לו כי אין את נפשם לערוב בעד ט"ו נפש ורק ד' או ה' נפשות. אך הוא ערך להם מכתב ב' כי עגמת נפש הוא אם יבואו קצתם וקצתם לא, ונתרצו. ודע קורא יקר כי לולי משה אהרוני נ"י היינו חוזרים לעדן בפחי נפש ח"ו:

יום ה' שני בסיון, עלינו לספינת צרפת אונית הקיטור לילך ליפו חוף ארה"ק והחברים הע"י הנז"ל עלו עד הספינה ללוותינו. ובערב עלה קיטור האניה, ותשם בים דרכה. הספינה מליאה צאן אדם, מפה לפה, איש את אחיו ידחקון עד שלא יכלנו לישון כ"א על התיבות והחפצים. כל רגע לשעה וכל שעה לשנה חשבתי כל הלילה ההוא ולא יכלתי לישן עד אחר חצות. הבוקר אור, תיכף לבשנו טלית ותפילין והתפללנו תפילת שחרית. ועוד כ-ג' שעות אחר אור היום, הגענו ליפו, עיר העתיקה והמהוללה. אך האניה עמדה רחוק מן החוף, כמטחוי קשת, בגלל סלעי מצוק ואבני נגף העומדות לשטן להאניות. וכחצי שעה עפפה אלינו רפסודה גדולה וירדנו אליה ואת כל הכבודה. אך תלי"ת היה הים שוקט ובוטח ונח כשמן. עד הגענו אל החוף ועלינו אל היבשה בשלום. בין המון האנשים שעמדו על החוף פגשנו אחדים מאחינו, אשר ברכונו בברכת שלום והראונו אותות אהבה וכבוד, אך כאשר נכנסנו לבית המכס בקשו לבלש את כל הבגדים והחפצים כמנהג, וזה צריך שהות רב כידוע ואנחנו חפצים לעלות לירושלים בעצם היום ההוא ולקבל שבת קודש בירושלים ת"ו, כי עגלת הקיטור הולכת בחצי היום, ולהמתין עד יום א' ע"ש לא יכולנו כי לא הצטיידנו ליו"ט, מה עשה האדון משה אהרוני נ"י, נתן כסף לבעלי המכס ולא בלשו עוד. הכסף הוא בתי עינים לחכם ומאור לכסיל ועד מהרה נשאו הנושאים את כל החפצים לבית מלון אחד. מה אספר לכם אחיי, כי כגמלים נדמו בעינינו הנושאים, כי כל אחד, כמעט משא גמל עליו. הלכנו אל בית מלון יהודים ושם סעדנו סעודת [כט:] הצהרים ותיכף הלכו למסילת הברזל כחצות היום:

 

הבא   –   הקודם

 

נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים א' – ט'

תוכן עניינים

הבא

[כג.]

חלדי אדם

הודעה

אמר הצעיר, רבים וכן שלמים כותבים מעט מזעיר מה שאירע להם בזמניהם וחלדיהם ומסעיהם. גם חלומותיהם כותבים על הספר למען ידעו דור אחרון כמה הרפתקי דעברו עלייהו וכמה נסים נסתרים ונפלאות רבות עשה עמהם הקב"ה. וידוע כי יבחן האדם בהשגחת השם ואחד מהם הוא החלום כי בו יבחן במעשיו כי כפי מעשיו כך יורהו בחלום ובדוק הוא.

ואני הצעיר שבאלפי יהודה אויתי להתחקות על שרשיהם, כדרך הבן המתחקה על שרשי אביו, דרך משל אם ישים האב בתי עינים על עיניו כדי ללמוד היטב בספר כי עיניו חלושות, גם הנער מתאוה לעשות ככה וכדרך הקוף. או אם האב מיסב על כרים וכסתות, הנער גם כן, חפץ לעשות כמו אביו ועוד ועוד. וככה גם אני, לקיים מה שנאמר למען תלך בדרך טובים וכו' [משלי ב', כ']. וראיתי לכתוב בתחילה אחד מני אלף, מעשה אבות וזקנים כדי שיראו התלמידים והבחורים ויקחו מוסר ויתלהב לבם לעשות כמעשיהם. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. 

ולא תקוה ממני לכתוב כל הענין או כל החלומות בשלימות כי זה אי אפשר כי לא יכילם ספר אחד וסהדי במרומים כי לא עשיתי זאת להתייהר או להתכבד חלילה כי אם [כדי ש] יהיו הדברים לזכרון נגד עיני ונגד ניני ונכדי:

 

פרק א' – זקיני מ"ו ישועה נע"ג

אבי זקיני כמו"ר ישועה נע"ג אב"ד דק"ק עדן, היה גאון וחסיד. שמעתי מפי מגידי אמת שהיה רגיל לשחוט כבש או עז או יותר, ביום שמחת תורה ויבואו אצלו אחר התפילה מחשובי הקהל לסעוד אצלו וכן היה נוהג בכל שנה:
פעם אחת שחט כבש אחד ונמצא טריפה בריאה. בא הטבח לביהכנ"ס לומר לו, והוא ז"ל לא היה אמיד וגם השעה דחוקה כי כבר היו בחצי התפילה והלך עם הטבח לביתו ואמר להם הראו לי את הריאה ומצא אותה טריפה, אמר להטבח, תחזיר את הריאה למקומה והחזירה. ואמר לו הביאו לי מקל והביאו לו, לקח את המקל והיה מלקה הבהמה השחוטה והתלויה ואמר והוא רחום יכפר וכו' ג"פ, ואמר להטבח תוציא הריאה והוציאוה ונפחוה והנה היא שלימה ולא היה בה שום טרפות המה.
ראו כן תמהו והיה לפלא בעיניהם. והשרידים אשר נגע יראת השם בלבם אילצוהו להגיד להם זה הפלא ויאמר להם, האמת אגיד לכם, כי זאת הבהמה אין בה שום טרפות. אלא יש בה ניצוץ אחד של נשמה מגולגלת והראו לי ברוה"ק כי יתוקן במלקות מ'. וכו' זיע"א. ונלב"ע לחיי העוה"ב שנת התרט"ו זקן ושבע ימים בן שמונים ושש שנים:

אמרו כי אשה יהודית זקנה היתה בעיר צנעא הבירה הרחוקה מפה עדן מהלך ט"ו יום דרך היבשה והזקנה מעולם לא ראתה עדן. פעם אחת אמרה לאיש יהודי עדני' אשר גר שם בצנעא לרגלי מסחרו' מכיר אתה בדיין עירכם ושמו מ"ו ישועה ותוארו כך וכו', אמר לה הין מאין את יודעת אותו, אמרה לו' הלילה הזאת בחלומי והנה עיר עדן הומיה כולה באבל וכל גבר ידיו על חלציו כי נלקח מהם אב"ד שלהם והוא מ"ו ישועה זל"ת ומספידים אותו הספד גדול וכו'. כשמוע היהודי העדני קרע בגדיו ואמר ברוך דיין האמת ובכה בכי גדול וכו'.
אמרו אותה השנה שנפטר הצדיק הזה לקו הכרמים והתבואות אשר בכל מדינת התימן ולא חזרו לקדמותן מהיום הזה. תנצב"ה. השם יאמר די לצרותינו וירחם על עמו ישראל אמן.

[כד.]

פרק ב' – מ"ו מנחם נע"ג

כמו"ר מנחם מנצור אב"ד דק"ק עדן נע"ג זקינה של אשתי, תבורך מנשים, היה גאון וחסיד. שמעתי מפי מגידי אמת' פעם אחת היה עובר בשוק של ערביים והיה לבוש מנעלים כדרכו ועבר אחד מן הערביים שהיה אדון שלהם (סייד) וסטרו למורינו בלחייו לעיני כל, באמרו למה עבר לפניו במנעליו. והוא ז"ל לא ענה לו דבר, כי אם הלך למקוה וטבל עצמו והחליף שמלותיו והלך לביהכנ"ס. ואמר לשמש, עמוד בפתח ביהכנ"ס אם תראה הערביים נושאים מת, בוא והגיד לי. ופתח ההיכל והתפלל לפני ה' וב"ה שמע תפילתו. עד שלא השלים בא השמש לומר לו כי הוציאו את המת והוא אותו רשע שסטרו. כן יאבדו כל אויביך, אז סגר ההיכל והלך לביתו לשלום.
ממחרת נשמע הדבר בבית המלך ושלח למורינו ואמר לו בדרך שחוק מה זה מנחם לא הנחתו אפילו שעה אחת. השיבו מה עשיתי לו, השם נגפו ויוסף המלך אהבו זיע"א.

סיפר לי כבוד אבא מרי ז"ל שמרי מנחם ז"ל לא היה אב"ד כי אם שנה אחת, והטעם כי היו רוב טובי העיר מסכימים למנות מרי זקיני ישועה ז"ל אב"ד כי הוא גדול ממנו, ויהיה מרי מנחם ז"ל שני לו, ומפני סיבה ל"י שקרה, מינו אב"ד מרי מנחם ז"ל ושני לו מרי זקיני ישועה ז"ל, ולאחר כך ישב זקיני מרי ישועה ז"ל אב"ד שבע עשרה שנה, זכותם יע"א:

 

פרק ג' – מ"ו שילה נע"ג

זקיני אבי אמי כמו"ר שילה בן טוב נע"ג, היה צדיק וחסיד, אחד מג' ב"ד צדק של ק"ק עדן. והיה הוא ז"ל וכבוד אדוני אבי ז"ל בתכלית האהבה. והיה דרכו לבוא בשבת קודש לסעוד אצל כבוד אדוני אבי. ולפעמים אני הצעיר קורא לו מבית הכנסת ואדוני אבי ז"ל קם ממושבו הקבוע לו ומושיב חמיו במקומו, מרוב חיבה. ולאחר הסעודה היו יושבים כמעט עד חצות בדברי תורה וסיפורים ויין ומגדנות. כה היה דרכם תמיד. והיה זקיני ז"ל עושה שבת אחת בביתו ושבת אחת בבית אדוני אבי ז"ל וכן ביו"ט. והיה כבוד אדוני אבי, מהנהו מנכסיו בשפע וכן זקיני היה מכבד לאדוני אבי, ביותר ומי שלא ראה אהבה כזו, לא וכו'. אשריהם ואשרי חלקם. גם אני הצעיר, היה זקיני ז"ל מחבב אותי ביותר כמעט כמו בנו. והרב הנאור הזה הוא רמז לאדוני אבי ז"ל, כי יוליכני, אני הצעיר, ללמוד תורה אצל חתנו כמו"ר יעקב הי"ו בן כמו"ר משה נע"ג, אחד מג' ב"ד צדק של ק"ק עדן, אני לבדי ואין זר איתי. וכן היה כי לימדני תורה כמו ג' שנים ולאח"כ ישבתי ללמוד עם חברת התלמידים אצל אביו כמו"ר משה זל"ת [זכרו לתחיה] ויהי כי הגיע לגבורות, זקיני זה ז"ל, חש במעיו דבר קל כל שהוא, בשעת תפילת מנחה קם והתפלל מנחה והשלים תפילתו ותיכף שכב על המיטה. והנה אין קול ואין קשב, כי עלתה נפשו לשמים. ושל"ח זיע"א ותהום כל העיר תנצב"ה:

 

פרק ד' – ב"ד ק"ק עדן

בתקופתינו זאת היו ג' ב"ד צדק בעירנו חכמים מובהקים. ראשון בקודש [כד:] הרב הישיש כמו"ר מנחם בנין נ"י חכם גדול סיני ועוקר הרים קולע אל השערה ולא יחטיא.
והרב הישיש וקצין כמו"ר שמואל נסים דיין נ"י תקיף וחסיד ובתפילותיו הנוראות מרעיש את הלבבות.
וחוט השלישי, כמו"ר משה עודד נ"י וזכרן גדול, רבים ישתוממו על כח הזכרון שלו, אשר לא יאומן כי יסופר. ויהי בשנת התרמ"ח בעוה"ר, נלקח נגיד ראשנו כמ"ו מנחם בנין הנזכר נע"ג וג' חדשים אחריו נלב"ע כמו"ר שמואל נסים הנזכר נע"ג וג' חדשים אחריו נלב"ע כמו"ר משה עודד נע"ג. והשנה הזאת היתה שנת צרה ומצוקה אש להבה אש מתלקחת, כי בעוה"ר פרחו אבעבועות בילדים גדולים וקטנים ותגזור על ימין ועל שמאל וימות עם רב מישראל, עד כי יום א' בחודש חשוון נאספו כל הציבור לבית הכנסת וגזרו צום תענית וצדקה וביטול מלאכה תורה ותפילה והרב הנשיא כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה נע"ג – הוא ירד לפני התיבה ויעורר את הציבור בבכיון גדול וכו' עד שריחם השם ותשקע האש. השם ב"ה יאמר די לצרותינו וירחם עלינו ועל עמו ישראל אמן:

וידוע כי הבטיחנו הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים נביאי האמת והצדק כי לא אלמן ישראל, והוא כי מינו טובי העיר ג' ב"ד צדק ג"כ חכמים מובהקים, והם הרב כמו"ר בנין נ"י בן כמ"ו מנחם בנין הנזכר לעיל, סיני וחסיד ונאדרי בקולו. והרב כמו"ר יצחק הכהן נ"י בן כמו"ר יצחק הכהן, חכם גדול ועוקר הרים בפלפולו. ונהירנא כד הוינא טליא היה אביו כמו"ר יצחק הכהן נע"ג אב"ד גאון וחסיד ותקיף תנצב"ה. וחוט המשולש מורי ומלמדי כמו"ר יעקב נ"י בן כמו"ר משה עודד הנזכר לעיל חכם גדול ועוקר הרים בפלפולו. וכמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר סעדיא חכם וחסיד והוא סניף להדיינים. ואהובי וחמודי כאו"מ עודד בן מנצור נ"י הוא ש"ץ וענוותן כהלל. ובראש כולם הרב והנשיא והטפסר כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה. ואחיו ידיד השני השר והטפסר כאו"מ יהודה נ"י הם המנהיגים לכל הקהל. השם יאריך ימיהם ושנותיהם:



פרק ה' – כבוד אדוני אבי ז"ל נע"ג

כבוד אדוני אבי ז"ל היה תקיף וחסיד וענוותן כהלל. וגם כן היה בעל אומנות ולקח גם כן קונטרז של יין שרף מן הממשלה כמו כ"ב שנים, וגם כן קונטרז של שתי צריפים להממשלה. והיה מהנה לת"ח מנכסיו ועושה חסד לעניים ובנה ב' בתים לי"ש והקדיש אותם, קודש לעניים. אשריו ואשרי חלקו. והשם השפיע לו מטובו, וקנה כמה בתים וחנויות לשכירות והיו לו ד' בנים זכרים זב"י הע"י [זרע בית ישראל, ה' עליהם יראה] וזכה והשיאם בחייו וראה בנים ובני בנים ד' דורות. ובניו לא עסקו במלאכה והיה הוא ז"ל זנם ומפרנסם הם ונשיהם ובניהם. והיה דרכו בקודש לקום באשמורות כל השנה לומר שירות ותשבחות לשם יתברך ומשכים ומעריב לבית הכנסת ואחר התפילה לומד שולחן ערוך, חק לישראל, תהילים מעמדות, ואחר חצות – זוהר, עין יעקב, תיקונים, משניות וכו' כפי מה שראו עיני זיע"א. ונכבד הוא בעיני הבריות וכמה פעמים שלחו לו הב"ד צדק להיות ש"ץ בביהכנ"ס ולהיות מעשרה המתירים בערב ר"ה, כנזכר לעיל במנהגים ועוד ועוד. אך הוא ז"ל מרוב ענוותנותו לא רצה, באומרו יש בעיר בלעדו [כה.] די והותר. לבד זה יאות להם להיות בסוד ז' טובי העיר לפקח על עסקי הקהל וכיוצא.

כידוע גם בעיני הממשלה יר"ה, הוא נכבד בגלל צדקותיו הרבות. ויהי בזקנותו, שמעו כי הממשלה עשתה חוק, כשמת האדם ויש לו נכסים וקרקעות והיא מחלקת אותם לבנים ולבנות שוה בשוה אשר לא כדת מרע"ה. עמד וכתב כל נכסיו לבניו בחייו חלק כחלק, מלבד הבית אשר אנו יושבים בו, כי הוא כתוב בשם אביו מו"ר זקיני ישועה נע"ג. וכמה פעמים אמר אדוני אבי לכתבו בשמו ולא איסתייעא מילתא. פעם אחת נפלה קטטה בין האחים על כמה עניינים, והוא ז"ל, לא נח ולא שקט, עד שקרא את הגביר והנשיא כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה ועשה שלום בינהם בתנאים ידועים. וכמה פעמים מזהיר אותם, שלא יבואו לידי קטטה ומחלוקת, כי אם שלום יהיה מתווך בינהם. ואח"כ סבל יסורים כמו ד' שנים וחצי לזככו וליתן לו שכר מושלם לעוה"ב זיע"א, ועלה לשמים שנת התר"ן כ' בסיון ליל מוצש"ק בחצות הלילה ושל"ח תנצב"ה:

 

פרק ו' – האחים הי"ו

אחר כך נחלו בניו כל אחד חלקו אשר כתב לו בחייו מלבד הבית אשר אנו יושבים בו כנזכר לעיל. והוצרכו לכתבו בשמם וליטול כל אחד חלקו, ולא עלתה בידם מכמה סיבות. א' כי היו בני דודם מערערים עליהם ליטול עמהם חלק כחלק, אשר לא כדת, כי כבר עשו בית דין הראשונים, גבול בינהם ולא הועיל, כי הלכו בני דודם לערכאות של עכו"מ. והממשלה רוצה ככתוב בשטר כידוע וכו'. 

ובכן הוכרחו האחים להוציא הוצאות רב, לזה נתנו מעות ולזה קנו לו בית אחר ולזה בהפצרות רב וכו'. סיבה ב' כאשר נתרצו בני דודם כנזכר היה עיכוב מן הערכאות על המבוי כידוע, שני האחים, שמואל ושילה הי"ו נתרצו להוציא מבוי מפני דחקם, אבל מנחם וישועה הי"ו לא רצו, באמרם יעבור עליהם מה וכו'. אחר כך דחקו אותם בני דודם וחזרו על תנאי הראשון, נאלצו לרצות ולא הועיל, כי כבר שר בית המשפט נתמלא רוגז. ובכן היינו הולכים פעם לבית הרב הנשיא מ"ו בנין נ"י ופעם לשר בית המשפט, כמה פעמים ועם הוצאות כפליים מאשר בראשונה ונתאחר הדבר כמו ג' שנים, עד שסייע הקב"ה ונכתב. והרסנו ובנינו אותו על צד היותר טוב, באופן שחילקנו אותו לשנים. חציו לקחו מנחם וישועה הי"ו וחציו שמואל ושילה הי"ו, והיינו בעצה אחת ובלב אחד ולאחיו יאמר חזק ובכן נעשה ונצליח. אנס"ו [אמן נצח סלה ועד]. 

 

פרק ז' אני הצעיר

אני הצעיר נולדתי בשנת התרכ"ג חדש תשרי, ושנת התרל"ח חדש אדר השיאני כבוד אדוני אבי ז"ל אשה, ושנת התרל"ט, חודש אייר, נולד לי בן בכור תלי"ת.
עד תחילת שנת התרל"ז השלמתי חק לימודי אצל כמו"ר משה עודד ז"ל כנז"ל, ואני הייתי אז בן י"ד שנה, אך שמץ מחכמת הקבלה, מה גם חכמת המחקר אין אתי יודע עד מה, כי לא לימדני רבי ז"ל. והצדק איתו כי עדיין איני ראוי לזה. כי אם הפשט הבלול בדרש. אך בשנה זו הביא לי כא"א ז"ל, ת"ח תימני וילמדני הלכות מפוסקים וכו'. [כה:] והרב הזה השכיל ללמדני מעט מזעיר מחכמת הקבלה ותהי בפי כדבש למתוק. ואומר, ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי מעט מדבש הזה, אך רבים מנעוני מזה, באמרם, כי לא כל מוחא סביל דא. אמרתי מה ידעתי ולא ידעתם כי לא אעשה בנפשי שקר כי באתי עד תכליתה, כי באמת בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי וכו'. אך הם לא רפו ידם ממני ופעם אחת היינו מסובים במשתה לאחר חופתי בבית חמי ז"ל והם בחלקלקות לשונם, פיתוני גם יכלו לי, כי אשאיל להם, על מנת להחזיר, שני ספרים היקרים, ספר עץ חיים, וספר פרי עץ חיים אשר להאר"י זצ"ל. ולאחר ימים שלחתי להם כי ישיבו לי הספרים הנזכרים, אך הם אמרו כי לא ישיבו עד עולם, לדבר הזה חרה לי עד מאוד, כי באמת הספרים הנזכרים אינם שלי כי אם שאלתים מאיש אחר, ועוד הוסיפו לי רוגז מאת כא"א ז"ל ואמרו לי כי מסכלותי ומחסרון דעתי עשיתי זאת, אך כא"א לא נח ולא שקט. ופעם בפעם שלח להם כי ישיבו את הספרים, כי כבר נתרצו הבעלים למכור את הספרים הנזכרים לכבוד א"א ז"ל, אך לשוא. עוד הוסיפו, וקנו הספרים מיד בעליו אשר לא כדת. ולמען תדע קורא יקר כי לא ח"ו להתנקם כתבתי זה בכאן, כי אם להראותך כמה השנאה מקלקלת השורה וכו', השם הטוב יכפר:

שנת התרמ"א הלכתי מבית חמי לבית אדוני אבי ז"ל אני וביתי. שנת התרנ"ד הרסנו את הבית הישן הנזכר לעיל ושנת התרנ"ה נשלם הבית החדש הנזכר והלכנו לדור בו אני ובני ביתי. ושנת התרנ"ו בא גם אחי שילה הי"ו, לדור בו, הוא ובני ביתו. והיינו שבת אחים גם יחד בעה"י, באהבה וחיבה ביתר שאת ויתר עוז משהיה מקודם. והיינו לומדים ביחד, בין ביום בין בלילה וגם כן בשבת ויו"ט. ולפעמים אפילו בחול, היינו סועדים ומסבים על השולחן ביחד, כשני אחים תאומים, וכל כך נקשרה אהבתינו עד להפליא. הב"ה יתמיד אהבתינו עד עולם ויאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים ויעלינו בקרוב לארצנו ונזכה לראות בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי"ר.

 

פרק ח' – חסדי השם אזכיר 

פעם אחת, אני הצעיר היית מיסב על המיטה ואשתי יושבת מצד השני והבן באמצע. והיינו שותין קאוי וטוטון וכו' ועלו נערים על הגג ויש על הגג כתלים קטנים ועליהם קורות למעקה ויזיזו הנערים את הקורות דרך שחוק ותיפול אבן גדולה מן הגג ותשבר הדלעת. וממש אני והבן תחתיה, ותהילה לאל כי נפלה האבן באלכסון, כי אם ח"ו נפלה ביושר היתה משברת המיטה לרסיסים, ברוך פודה ומציל הלכ"ט כל"ח [הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו]:

פעם אחרת, היינו יושבים אני ואחי שילה הי"ו לראות בעושי מלאכת הבנין וישבנו תחת כותל רעוע בלא ידיעתינו, פתאום שמענו קול רעש מאחורינו, וקמנו לראות והנה כי אם שורת אבנים מהכיפה הבנויה נפלה, שנשברה קורה שתחתיו בלי כל נזק. תיכף ומיד נפל הכותל הרעוע שישבנו תחתיו. ומזה תקיש סיבת עמידתינו וכו' מה עמקו נפלאות השם בפ"ו.

גם פעם אחת, היינו יושבים, גם כן אני ואחי שילה, תחת הכותל והנה נפלה שורת אבנים מן הכותל ממש ואנחנו תחתיו ונפל [כו.] לצד אחר, הבנאים התפלאו אז כאילו מלאך בא ודחפה וכו' תלי"ת, השם ב"ה יצילינו מכל צרה וצוקה אכי"ר:

שנת התרמ"ז, ליל כיפור קמתי ממיטתי ואני מרעיד כי נקרא נקראתי. רעדה אחזתני וארכובותי דא לדא נקשן ואימת מות נפלה עלי. אז גמרתי בלבי אם יחייני השם אלהי בל"נ, להיות נוער ולומד בליל כיפור כל הלילה בכל שנה, ובה"ל כי בשנת התרמ"ח ליל כיפור הייתי נוער ולומד כל הלילה וכן היה עד שנת התרנ"ו. נתחבר עמי אחי שילה הי"ו אשר גם הוא אירע לו וכו' והיינו לומדים ביחד ליל כיפור כל הלילה תלי"ת, הב"ה יאריך ימינו בטוב ושב"נ אכי"ר. ויעקור לב האבן מבשרינו ויתן לנו לב בשר וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו אמן.

שנת התרנ"ז ה' לחדש ניסן ברכתי ברכת החמה תלי"ת, ועתידה להיות איה"ב שנת התרפ"ה, אז אמרתי בלבי בלי נדר אם יחייני השם אלקי ואזכה לברך ברכת החמה שנית, עבידנא סעודתא לרבנן ונר למאור לכבוד אדוני אבי ז"ל בבית הכנסת וחילוק צדקה לעניים, הב"ה יסיעינו לעשות רצונו כרצונו אנס"ו:

 

פרק ט' – חלומות נפלאים

שנת התרמ"ז, כשהיה כבוד אדוני אבי ז"ל מדוכא ביסורין כנז"ל, לילה אחד בחלומי, ראיתי שאני מצטער על צער אבי והנה כדמות איש עבר לפניי ואמר לי אל תצטער יותר. אביך יחיה כמו מלך ותיכף חלף הלך לו, ואיקץ. נשתוממתי על המראה כי לא הבנתי דבריו אם כימי מלך יחיה אך לא ידעתי לאיזה מלך ירמוז, או שמא גימטריא הוא כי מנין מלך עולה צ' ומי יתן. והיה עד שנת התר"ן, כשעלתה נפשו לשמים אז הבנתי כי הוא כימי המלך דוד ע"ה, כי אדוני אבי ז"ל נולד שנת תק"ף ומ-תק"ף עד תר"ן הוא 70 שנה וחיפשתי בנביאים ולא מצאתי מלך שחי ע' שנה, כי אם דוד המלך ע"ה, זיע"א:

כשהיינו משתדלים על עסק הבית אשר אנו יושבים בו לכתבו ולבנותו מחדש כנזכר לעיל, בא לי בחלום כא"א נע"ג וא"ל לשוא אתה עמל, לשוא אתה מייגע עצמך, עוד יעברו ימים ושנים, א"ל, וכן היה כי נתעכב כמו ג' שנים מכמה סיבות הנז"ל.

פעם אחת בחלומי באה נערה אחת שכבר מתה, אך לא ידעתי אותה, מי היא. מי את ומה שמך שאלתיה, בל תדע שמי השיבה. אמרתי לה מאין באת, מגן עדן וגם מגיהנם באתי השיבה [הושיבה] לי. שאלתי אותה על פלוני ופלוני שכבר מתו, היאך הם באותו עולם האמת ועל כולם השיבה לי, פלוני בן פלוני בג"ע במקום פלוני ופלוני כך עושים לו ופלוני כך דנים אותו וכו'. שאלתי אותה על כבוד אדוני אבי נע"ג ואמרה לא ידעתי אותו ולא את מקומו. אז אמרתי וכי נערה זאת מאין תדע בודאי לא תדע, כי אדוני אבי ז"ל הוא בג"ע העליון. והחברים היושבים למולי אמרו בודאי כך הוא זיע"א. ותיכף הלכה הנערה הזאת ואיקץ, אך שמות האנשים ההם לא אוכל להגיד כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואישן, וראיתי שנית והנה אנחנו יושבים בבית הכנסת והציבור ג"כ יושבים ובא המנוח כמו"ר בנין אב ב"ד הנז"ל בן כמו"ר מנחם בנין נע"ג וביקש לישב בין הציבור ולא רצו וגם צעקו עליו, באמרם שהוא מת ולא יתכן לישב [כו:] בין החיים, אך הוא ז"ל נתמרמר עליהם והתחיל להכותם בסודר אשר בידו על אחד ואחד וראיתי שאני ואחי שילה הי"ו היינו יושבים ביחד עד שבא אצלינו וביקש לישב ביננו, כמעט נתרצינו אך עד ארגיעה, אמרנו לא יתכן כלל, והלך ולא היכנו בסודר, זיע"א תנצב"ה:

פעם אחת קבעתי חק לימודי בחדש אלול, בכך וכך דפים ליום וכך וכך משניות וכו' ובעזרת השם יתברך השלמתי. ובסוף אלול בחלומי, והנה כמו איש בשרני ואמר לי וסר עוניך וכו' תלי"ת הלכ"ט:

שנת התרנ"ז חדש מנחם, שישי בו ליל ד' בחלומי, והנה המולה גדולה בתוך העיר לאמר כי אליהו ז"ל בא בצהרים עם אחאב ונביאי הבעל להתווכח ולשחוט ב' פרים לאמר ואש לא תשימו אשר יענה באש וכו'. והלכתי לראות בבוקר, ובאו עם רב מאוד, ובין רגע לרגע רבו מאד מאד וגם אנשי הצבא באו והיינו מצפים ועומדים צפופים מתי יבא אליהו ז"ל עד הצהרים עד שבא ואמרו לי זה הוא אליהו הנביא ז"ל וראיתי אותו כמו איש פשוט ואמרתי למה לא בא במרכבה ובלבושים ואמרו כי לא עתה, כדי להשלות את נביאי הבעל. אז הביאו הפר האחד והכניסוהו גם כן לבית ושחיטתו וניתוחו גם כן לא ראיתי ואמרו שעשה הכל כמו שכתוב בנביא ויהי בין הערבים, ראיתי את אליהו הנביא ז"ל יושב על כסא גדול מפואר ומהודר במלבושים נאים כ"כ, וזקנו יורד ע"פ מדותיו לבן כשלג, דבר נפלא לא ראיתי כל ימיי, זיע"א. וראיתי אחאב יושב על הכסא בריחוק מעט וגם שרים ושרות באו לנשק ידי אליהו ז"ל והיה נותן להם ידו אך הוא ז"ל לא נשק אותם ואמרתי בלבי, כי נכנעו כולם תחתיו. אחר כך הביאו המרכבות ויעלו המלך והשרים אך אליהו ז"ל עלה במרכבה לבדו זי"ע, והלכו כל העם אחריהם. אחר כך נדמה לי, כאילו אני ער והייתי מספר הפלא הזה לבני ביתי, ואיקץ. ואישן וראיתי שנית והנה בתים הרבה, ובהם נרות רבות לאלפים ולרבבות וכלם מלאים יהודים ועליתי ולא מצאתי מקום פנוי. ונכנסתי מבית לבית, עד שמצאתי מקום אחד ויש בו מעט אנשים, זה אומר תבוא הנה וזה אומר וכו' ומצאתי החבר מנחם בן דודי מ"ו שמואל הי"ו וישבתי אצלו והיו מביאים פירות מכמה מינים וקליות וכו' ואיקץ. ואישן ואראה בית אחד, יש בו כסאות ושולחנות ויושבים בהם מושל העיר האנגלי [האינגליזי] ושרים הרבה גם יהודים מגבירי העיר ישבו עמהם. וגם אני הצעיר ואחי שילה הי"ו ישבנו על הכסא עמהם. והביאו יין שרף ומגדנות וכו' ואראה אצלי על השולחן תמרים גדולים, כמו אתרוגים. ולקחתי אחד וברכתי וראיתי כולו מלא תולעים ולא אכלתי. ונתחרטתי על הברכה, אך יין שרף שתינו. אחר כך עמד אחד מגבירי היהודים מבית הנשיא, אך שכחתי מי הוא מהם ולקח הכוס בידו וברך עליו כך, ברוך הבוחר בעמו ישראל מכל העמים והחפץ בת"ח מן הע"ה וענו כל המסובים אמן ב"פ, ואיקץ:

שנת התרנ"ח חדש סיון, גזרה הממשלה שכל השופך מעט מים מן החלונות לרחוב או אם נמצא במבואות מעט סרחון או מים שפוכים, בקנס כסף רב ויותר משלושים מבני עמינו נלכדו, זה שילם עשרה כסף וזה חמישה כסף וכו'. וביותר הפיח בהם הממונה, על החיצונים לוקחי הזבל והטינופת לפני שר בית המשפט האנגלי בחלקלקות לשונו. והיה הממונה מחרף ומגדף את בני עמנו [כז.] ומקלל קללה נמרצת על לא פשע בכפם בעוה"ר, השם ב"ה ינקום נקמת עמו ישראל. גם אני ואחי שילה הי"ו העלילו עלינו שקר והזמינו אותנו בעוד שני ימים למשפט והייתי כל היום ההוא, סר וזועף ודואג, לא על הקנס בלבד כי גם על הקללות והחרופים הנזכרים. בלילה ההוא, כ"ו בסיון בחלומי והנה כבוד אדוני אבי נע"ג, יושב על השולחן ומסובין עמו כל בני הבית. כי נראה לי שהיה ליל פסח, ובעוד שהיינו מסובין, הושיט לי כבוד אדוני אבי ז"ל כוס יין, וברכתי ושתיתי. וגם כן הושיט לי ספר, לומר פיוט לכבוד יום טוב ואני הייתי מיצר על הדבר הנזכר לעיל וזמרתי זמר בשפל קול התחנה. כבוד אדוני אבי ראה ותמה, ואמר לי למה לא תזמר בקול ערב כדרכך, הסר דאגה מלבך ואל תחוש. אחר כך לקח כבוד אדוני אבי ז"ל כוס יין וקידש עליו קידוש היום ושתה ונתן לי לשתות, ואיקץ. בליל שני בחלומי, גם כן נראה לי שהוא ליל פסח וגם כן כבוד אדוני אבי ז"ל לקח כוס יין וקידש ונתן לי לשתות וסעדנו ביחד וכו' תנצב"ה זיע"א. לאחר שני ימים הלכנו לבית המשפט וחקרנו והנה הממונה הנזכר טעה בדבר, כי לא היה בית הכסא שלנו ויצאנו בדימוס תלי"ת הלכ"ט כל"ח: 

שנת התרנ"ח היה אחי שילה הי"ו הולך לבית המדרש ללמוד עם החברים אי"ת ואני לא חפצתי לילך כי נסתפקתי במעט הלימוד בבית הכנסת, ופעם בפעם כאשר בא אחי הי"ו מבית המדרש, הייתי שואל אותו מה חידוש היה בבית המדרש והוא משיב כך וכך. עד פעם אחת בליל חמשה טבת, אמר לי פלפלא חריפתא ואני בתומי אמרתי לו זה חריפות של הבל. וישנתי אותה לילה בחלומי והנה כבוד אדוני אבי נע"ג בא ומתכעס עלי כל כך. ואני נבהלתי מראות. אמרתי לו מה פשעי מה חטאתי. ואדוני אבי ז"ל הוסיף להתרגז עליי ואמר לי עדיין יש לך פתחון פה וכו' ואתה הוצאת עלי דברי בלע. ואני כשמעי זאת, אמרתי ח"ו, לא היו דברים מעולם. ואדוני אבי ז"ל הוסיף כעס על כעס והתחיל להכות אותי. ואני התחננתי לו, בי אדוני וכו' ואיקץ. חרדה גדולה נפלה עלי. מה זה ועל מה היה. אז הבנתי על מה ירמזון דברי דברי כבוד אדוני אבי ז"ל. מה שאמרתי בלילה לאחי ויהיה ח"ו התרשלות לאחי הי"ו וכו'. ועתה נתחרטתי ואמרתי, חטאתי עויתי ופשעתי, על שהוצאתי דבר כזה מפי. והוא רחום יכפר עון. הב"ה יזכינו לעשות רצונו כרצונו ויקיים בנו מה שכתוב וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך אכי"ר:

שנת התרנ"ט בניתי בית אחד בשוק לעשות אותו פונדק ולא לקחתי רשות מהממשלה כנהוג, כי אמרתי בניין מעט הוא ואיני צריך. בין כך ובין כך, נשמע להממשלה ובאו חיילים ומנעוני מלבנות עד שיבוא השופט ויראה וכו'. ואני נתפחדתי מאוד. עד כ"ב בכסלו בא השופט, ואמר לי, אתה בנית בלא רשות, אם כן, אם רצונך להשלים הבנין, תבא לבית המשפט ותיטול רשות. ולא הגיד לי לעשות מבוי כנהוג. בלילה ההוא בחלומי והנה מת סרוח עד מאוד בבית ולא יכולנו לעמוד מפני הריח. ואנשי הבית צועקים, מי הביא את המת הזה בבית. ועד שקרינו להנושאים להוציאו, בא אחד והשליך את המת לחור בית הכסא, ואיקץ. אז הבנתי כאלו בעל החלום יגיד לי כי יקחו ממני מבוי על כרחי שלא בטובתי. אך הייתי מיצר אם יקחו המבוי מהאמצע, כי נזק גדול לי. אך הממשלה לא רצתה ליקח מבוי מן הצד, כי אם מהאמצע, כנזכר. לשווא כיתתתי את רגליי מן השופט אל הפקיד ב' פעמים. עד ליל שבת קודש בחלומי והנה כבוד אדוני אבי זל"ת, אמר לי, אל תצטער בני, כי לא יקחו כי אם מן הצד, כחפצך. וכן היה, זיע"א תנצב"ה:

 

הבא