נחלת יוסף מנהגים סימן עשירי תשרי ר"ה

ערב ר"ה לאחר ת"ש [תפילת שחרית] מנהגינו לקרות כל מזמורי התשובה קודם ההתרה כדי שיתעוררו הצבור ויתנו לב לשוב, סדר ההתרה כך הוא בוררים עשרה מחכמי וטובי העיר כך הוא תחלה יוצא אב"ד א' מבהכנ"ס לחצר ומתוודה בלחש ומתירים לו כל הצבור, אח"כ יוצא השני ומתירים לו כמו הא' , וכן כל א' וא' עד כל העשרה אח"כ נקבצים העשרה הנז' ביחד ומתירים לכל הצבור,
אחר ההתרה אומרים הצבור פסוקי מי אל כמוך וכו' ותשליך וכו' וקדיש ונפטרין לשלום כן קבלנו מקדמונינו:
בערבית נכנסין לבהכ"נ ומתחילין אחות קטנה, ואח"כ מזמור היום והטעם דתחילה יש לנו להתפלל על אחרית שנה שעברה בטרם נקבל קדושת היום שהיא תחילת השנה באמירת המזמור של קדושת היום.
בסידורי הדפוסים יסדו פזמון שופט כל הארץ קודם נשמת כל חי ומנהגינו לאומרו קודם פיטום הקטורת וקודם נשמת נהגנו לומר יום זה דר במרומים, וביום שני שפל רוח ותו לא:

בתפילת ר"ה וכל עשרת י"ת במקום כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ, נהגנו להוסיף ומלכות העליזה מהרה תעקר ותשבור ובמקום ובירושלם עיר מקדשך מוסיפין ונגד זקיניך כבוד ככתוב חפרה הלבנה וכו', ובמקום וכתוב לחיים טובים מוסיפין זכור רחמיך ה' אלהינו וכבוש בכעסך.
לאחר קריאת ס"ת מנהגינו הש"צ קורא מרגניתא דרבי מאיר, וביום שני לבי לבי הלה ידעת וכו' כדי לעורר הצבור ויחזרו בתשובה.
כתב הרמב"ם בהל' ר"ה פ"ג שאין תוקעים עד שיחזירו ס"ת למקומו וכ"כ הר"א בנו של רבינו משם אביו ושכן מנהג חכמי מערב, וכן מנהגינו.

פזמון עת שערי רצון לא נהגנו לאמרו קודם תקיעת שופר כשאר הקהילות אבל נוהגים אנו לאומרו בלילה על השולחן, ועתה שנת התרס"ה התקין מ"ו בנין יצ"ו לאומרו, וסדר מנהגינו כך הוא עומד ש"צ על התיבה ומתחיל פזמון כל אחד ואחד יש לו וכו' והוא כלול מעברי וערבי וכלו תוכחת מוסר. נוסח תימן כתיבת יד. וזה הפזמון נהגנו לאומר ביום א' בלבד, אח"כ ה' בקול שופר ועלה אלקים בתרועה, וקולי שמעת וכו' פסוקי קר"ע שט"ן. ויהי רצון אל נא קרת תשועת מצפיך וכו', ועננו אבינו עננו אלהי אברהם וכו' ומברך ותוקע כמנהג כה"ק:

מנהגינו במוסף ר"ה שאין אנו מתפללים לחש וחזרה כ"א ש"צ מתפלל בקול רם ומוציא חובת היודע כמי שאינו יודע לפי שתפילה זו וברכותיה ארוכות ואין רוב היודעים יכולים לכוון דעתן בהן אלא הכל עומדים ומכוונים ושומעים הברכות, וכשהוא כורע כל העם כורעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה.
וכתב הרמב"ם אם רצה היודע לסמוך בב' ימים של ר"ה על תפילת ש"צ להוציא י"ח הרשות בידו עכ"ל. ודברים אלו מקורם במשנה סוף ר"ה רבן גמליאל אומר ש"צ מוציא את הרבים י"ח, ובגמרא שקלו וטרו וסיימו הלכה כר"ג בברכת ר"ה ויה"כ ע"ש, וכ"כ הרי"ף, והרי"ץ בן גיאת ורבים אשר אתו מהגאונים כתבו שאין הצבור מתפללין במוסף אלא ז ברכות ואין אומר מלכויות זכרונות ושופרות, ואין אלו אלא לש"צ בלבד ואחרים נחלקו עליהם ואו' שהציבור צריכין להתפלל תשע, ע"כ ראו המקומות ההם להוציא עצמם מידי ספק שיתפללו כולם דרך כלל:

ושמענו מרבותינו שאלות ותשובות להחסיד הקדוש ר' יעקב מריש ז"ל, שמנהגו בעת הסתפקו באיזה דבר היה נוקש על דלתי שמים
ושואל שאלותיו, ומעלה כזאת היתה ברש"י ז"ל, והחסיד הנזכר שאל ע"ז בתפילת ר"ה שסומכין בהרבה מקומות על ש"צ כהא סינן כשם שמוציא היודע כך מוציא מי שאינו יודע, והשיבו לו ישראל נושע בה' וכו' והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר הברכות והתקיעות כא' מלך אלהים על גוים, וחזר השאלה שנית והשיבו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל על העניין הזה והלא אמרנו כי טוב לשמוע על סדר הברכות ולא לקרוא אש על פשעכם בשעת הדין ולדבר דברי הבאי החרישו אלי עמי ולאומי אלי האזינו וכו', ובסוף התשובה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ומצאתי בב"י סי' נ"ט שכך היה מנהג רבי יונה ז"ל וז"ל, וכבר היה להרא"ש לעשות בדרך אחרת שיאמר עם החזן תיבה בתיבה עד שיגיע לחתימה ואז ישתוק ויענה אחר חתימת החזן אמן, וכמ"ש תר"י פ"ג שאכלו שכך היה נוהג רבו בר"ה ויה"כ.

ויש שואלין לעניין אמן שאחר כל ברכה אי שפיר לענות משום דיש לחוש להפסק והנה לאו שאלה היא דהא כבר פשטוה רבנן באתאכלי"ל דעונה אמן אחר כל ברכה וברכה משמע ברור דליכא הפסקה וש"ד [ושפיר דמי] לעשות כן לכתחילה

ואולי יצא להם ספק זה שראו להרמ"א סי' קכ"ד ולבוש סי' רל"ב שכ' בכל צבור שמתפללין יחד הם והש"ץ, טוב שיהא לפחות א' שיענה אמן אחר הש"צ או יענו התינוקות ע"כ, וכל משכיל יראה דאין לספק מכאן כלל דהתם מיירי בשאר ימות השנה לבקיאים שמתפללין עמו מלה במלה דאי באינם בקיאים אפי' אינם מתפללים עמו מלה במלה יוצאים בתפילת הש"ץ ונקט לה כך משום שאינם יכולים  לענות אמן אחר עצמן כיון שמתפללים עמו מלה במלה ואה"נ אם מקדימים לסיים ג' תיבות לש"צ לית חששא לענות אחריו אמן ולא מקרי וכו' משא"כ בר"ה  דיוצאין אך [אף] הבקיאין, בשמיעת התפלה מש"צ, דפשיטא דיענו אמן אחריו ולא מקרי עונה אחר ברכותיו וגם לא הוי הפסקה, ואם יסיימו קודם ש"צ ג' תיבות אף אם יתפללו עמו מלה במלה עונה אמן וראיה לזה שם בסי' קכ"ד ס"ו כ' השו"ע ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו, וביאר הלבוש בין שלא יצאו אעפ"י שהם יוצאים עכשיו בתפילת ש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכת עצמן שהרי מ"מ אינם אומרים כלום אלא שומעין עכ"ל, הראית לדעת שסובר הרב שלא הוי הפסק אלא מטעם דלא יהיה עונה אמן אחר ברכותיו וכיון דאינו אומר כלום, יענה אמן, ואם אומר מלה במלה יסיים ג' תיבות קודם לש"צ ובזה עלו דברי הרמ"א כהוגן עם הכתוב בס"ו,

והרב ר"א הנגיד בנו של הרמב"ם כתב בתשובותיו כשמתפללין תפלה א' שהם יענו אמן אחר כל ברכה וברכה ויסיים הש"צ והציבור כא' ויפסעו כא', וזהו מנהגינו מקדם כפי מה שקיבלנו מאבותינו  להתפלל מוסף ר"ה תפלה א' ש"צ והצבור, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה וקדושה והפרקים ואמן אחר ברכת כהנים ואח"כ ואתם הדבקים אחר כל פרט ופרט.

 

אוחילה לאל, רשות זה נראה מתוכו שאין הציבור אומרים אותו רק ש"צ, ובדפוסים חדשים הדפיסו לזה קודם התחלת מוסף, אולי סברי, דכיון דרשות דש"צ הוא ואין היחיד אומרו אין לאומרו בתוך התפלה דשמא הוי הפסק ועוד אפשר דקשיא להו הנוסח שאומר בו אשאלה ממנו מענה לשון וכו', וזה אין שייכות לאומרו רק בתחילת התפלה, אך אחר שמילא פיו שבח וברכה עד עתה, מה זה שאומר עתה אשאלה ממנו מ"ל, זה נראה כוונתם.

ואין מזה ראיה שהרי רוב המחברים זכרו זה בתוך יסוד עלינו לשבח, הלא המה הרמב"ם והטור והרד"א ומהר"ץ והמנהי"ג וא"ז לר"י החסיד  ורמ"ק וס' המוסר וכמה גאונים רבו מלספור, ועוד שיש בזה סוד כמוס ע"ד [ על דרך] מה שאמרו המקובלים בטעם אמירתו כאן כי באמירת עלינו לשבח עלתה הכוונה אל הסוד הנסתר ברום חביון עילת העילות ב"ה, הוא שאומרים עלינו לשבח לאדון הכל ע"י עה"ע ב"ה. ומצאו אנשי כנה"ג כאן יתד ופינה להסמיך לו אוחילה לאל שהוא סוד הנסתר ברום חביון קשור עם שלמעלה ממנו, דכיון שהגיע למדה זו ראוי לשאול שאלתו ובקשתו לעת הזאת, כל זה מתיכלל נוסח תימן כ"י, וכ"ה מנהגינו:

 

מנהגינו מקדם שאין תוקעין  ע"ס הברכות כ"א תשר"ת למלכויות פ"א, לזכרונות פ"א תש"ת, לשופרות פ"א תר"ת כפסק מרן בשו"ע. וכ' הריף ובדין הוא שיהיו תוקעין ע"ס הברכות כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שאין הברכות מעכבין התקיעות הרי יצאו חובתן במיושב, ודי להם תשר"ת תש"ת תר"ת פעם א' שלא להטריח הצבור, וכן מנהג העולם ובשתי ישיבות עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ומצאתי למהר"י שלום שבזי ז"ל בס' חמ"י שלו פרשת אמור שטעם מ' קולות נגד מ' קולות שצעקה שרה בעת העקידה עכ"ל. אולי מהא טעמא סמכו שלא להוסיף על מ' קולות כדי שיהיה הרמז לעורר זכות העקידה בשופר אילו של יצחק:

היום הרת עולם נהגנו לאומרו כל הצבור ביחד להחריד לבם וכו' ועוד נהגנו לאומרו בכפיפת קומה, וחזור ש"צ לאומרו בקול רם ובנחת להחריד לב העם:

לאחר עלינו לשבח וקדיש יתום נהגנו לתקוע עוד עשר תשר"ת תש"ת תר"ת ותרועה גדולה מתקנת רב עמרם גאון ז"ל  וטעמו ונימוקו לעורר את הציבור  לשוב בתשובה, ושמא הסיחו דעתם בתקיעות דמיושב ומעומד כי התרועות מעוררים את הלב לשוב כנודע, ועתה כבר השלימו התפלה והולכים לביתם לסעוד  וכו', ע"כ בא עוד הפעם להזהיר  כי יום הדין בתקפו לא תשכחו וכו' ודי למבין:

 

סדר ותשליך נהגנו לומר אצל המקוה בחצר בהכ"נ הגדולה:

ומנהגינו מקדם לומר כל עשרת ימ"ת [ימי תשובה] לדור ודור ובכן יתקדש וכו' בכל התפילות בלחש ובחזרה, ורבים יתמהו כי לא נמצא מקום למנהג זה לא בראשונים ולא באחרונים, ואין כאן תימה שכן הוא בכל התכאי"ל וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב מהל' תפלה ועיין בטור סי' תקפ"ב, וג"כ ואתם הדבקים המנהג לאומר בכל יימ"ת:

בימ"ת באשמורת נהגנו להרבות בסליחות עד אור הבוקר, והסליחות אשר אנו מוסיפים הם מר' יהודה הלוי וראב"ע ור"ס גאון בכ"י, וזה מקרוב נדפסו בעיה"ק ירושלים תובב"א:

מנהג הכפרות שעושין בערב יהכ"ף בשארי ארצות לא נהגנו פה בעירנו ולא בכל ערי התימן כפסק מר"ן בסי' תר"ה וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל, גם אדונינו הרמב"ם לא הזכירו:

נחלת יוסף סי' ה' – ניסן

בשבת הגדול  אחר תפילת מוסף מנהגינו לומר האזהרות של רבי יהודה הלוי ז"ל הקבצו ושמעו כ"י ויש בה הלכות פסח בקצרה. מר"ח ניסן קורין בקרבנות הנשיאים דבר יום ביומו.:

כל יום טוב שחל להיות בשבת או בערב שבת המנהג להתחיל בשיר השירים ולסדר כל השייך לשאר שבתות, אח"כ אומרים מזמור השייך לאותו יום בניגון וקול ערב ואחר כך אשרי האיש והללויה הללו א-ל בקדשו, וטעם לאמירת אשרי האיש בעבור כי ימי המועדים המה ימי שמחה ויש לחוש שמא מתוך השמחה יבואו לידי ליצנות ועבירה ח"ו, ע"כ אומרים אותו, (ועייך בשתילי זיתים טעם אחר):

מנהגינו בשני לילות ראשונות של פסח לקרות ההלל בנעימה בביהכנ"ס בברכה תחלה וסוף:

קריאת ההלל ביו"ט ובחנוכה כשגומרים את ההלל כתב מר"ן באו"ח סימן תפ"ח וז"ל "בהלל אפילו עשרה קורין כאחד" משמע הש"ץ והציבור ביחד ואין שם עניית הללויה, אבל מנהגינו מיוסד ע"פ מה שכתב הרמב"ם פ"ג מ[הלכות] חנוכה וז"ל  "מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים, כך היה:  אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללויה.  וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל, הללויה מאה ושלוש ועשרים פעמים–סימן להם, שנותיו של אהרון." וכו' וכן תמצא במדרש תהלים מזמור כ"ב ובירושלמי דשבת ובשוחר טוב גרסינן יראו את ה' קדושיו זה אהרן ולפי זה קרי עניית הללויה יראת ה', והכי קאמר יראו את ה' – כנגד שנותיו אהרן קדושיו דהיינו אהרן, ומביאו בספר אמרי בינה, ומנהג זה  מנהג קדמונים מימי הבית כמקובל בידינו שכל מנהגותינו בענייני תפילה מימות חורבן ראשון, ולזה תמצא יפיו והדרו ונועמו של מנהג זה קלסיה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל שכתב ומנהג זה מנהג חכמים הראשונים ובו ראוי לילך.
וראוי לחקור למה עשו סימן לשנותיו של  אהרן ולא לא' מן האבות ולא למשה רבינו ע"ה ונקדים מאמר, הובא בילקוט ויקח לו דוד ה' חלוקי אבנים מן הנחל כנגד מי, אחד כנגד הקב"ה וא' כנגד אהרן וג' כנגד האבות. באותה שעה אמר אהרן ולא גואל הדם אנכי ומוטל עלי לפרוע ממנו. וקשה למה נקט אהרן ולא מרע"ה ועוד שקדמו לאבות. אבל יש בזה פליאות חכמה ע"פ מה שלימדנו בוצינא קדישא רשב"י ע"ה ומשנהו משנה למלך האר"י זצ"ל כי השגחת אבא חכמה עליונה תמיד להשקות משמנו הטוב לבת הנעימה הכלולה מכל יופי ונועם מלכות ב"ד דרך זעיר בן זוגה, וכ"ש ביו"ט שרמזו הכתוב מקראי קדש והבן מילת קדש באב"א והנה נודע שכ"ג הוא באבא כנודע מלימודי האר"י וזוהר תזריע דף מ"ח והלל הוא במלכות כי הלל עולה ס"ה מספר אדני ולזה אמר ולא גואל אני? הקרוב אל המלכות, והסימן ויקח אהרן את אלישבע, ואל עניין וכוונה זו אנו עונין הללויה ביו"ט וחנוכה קכ"ג פעמים להוריד חסדים דאבא אל הבת הנעימה דרך השתלשלות המדות, וסימן לזה ומשח אותו צדוק הכהן והוא רמז נפלא:

א"כ אחי, בינה זאת ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה הכלולה אשר זה לה כמה חדשים ושבתות מחכה לחסדי אב מהור ימהרנה ע"י רבי המלך כנסיות ישראל ברב עם הדרת מלך, ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים להשלמת קריאתו בלתי ענות הללויה, ושכינה מה אומרת אם אב אני איה כבודי ואם גברת אני איה מוראי. הגמול הזה קויתי לי. די לי בשאר ימות השנה שאני שוכבת קדורנית ושחורה והן עתה הגיע עת דודים נשיקין דאבא מנעו הטוב ממני ולא זו דרך בן יכבד אב. ומעתה ראוי לפקוח עיני עיורים קצת המונים המשליכים הוד ותפארת רינת ההלל אחרי גוום  ופונים חוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה ובטלו תקנת משנה וגמרא דאתמר עליהן על פי התורה אשר יורוך ולגבר על לבם בספ"ל קול התחינה בואו אחי ורעי ונרוממה שמו יחדיו, וקב"ה יתקלס מינן ומינייכו ובכן כל אנשי ישראל על מקומו יבא בשלום:

בגמרא פרק לולב וערבה איתא בעניין אודך שבהלל הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' ומכאן לשומע כעונה וכך הוא מנהגינו ולא שפיר עבדי שחוזרין ברוך הבא אחר ששמעו דא"כ אזלא לה ילפותא דגמרא, וכ"כ הרמב"ם בהלכות חנוכה בספר כתיבת יד ובתכאליל משם הרמב"ם ונוסחתו. ומעתה סרו כל התמיהות והקושיות של הרמ"ל והפר"ח והרח"א ולחמ"ש על רבינו אמאי לא כ' כלשון הגמרא, ובודאי דטעות סופר נפל בדפוסי הרמב"ם כמו שקיבלנו  שכך היה. עכ"ל תע"ח ומעת שזיכנו ה' לגירסת הש"ס פ' הנז"ל והאיר עינינו הרב מסע"ח בדבריו הנז"ל נתחזק מנהגינו:

ארבעה כוסות של ליל פסח נוהגים ומקובלים מאבותינו לברך על כוס וכוס מד' כוסות כדעת רוב הגאונים ופסק הרמ"א ז"ל:

קודם כוס ראשון נהגנו לומר פיוט נאה המתחיל תרומה הבדילנו מכל עם וכו' (נוסח תימן כ"י) וזה מקרוב נדפס בעירנו ושבח תפארת הלשון יעיד עליו כי מאנשי כנה"ג הוא וי"א מיסוד ר"ס גאון זצ"ל:

במקומינו כאן שאין יין מצוי שורין צימוקים מקודם יו"ט ומקדשין עליו וכן לד' כוסות כפ' מר"ן סי' רע"ב:

ובליל שני נהגנו לסננו בכפיפה שו"ע סי' שי"ט:

נהגנו לאכול כזית מהכרפס דאין אכילה פחותה מכזית כ"כ הרמב"ם וכ' הכ"מ ואינו מברך אחריו וכ"כ הרשב"א וכ' הרד"א שסברת הגאונים ורוב המפ' כד' הרמב"ם וטענת מהרי"ל שהובא בב"י פחות מכזית כדי שלא יצטרך לברך אחריו, כבר כתב כל בו שמכיון שבא אחר קידוש הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם לפי שהקידוש תחילת סעודה הוא, והיא תשובה נכונה וכ"כ תשב"ץ והרד"א ג"כ כתב דאין לברך בנ"ד אחר הירקות הואיל והמרור  לפניו ואינו נמלך והגדה אינה מפסקת, והב"ח האריך להביא סברת הרמב"ם מהגמרא, הלכך אין לזוז מן המנהג:

בנוסח לפיכך אומר בה ז' שבחים, להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, ולהדר, ולנצח כנגד ז' רועים אי"ו משה ואהרן דוד ושלמה ועפ"י רוב פוסקים שא"ל תיבת ולקלס. ולא תשמע לגירסת הדפוסים שגורסים ולקלס, כי כבר שאלו להרמב"ם ז"ל שאם יש לומר בקדיש תקלס, והשיב שאין לומר שיש במשמעותו שבח והפכו עש"ב:

מנהגינו מקודם לומר אתה גאלת, קודם כוס שני, בפסח קורין משנה בביהכנ"ס מסכת פסחים בכל יום חוץ מיום שני דפסח קורין משנה פ' עשירי דמנחות דאית ביה עניין העומר, במוצאי יו"ט ג' רגלים קורים פ"א דחגיגה:

נחלת יוסף סימן כ"א – נישואין (1)

כתב מרן בשו"ע [אה"ע סי' ס"א סעיף ב'] כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות אישות ולא תינשא נדה עד שתטהר. ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ע"כ. וכתב הרב המגיד שם שכ"כ בן מגאש ז"ל וכן דעת קצת גאונים ונראים דבריהם וכו' ע"ש. וכתב עוד ומה שכתב רבינו ואם עבר ונשא וכו' דבר נכון הוא. ולעיל מזה כתב רבינו שאע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה ע"ש. עוד כתב רבינו שם בפ"ד המקדש את הנדה ה"ז מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן עכ"ל. וכתב הכסף משנה שם טעמא דכיון שאינה ראויה לביאה ואף לא לחופה כמ"ש בפירוש שאין כניסה לחופה קונה אלא אם כן  תהיה ראויה לביאה ע"ש. הלכך אין ראוי לקדשה  ע"כ.

מכאן הונהגו כאן במקומנו שאין מקדשין אשה והיא נדה כלל. וכמה פעמים אירע שפירסה הכלה נדה ודחו הנישואין עד שנטהרה וכך קבלנו מזקיננו שכך מנהגם מקדם שאם פירסה דוחין הנישואים, ונכון הדבר דסימנא דמילתא היא דמכיון דכתב רבינו ואם עבר ונשא וכו' כדלעיל. ומה שכתב רמ"א ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין, הנח להם למנהגם ומאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות.

ברכת אירוסין צריכה עשרה לכתחלה שו"ע אה"ע סי' ל"ד. והיינו לעדות קידושין צריך ב', לברכה עשרה וקרובין מהמנין שם בבה"ט.

ומנהגנו לברך בנוסח זה והיא נוסחת הרמב"ם והתכאלי"ל בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. וכ"ה בסדר ר"ס גאון.

והמנהג לברך ברכה זו על כוס יין ולברך עליו תחלה וכ"כ מרן שם, ושותה החתן ואח"כ שותה ממנו הכלה ואחר הברכה יקדש כ"כ שו"ע שם.

והמנהג לקדש בטבעת וכ"כ שו"ע סי' ל"ח ס"ב, ובטבעת שאין בה אבן והטעם מפני שאפשר שסמכה דעתה על האבן שתשוה יותר משהיא סבורה והוי לה קידושין בטעות ואינה מקודשת וכ"כ הרד"א
המנהג ליתן טבעת הקידושין בראש אצבע אמה, וכ"כ תכע"ח ב' הגהת הרח"ו, שכך מדוייק מל' התיקונים:

עיקר הכתובה מנה ומאתים כתיקון חז"ל, ותוספת מתניתא אחד עשר שקל משקל צרפת שהם עולים נ"ח דינרין בקירוב, והדינר משקל צ"ו שעורות כסף כנודע והיה נקל בעיני איש לגרש את אשתו, עד שנת התר"ן הסכימו ז' טובי העיר במאה"ע להוסיף עד שבעים שקל משקל צרפת שהם שע"ג דינרין בקירוב, מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

מנהגינו לכתוב כתובה בתחילה "בשם רחמן" וכו' "בשעה מעולה" וכו' והוא ע"פ נוסח התכאליל: כותבין זמן בכתובה כדי לידע מאיזה לקוחות יטרוף:
המנהג לכתוב הזמן למניין השטרות ולא ליצירה: כותבין "במתא עדן דיתבא על כיף ימא רבא", כי עירנו זאת עומדת על שפת ים סוף לצפונית מערבית במקום שמתחבר עם ים הודו מערבית דרומית ובמזרח העיר ים הפרסי המתלכד עם ים הודו מזרחית דרומית:

"בזכות אברהם אבונא", לפי שלא זכו בהבטחת פריה ורביה רק בזכות אברהם אבינו דכתוב והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי [בראשית כ"ו, כ"ד], המנהג לכתוב "איך חתנא הבחור הטוב והנעים גזע נדיבים ושועים פלוני בר המכוב' והמאושר הטוב והישר הירא שמים פלוני וכו'" ואם הוא בר הכי כותבין "החכם החסיד", ואם נסמך מוסיפין "כבוד מורי פלוני", ואם הוא דיין ולאחר חיים כותבים "הדיין המצויין כבוד אדונינו ועט"ר מו"ר פלוני תנצב"ה", כן קבלנו מאבותינו: "כדת משה וישראל", משה דכתיב כי יקח איש אשה חדשה וכו' [דברים כ"ד ה'] וישראל הם החכמים דמאן דמקדש אשה אדעתא דרבנן מקדש: "ואנא במימרא דשמיא" כלומר בסיוע ה' יתברך, "ואפלח לעבוד", להשכיר עצמו לפרנסה, "ואייקר" פי אכבד "ואסובר" תרגום כאשר ישא האומן את היונק – כמא דמסובר. "ואזון" מזון תר' שארה זיונה "ואפרנס" עריה ומלבושיה, ובפאה תנן נותנין לו פרנסת לינה פי רש"י כר וכסת "דחזו ליכי מרבנן" ע"ש בתכע"ח בשם כמה פוסקים שכתובת אשה מדרבנן וכ"כ הר"ן דכך קי"ל להלכה והאי דכתבי מאוריתא טעותא הוא ע"ש וכ"ד הרי"ף והרמב"ם.

"וסיפוקיכי" היינו ואפרניס דלעיל וכולל כל מה שתצטרך אפילו לירקות: "ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא" כך היא גירסתינו כנוסח הרמב"ם והתכאליל:
ודע שמה שאנו  כותבין בכתובה ומתנתא די יהב חתנא דנן לכלתא דא כ"ב דינרין וכו' ורצה להוסיף לה תוספת על עיקר כתובה כו"כ דינרין וכו' כ"ז אנו מיפין כח האשה דכי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

אין לנו מנהג מקדם לכתוב בכתובות ונדוניא דהנעילת לי וכו', כי נוהגים אנו בנכסי מלוג האשה שאין אחריותם על הבעל, ועיין בשו"ע ר"ס פ"ה במלוה "ורשו"  – תרגום "כי תשה" – ארי תרשי "שפר ארג" פירוש נחמד – תרג' "ונחמד העץ" – ומרגג אילנא "נכסין" כולל קרקע "ומטלטלין" ואפילו ספרים וקניינין "דאית לי תחות כל שמיא" – ייפו כח האשה בכך משום שאחר שתקנו לה מן הזיבורית לכך ייפו כוחה ומהני תנאה, ועיין ח"מ סי' ק"ח סי"ח דלגבי יורשים לא תהני תנאי אא"כ התנה בכ"י עליו ועל יורשיו דוק שם ובש"כ. "מטלטלי אגב מקרקעי" לפי שהמטלטלין אין להם אחריות בקרקע לכך מקנה לה מטלטלין אגב מקרקעין שאז טורף גם המטלטלין מלקוחות. ודע שאין צריך שיהיו המטלטלין צבורים בתוכה ואפילו מטלטלי דנייידי כגון בע"ח ואפילו קרקע כ"ש ואפילו אין יודעין שיש לו קרקע, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לחובתו, "ובתר מות" פי' לגבות מן יתמי וכאילו אמר מעתה ועד עולם.
ובנוסחת א"י ראיתי שכותבין ובתר חיי, ודבר נאה הוא ומתקבל שלא לפתוח פה לשטן וכ"ה הנוסח בכאן פה עדן בחיי ובתר חיי, "וקנינו מן חתנא דנן" אע"ג דקי"ל קונין בכליו של קונה  כבר נהגו העולם לתפוס סודר של העדים משום דשליחותיה של קונה ומקנה עבדי, וצריך לתפוס ג' אצבעות על ג' אצבעות דהוי כעין כלי:

אין לנו מנהג לכתוב בכתובה ביטול מודעי ותנאי כי לא נזכר בנוסח הרמב"ם ובפירוש מרן.