נחלת יוסף/ חלדי אדם – פרק ט"ז

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

פרק י״ו  – מסע א״י שנית

זה כמה, נכסוף נכספתי לעלות לא״י שנית. לחבק עפרה ולנשק אבניה. כי מיום שנפרדתי ממנה בשנת התרנ״ט לא נחה דעתי עלי, והייתי בעצבון וכו׳ כנזכר לעיל. כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי. ונאמר, אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב וכו׳. עד שנה זו שנת התרס״ב, זיכנו השי״ת ועלינו שנית, אני ואחי הנכבד שילה הי״ו בחברת הידיד היקר, בנן של מלכים, ה״ה סי׳ משה בן כמ״ו בנין מנחם משה הי״ו. שלושתינו לבדנו ואין לזר אתנו, מלבד שני משרתים אשר ישרתו אותנו.

ביום ד׳, כ״ו לחודש אדר ראשון עלינו לספינת אוסטרייא ולעת ערב עלה קיטור האניה ותשם בים דרכה. למחרת, היה הים סוער והולך, וגלי הים שטפו ועברו למעלה ראש. עוד מעט צפו מים על ראשינו. ויראנו פן נקפה, ח״ו, מקור ורטיבות, יען כי ימות החורף הוא. כי הים סוף רגזן גדול ורגיל הוא להיות זועף מאד ובפרט בימי הסתיו. מפני רוב זרועות הים, הצרים והארוכים. ונועצנו אז לשכור לנו עליה אחת בספינה, למען נינצל מהמים הזדונים ההם לבל יפריעו מנוחתינו, וכן היה. כי שכרנו חדר אחד, ובו שתי [שני] מיטות לי ולאחי הי״ו במחיר מצער ורק בזהוב אחד ואז צחקנו להמון הים וגליו. וזרמת מימיו ומעלליו. אך להמשרתים, הינחנום כמות שהם, ומה נעשה להם. ביום ד׳ כשהגענו לעיר סיויס, נכנסה הספינה בתוך התעלה, במרוצה וחפזון ותפגע את הגשר ותשבור אותו לרסיסים. ותהום כל העיר, אך להספינה לא אירע בה שום בדק, יען שהיא חדשה וחזקה. אמנם נתאחרנו בכאן, כל אותו היום והלילה. עדי הוציאוה מן המצר וניסע לדרכינו, ליל שישי הגענו, לעיר פורט סעיד בשלום תהל״י. רבים מהחברים [לט.] הע״י באו אלינו לבקרינו ולשאול בשלומינו. הנה, כשירדנו אל החוף, ביקשו לבלש את הבגדים הכרים והכסתות ולהכניסם תוך הדוד של אש וכו׳ ועל האנשים להזות עליהם מי נידה ר״ל, משקה סמים חריפים וכו׳, מפני כי ארץ מצרים עתה לא מטוהרה היא, מתחלואים שונים וכו׳ אך, כאשר נתננו להם שוחד מתנים, לא עשו עוד כזאת וכבר כתבתי לעיל פרק י"א, כי, הכסף בתי עיניים לחכם וכו׳ : 

זה כשלוש שנים לא חדלה הכרנתינא מכל סביבות ארץ מצרים. וכל החפץ לעלות לארץ סוריא, מוכרח ונאלץ לישב בדד בכרנתינא בחוף ביירות [ביירוט] פעם עשרה ימים, פעם חמשה או שני ימים לפי תוקף וחולשת התחלואים, או לפי כובד המיסים, בצע כסף למלואת אמתחותם זהב וכו׳. הפעם הזאת, כשבאנו לכאן היתה הכרנתינא חמישה ימים ולא יכולנו לעלות לארץ הקודש, כי לא נוכל בשום אופן לישב בדד ה׳ ימים. ודבר אין לנו עם שום אדם. אף כי חיבת ארה״ק נגעה עד נפשי, כי על מה ולמה נטשתי את עירי, ועזבתי את ביתי, ונפרדתי מעל בני הי״ו, אם לא לעלות ולראות את ירושלים ת״ו שהיא חמדת לבי ומשוש נפשי. מכל מקום, לא יכולנו, יען כי לפי הנשמע שבני עיר ביירות [ביירוט] לא ירחמו על הגרים הבאים בארצם, ולא ישבעו מלומר הב הב. ומי יוכל לסבול, יגיעת גוף ויגיעת נפש וכו׳. על כן אמרנו, נשב בכאן יחיל ודומם לתשועת ה׳, אולי ירחם קוני, כי לא כלו רחמיו מעל בריותיו. ותבטל הכרנתינא ותשקוט הארץ. עברו כעשרים יום, והנה נשמע כי אין כרנתינא רק שני ימים. וגם כן לא יכולנו לעלות עתה, כי לא נוכל לעזוב את אהובינו היקר ה״ה משה הי״ו, אשר אביו פקד עליו, לבל יעלה כלל, אם יש כרנתינא אפילו יום אחד. כי כן דרך המוסר, כולנו באנו שווה נעלה שווה נאכל שווה וכו'. אז נועצנו לילך למצרים ולחוג את המצות שם. ובעוד שאנו מתעתדים לכך, והנה כמעט התנחמנו על כך, כי לא באנו בשביל מצרים. על כן, ישבנו בחיבוק ידיים. ל״ה ימים וחמש שבתות בנתיים, עד יעבור זעם ויחיינו מיומיים, כרצון אלהינו אבינו שבשמים, הנה ניסן בא, בנס אהבה, סר כל יגון מתוכנו ונחבה, כי בטלה הכרנתינא האויבה, הזעומה, האיומה, הבת השובבה, אשר הרבתה חללים בכל עיר וסביבה, מחטאת כשפיה ועוונות ישובה. אנא ה׳ רחם על עמך ושובה. ומחול לאשמתינו וקבלנו בתשובה. הננו באים אלייך, ירושלים האהובה, הר המוריה וציון החשובה, לנשק אבנייך ולחבק עפרך ביום טובה, בשמחה ובשירים ותודה רבה, לאל צור ישענו אשר עשה חטיבה, בא״י, הבוחר בעמו ישראל באהבה:

ביום ה׳, עשירי בניסן, עלינו לספינת אוסטריא, על מנת שאין כרנתינא כלל. כי כן הבטיחנו רב החובל. רק זאת אמר, כי עליו ליסע תחילה לחוף ביירות [ביירוט] מטעם הדוקטור [הדאקטאר] ואח"כ יחזור תיכף לחוף יפו. ולעת ערב, הלכה האניה לדרכה, למחרתו ערב שבת קודש, בין הערביים, הגענו לחוף ביירות [ביירוט]. עוד לא השליכה האניה את עוגנה, באה הבשורה, כי נתחדשה הכרנתינא חמשה ימים. באמרם, כי בצאתינו מפורט סעיד, שילחו מאלכסנדריא קוי הטלגרף [הטאלגראף] לחדש הכרנתינא, יען כי חזר הדבר, ב״מ, לתקפו. מה זאת, שאלנו כולנו משתוממים, רעדה אחזתנו על הדבר הזה, עגמה נפשי עד מאד וכמעט זלגו עיני דמעות האיך וכיצד נעשה. אומרים, כי פקידי הממשלה ציוו לשוטרים, שכל הנוסעים היושבים על מכסה הספינה, מוכרחים בעל כרחם להורידם לחוף ביירות [ביירוט] לעשנם ואת בגדיהם לעשות להם מוגמר, [לט:] מלבד מי שיש לו חדר בספינה שכור מפורט סעיד, הוא לבדו רשאי שלא לירד. אז נועצנו לקדם את פני הרעה, ושכרנו לנו חדר בספינה, אני ואחי הי״ו ובזה ניצלנו גם כן מקור החזק השורר כאן וכו'. הבוקר אור, הזעיקו השוטרים, את אנשי האניה לירד לכרנתינא ובהיות שכבר ידעו אותנו, אני ואחי מאתמול, על מכסה הספינה, ע"כ חיפשו אחרינו ובאו לנקוש הדלת. ואנחנו קדמנו מהם וסגרנו הדלת בעדינו וצחקנו על מחשבתם הרעה. וכאשר באו כן הלכו וכו'. לאחר שעה, עלינו על מכסה הספינה והנה, אין שם איש, מכל הנוסעים הרבים שהיו שם, שכולם ירדו. מלבד הנער המשרת שלנו שהנחנוהו לשמור על הכלים, שלא הורידוהו. יען, כי עני הוא ואין לו כסף לשלם להם. מקצת מהנוסעים מאחינו הי״ו חזרו אל הספינה בעיניים מלאות דמע, על השערוריה הנעשה להם. כי הפשיטו את בגדיהם אף המכנסיים, כצאתם מרחם אמם, לעשנם ובכסף מלא שילמו, אף הכאות גם דחיפות למסרב וכו'. ולעניות דעתי נראה, כי כל החרדה הזאת, רק בשביל בצע כסף נמאס. וראיה לדבריי כי על מה ולמה, לא הורידו המשרת שלנו, אם דעתם להגן על האנשים מחולי המדביק, ב'מ. אם לא בשביל, שלא נמצא איתו כסף וכו'. עתה חרדנו על חג הפסח, שיבוא עלינו לשלום, באין סדר, באין גפן באין מצה, באין מרור וכו'. אם אמרנו לירד לעיר, אצל אחינו התושבים הלא, לא יניחו אותנו פקידי העיר כי אם אל הכרנתינא, בית האסורים ה׳ ימים מבלי תועלת, והיתרון לנו על הספינה, חפשיים לטייל בה, לארכה ולרחבה, משא״כ בכרנתינא. אז נועצנו, כי בכסף מלא, נוכל להביא כל צרכנו כמאמר שלמה המלך ע"ה, הכסף יענה את הכל. [קהלת י' י"ט] במוצאי שבת ערכנו מכתב, לאחד מאחינו מתושבי ביירוט, יהודה נהון שמו נ״י, כי יביא לנו כל צרכינו, סדר הפסח וכו׳ ושלחנו המכתב ביד השוטר, בא בשכרו. אך כל היום ההוא, עד ליל ב׳, ליל ביעור חמץ, לא בא לנו תשובה, ולא כל מדעם. אז כתבנו מכתב אחר, לאיש אחר. בין כך ובין כך והנה באה לנו רפסודה טעונה כל דבר. מצה, מרור, חרוסת, יין שכר, פירות וכו׳ גם ח׳ תרנגולות חיים, יען כי המשרת של אהובינו היקר, ה״ה משה הי״ו הוא שו״ב, ולא חסר כ״א המלח ובין כך והנה רפסודה אחרת באה, והביאו לנו גם מלח, כי שכחו אותו בראשונה. תהל״י וברוכים כל ישראל הע״י. סך ההוצאות של סדר הפסח, עלה ג׳ זהובים וחצי ואמנם מצער הוא, למול שכירות השלוחים ומוכסי הפקידים וכו׳ ועוד ועוד. עד כי לא האמנו, כי יביאו לנו כל צרכינו בלב ים. האמנם, היה בהסדר, די והותר מן הצורך, עד כי נתנו ממנו לשישה אביונים מאחינו. בשתי לילות של פסח, עשינו הסדר בחדרנו עם האדון, אהובינו היקר, משה הי״ו ועם אשת דודו כמ״ו יהודה הי״ו, בשמחה ובטוב לבב, לא חסר דבר, כאילו מוסבים בירושלים ת״ו או בעירנו עדן יע״א. ועוד יש יתרון לשני הלילות הללו, שאכלנו בהם מצות שמורות משעת קצירה, אשר בעדן, לא טעמתי מצות שמורות משעת קצירה כל ימיי, באין לנו שדות וכרמים, הודו לה׳ כי טוב כל״ח :

היוצא לנו מזה הענין שלוש תועלת מוסר. והם זריזות, כספים, מלבושים. 

זריזות הוא, כי צריך האדם להיות זריז במעשיו ולא יהיה עצל יושב תחתיו. ובפרט בנסיעתו, יזדרז הרבה יותר ויחוש על עצמו לבלתי יפול ברשת אויביו ויעשה כל טצדקי להינצל מפגעי הזמן, איך וכיצד ובמה להימלט. הינך רואה, כי לולא שנזדרזנו לשכור החדר היו מורידים אותנו לכרנתינא בעל כרחנו ויפשיטו כל המלבוש, להיות ערום ועריה [מ.] ואם יהיה איש ביישני ביותר הלא יפיל ויתעלף ויסתכן וכו'. וכן בשמענו קול צעדי רגלו השוטרים, כרגע סגרנו הדלת בעדנו, ולולא כן מי יודע אם לא תפסונו ולקחנו בחוזק היד. יען כי, לא שכרנו החדר מפורט סעיד כנהוג וכו׳. וכן לולא שנזדרזנו לכתוב האגרת תכף במוצאי שבת, בעת הקודם האפשרי, מי יודע אם לא נכנסנו בסרך איסור חמץ בפסח, ח״ו, או לפחות להיות שרויים בתענית ביו״ט וכו׳ ומזה תקיש על השאר :

שנית, צריך שיוציא הוצאותיו, לפי הכנסותיו, פחות מעט. אם מעט ואם הרבה. אך הכילות או הפזרנות יותר מדאי, שניהם מדות רעות ומגונות כידוע. אך האמצעי, הוא הדרך הטוב והמובחר. על דרך שנאמר, אשרי אדם יכלכל דבריו במשפט. וכל זה הוא דוקא כשהוא שרוי בעירו, אבל בדרך ובעיר אחרת, צריך שיהיה נדיב לב ופזרן מעט וידו פתוחה לבלתי יקמץ כמו בעירו. וכבר ספרו על הרב הגאון, ר' פנחס בעל הפלאה ז״ל, בהיותו בדרך, היה מנהגו ברחבת ידיים, בית מלונו היה מדור נאה, בנוי לתלפיות. אשר לא תחסר כל בה, עם עבדים הסרים למשמעתו. ונהג על דרך הפיזור, היפך ממנהגו בביתו. וישאלהו אחד ממיודעיו, הלא בעירך ובמקומך תהלוכך והוצאת ביתך הוא בקימוץ ושפלות, ומדוע בדרך, תתהלך ברחבה. ויען הגאון הנזכר במליצתו ויאמר, בעת שפנחס במקומו, הוא בשפלות והוא יושב בין המצרים (כי פרשת פנחס קורין בין המצרים) אמנם בעת שפנחס איננו במקומו (כי קורין פרשת פנחס ברגלים) אזי מעטרים אותו, בכל מיני פאר והדר ומתימרים בכבודו ועושים משתה שמחה ויום טוב. על כן, הינך רואה כי שכרנו חדר באניה הא׳ מפני סער הים כנזכר לעיל, ובאניה זו מפני הכרנתינא, ולא חשנו על ההוצאות היתירות, ולולא כן, כמעט היינו בכל רע, ח״ו. וכן בבית המכס צריך ליתן מתנות (מתנים) להממונים המבלשים, בשביל שלא ידקדקו בדבר וכו׳. אך בסתר שלא יכשל, ואז נכנס בשלום ויצא בשלום. וכן, לולא שפזרנו כסף הרבה, בשביל הסדר של פסח, כי אז לא קיימנו מצות ה׳ ובמה נבטח, האם תרד לנו מצה מן השמים, או אם הים הגדול ורחב הידיים הזה, יתהפך לנו לגפן וכו׳. ואם לא נתנו מתנות להשלוחים נוסף על שכרם, האם ישמעו לנו, להביא לנו דבר מה, הלא רק יפנו עורף וכו'. האמנם, לא יקדים שכר לשליח עד שיעשה שליחותו, כי אין העולם חסר אנשי מרמה, אבל גם כן, יתן לו שכרו מושלם לאחר כך, כאשר הבטיחו כי חילול השם יש בדבר. אלא מוצא שפתיך תשמור ועשית וכו׳:

ג', האדם כשהוא בעירו אינו צריך למלבוש יקר ומפואר כ"כ, יען כי, אנשי עירו מכירים אותו ויודעים ערכו ואז אינו צריך ללבוש לבוש יקר, כי יכבדו אותו מחמת שמכירים אותו. אבל בעיר אחרת, צריך ללבוש לבוש יקר ומפואר, כי במקום שאין מכירין אותו, לא יכבדוהו, רק בשביל הלבוש. וכן אמרו חז״ל, במתא שמאי ובלא מתא תותבאי, [שבת קמה:] ועוד, כי יהיו דבריו נשמעים. ונישא חן בעיני כל רואיו, במלבושיו המצויינים, גם יוכל לעלות לבתי השרים והגדולים ולדבר דבריו מבלי פחד, כי יחשבו שגם הוא גדול כמותם. גם בהספינה יתהדר במלבושיו ויהיה לתפארת בעיני הנוסעים והמלחים ויכול יוכל לטייל בכל הספינה, באין מחריד. אם רק תהיה גם כן ידו פתוחה במתן מועט, כמו סיגרו וכיוצא וכו׳. וכתבתי כל זה בכאן, הוא בשביל איזה מאחינו החפצים לעלות לארה״ק מחדש לבל יכשלו בדרכיהם, ויתנו דעתם [מ:] על טובם השלשה והם זירוז ומתן ומלבוש ואז כל אחד על מקומו יבא בשלום וכו'. האמנם, יש מקצת מתנגדים על לובשי מלבוש יקר ומפואר בדרך ובעיר אחרת, באמרם פן יקנאו בהם העוברים ומזה יבא לידי מכשול משודדים וכיוצא וכו', אמנם, זה יצדק רק בארצות אפריקא הפנימית, משכן הכושים השחורים וכו׳ או בארצות התימן פנימה, משכן הגוים הבוערים וכיוצא וכו', אבל בארצות הנאורים כרוב תושבי אירופה ואסיה [ואזיה] לא יגעו באיש לרעה מחמת תפארת מלבושו. אדרבה, הם מתיימרים ומתכבדים באיש הלבוש בבגדים נקיים מכלול וכבוד וכו׳ והנסיון יוכיח : 

בליל ה׳ מוצאי יום טוב, א׳ חוה״מ, נסעה הספינה לדרכה ובבקר השכם הגענו לחוף יפו המהוללה, הנה מלפנים אין רשות לשום יהודי ליכנס לארץ ישראל, מלבד יהודי תוגרמה, וכל איש החפץ לבא לארץ ישראל, עליו החובה ליתן ערב בעד חמישים זהובים, כנזכר לעיל בפרק י״א, אבל עכשיו בטלה זאת הגזרה וכל איש החפץ לעלות, עליו רק לבקש מכתב תעודה מפורט סעיד מן הממשלה, גם על ג' חדשים, תחת אשר מלפנים, רק על חודש ימים:

 

 

הבא   –   הקודם

נחלת יוסף / חלדי אדם – פרקים י"א – י"ג

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

פרק י"א – מסע ירושלים ת"ו

בעגלת הקיטור ישבנו בחדר אחד לבדנו, ואין איש נכרי ביננו. ועד מהרה תקע אחד בחצוצרות ג' פעמים לאות כי העגלה תיסע לדרכה ותיכף העלתה קיטור העשן ותסע במהירות. הדרך ההולכת מיפו לפניה ואחריה כיכר יפה אף נעים המשתרע משני צידי הדרך. והעטוף יבול תבואה וגפנים למכביר המרהיבים עין העובר. התענגתי על המראה הזה עד אשר נחה עגלת הקיטור במסדרון התחנה להעלות סחורות מן הכפר ההוא. כרבע שעה נסעה לדרכה, הנסיעה ההיא היתה לנו לטיול ולעונג, גם שירים שרנו, גם יין שתינו, גם טובאק עישנו, עד אשר עברנו בין רכסי הרים וטורי סלעים בארחות עקלקלות. עדי הגענו אל הר אחד ומרחוק ראינו ירושלים ת"ו, הוא ההר אשר עליו תתנוסס העה"ק. חרדת קודש אחזתני אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזאת, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה בגאונם והדרם ואשר בה צרורים פרקים הרבה מדברי ימי עמי. קרעתי כנף מעילי כנהוג ואף לבבי נקרע בקרבי. ובקול מר קוננתי המזמור לאסף וכו' [תהלים ע"ט].

כשירדנו מעגלת הקיטור שם חיכה עלי ירושלמי, יהושוע הכהן שמו, אשר מברת [פורט] סעיד שלחנו לו אגרת גם כסף להוצאת שבת. כי יטפל בהחפצים שלי ויבאני לביתו. רכבנו על עגלת סוסים ועלינו אל ראש ההר עדי הגענו אל באב אלכליל הנקרא שער חברון או שער יפו. עתה נתפרדה חבילה, כי האדון היקר משה מ"ו בנין נ"י ואחי שילה נ"י ומנחם נסים נ"י הלכו אל בית המלון מחוץ לעיר ומשה אהרוני נ"י הלך אל בית חמיו ואני ואשתי ואחותי ובתי הקטנה הלכנו אחרי האיש הנזכר יהושוע הכהן, ויעבריני מבואות ארוכות וקצרות עד הגענו אל הבית והנה קדש היום. והדליקו הנרות ואין פנאי לילך לכותל המערבי כנהוג. הבית הזה, אשר אני מתגורר בתוכו, הוא של החכם חיים הכהן ענוותן כהלל נ"י, עם אחיו יהושע הכהן הנזכר הטבח נ"י. ונתנו לי חדר לעצמי, שבת זו במדבר לבשתי בגדי שבת ועליתי להתפלל בבית הכנסת, אשר היא ממעל לעלייתי. לאחר תפילת ערבית קראו שיר השירים בניגון וקול ערב כי לפי מנהגם אינם קוראים שיר השירים, כי אם בשבתות שבין פסח לעצרת, כדי לאחר ספירת העומר עד הלילה. אחר התפילה עו"ש כל אחד מנשק ידי חבירו ואומר לו שבת שלום וגם כל אחד לוקח לימוניש ומברך הנותן ריח טוב בפירות. בעלי הבית הנזכרים לעיל הושיבוני על שולחנם באמצע. גם כיבדוני לקדש קידוש היום אך בסעודה, מדעתי, כי לא אדע מנהגם, אמרתי להם להביא לי סעודתי לבדי לחדרי, ולמה, בשביל שאני עייף מטרחות הדרך וחפץ אני לישן. טוב, טוב, אמרו לי וסעדנו אני ואשתי ואחותי, אחר כך בא האדון משה אהרוני נ"י לבקרני ולשאול בשלומי, אך גם קצת ירושלמים באו לשאול בשלומי וכל אחד שאלני על שלום בתו או אחותו הנשואים ליהודי עדן. אך יהושע הכהן אמר להם, לא עת עתה להרבות דברים, הניחו ליהודי העדני לישן. גם נתקוטט עם אחד מהם, אשר הכביד במלין ויצאו לחוץ וינצו יחד. אך אני ישנתי ושנתי ערבה לי ואמרתי לנפשי, מה שפר חלקי ומה נעים גורלי כי הלילה הראשון אשר [ל.] ישנתי על אדמת הקודש היתה ליל שבת קודש:

ביום שבת קודש מתפללין בבית הכנסת הנזכר בניגון, מה גם בקדיש יוצר בקריאת שמע כשיגיעו ל"וחרה אף ה'" אומרים בלחש עד "ושמתם". בקדושה, אומרים כל הקהל בקול רם, נקדישך וכן כתר וכו'. בנשיאת כפיים, עולים הכהנים בבית הכנסת על הכסאות, אך בחול, על הקרקע ונכון הוא. הפרש גדול יש בקריאת התורה בניקודים וטעמים בין ערי ארץ הקודש ובין ערי תימן ואם באתי לכתוב הכל, תכלה היריעה מהכיל. על כן אעבור עליהם בדומיה. גם כבדוני לעלות בתורה וברכתי הגומל ונתנדבתי כך וכך וכו' תלי"ת. לאחר התפילה הלכתי אני וחיים ויהושע הכהן הנזכרים לעיל להקביל פני האדון משה אהרוני נ"י. גם חפצתי להקביל פני האדון אהובי ה"ה משה מ"ו בנין נ"י ואחי שילה נ"י אך המקום רחוק ביני ובינהם כחצי שעה, כי הם דרים מחוץ לעיר, כנזכר לעיל. אחר כך הלכנו לבית. אמרו לי חיים ויהושע נ"י לבוא לסעוד אצלם, אך אני אמרתי להם אסעוד לבדי כנזכר לעיל, וכן עשו אך כנראה שלא ישר בעיניהם זה הדבר:

לאחר המנחה הלכנו לכותל המערבי הר בית אלהינו. מתכונתו תראה הלאה. ביום ראשון ערב יו"ט הלכנו לשוק אני ויהושע הכהן לקנות צרכי יו"ט אך אני נלאתי נשוא מפני הטורח על כן מהיום ומעלה הנחתי כל צרכי יציאותי בידו וכה אמר לי יהושע הנזכר, צוה צו ואני אקנה לך כל מה שתחפוץ. על ראשי ועיני וכן אחיו חיים הנזכר.

סדר נשא: לאחר תפילת מנחה הלכתי בעגלת סוסים מחוץ לעיר להקביל פני האדון משה מ"ו בנין נ"י ואחי שילה נ"י עד שחשכה והנה יו"ט לש"ב והתפללנו מעריב בבית כנסת ספרדים חשובה, וכה היה דרכינו בימות החול פעם הם באים אצלי ופעם וכו'. אחר כך הלכנו ברגל, אני ומשה אהרוני נ"י אל תוך העיר. קידשנו וסעדנו כיד ה' הטובה עלינו אחר כך עליתי לבית הכנסת, ללמוד קריאי מועד כנהוג הלימוד בכאן, אינם גורסים ביחד כמו בעירנו, כי אם כל אחד לומד מעט וכן השני וכן כולם. ובראש כולם הרב ר' אהרן נ"י אב"ד ק"ק מצרים. אשר בא הפעם לחוג את החג הזה בירושלים ת"ו. פעם אחת בעלי הבית הנזכרים הזמינו להרב הנאור הזה, לבוא לביתם ובהיות שאין להם חדר טוב יותר מחדרי על כן הכניסוהו לעלייתי וכבדוהו כבוד גדול כיאות למעלתו. גם אני, שאלני הרב הזה, לי ולמולדתי ולאנשי עירי וכו':

למחרתו הלכתי להתפלל בבית הכנסת של ר' אליעזר זצ"ל וקניתי ביום הזה הפטרה, תלי"ת. אחר כך הלכנו לציון וקברי מלכי בית דוד זיע"א כי בשאר ימות השנה אינם מניחים את היהודים ליכנס בחינם כי אם בכסף מלא ורק ביום זה רשאים להיכנס בחינם וגם כן, רק אל האולם העליון אשר מעל בית התפלה, אך למטה מהאולם הזה לא יניחו לשום איש לבוא בעוה"ר. והנה הר ציון הוא מערבית, דרומית לירושלים ת"ו, ובימי הבית הראשון והשני, התפשטה העיר על פני כולו וכעת חלקו היותר הגדול הוא מחוץ לעיר. נכנסנו לשער הנקרא שער ציון ומשם עלינו למדרגות (למדרוגות) אל האולם הנזכר והוא עשוי כיפה ובהאולם הזה התפללנו עם יתר אחינו, את תפילות נעים זמירות ישראל. ובלב נשבר קראנו, אתה תקום תרחם ציון וכו'. ובפאת מזרח האולם, יש חלון קטן הפתוח לאחד החדרים ומחלון זה ראינו, ציון קבר מכוסה ביריעת משי. בין הערבים עליתי על הגג ומשם ראיתי הר המוריה והוא חרב מדבר [ל:] שממה בעוה"ר. ורק מצד מערב יש בית תפילה לישמעאלים ועוד איזה מגדלים קטנים במדרגות (במדרוגות) יעלו עליהם. אהה מכל בית קדשינו ותפארתינו לא נשאר לנו שריד, כי אם כותל המערבי ורוב הכותל מוקף משני עבריו בבנייני הערביים ויהי להם הכותל לקיר ונשאר בתוך, שאחינו מתפללים בו, כמו ל' אמה וגבהו גם כן בערך ל' ואבנים גדולים קבועים בו אורך כל אבן כמו ד' ה' אמות וגבהם ב' אמות.

יום ב' של שבועות שהוא חול לבני א"י, נתקבצנו מנין בני חו"ל בבית הכנסת של ר' אהרן ז"ל, שהיא מעל עלייתי. והרב דמצרים נ"י הנזכר לעיל עמנו, אשר כרוב גדולתו כן רבה ענותנותו. ונתפללנו כל תפילות יו"ט כדין. לאחר מנחה הלכנו מצפון ירושלים כחצי שעה למערת כלבא שבוע ונכנסנו תוך המערה וכל אחד נר דונג בידו ויש מקומות בהמערה כוכין כוכין ונקראת גם כן קברי המלכים:

כעשרה רגעים אחריו, הלכנו למערת התנא האלקי שמעון הצדיק זיע"א ונכנסנו מערה לפנים ממערה והקבר הוא בהמערה הפנימית ועליו בנוי ציון, ובהחצונה בור מים ושני ממוני הקהל, אחד עומד בצד הקבר ואומר ברכת מי שבירך לכל מי שמתנדב מכסת כסף ואחד יושב רחוק מעט ולפניו קערה מליאה שמן ופתילות. וכל אחד מהנכנסים מדליק פתילה ונתן צדקה לפי מסת ידו. בהיות שהיום יו"ט לנו, אנו בני חו"ל על כן הנחנו ליהושע הכהן לפרוע בעדינו. ועוד הלאה מזה מערת סנהדרי קטנה, וכחצי שעה אחריו, מערת סנהדרי גדולה ושתיהן בעלות כוכין הרבה. וכל המערות גבהם כשתי קומות ואולי עשו אבותינו כזאת, לקבור תוך המערות, הוא מפני אהל הטומאה ואף אם רחוקים מן העיר עכשיו, אפשר בימי הבית התפשטה העיר על פני כל הככר הזה ועוד יותר כנודע מרז"ל, רבוי העם שהיה בזמן הבית בירושלים. אחר כך ישבנו תחת אלוני זית לשתות קאוי וכו'. וכל הככר הזה מלא מאנשים נשים וטף. עד שחשכה רכבנו על עגלות סוסים והלכנו לעיר. למחרת יום אסרו חג, הלכנו לטייל ונכנסנו לבתי כנסיות אשכנזים ושנים מהם מהודרים בתכלית היופי עד שהא' הגדילה, הנק' בית יעקב בחורבת ר' יהודה החסיד זצ"ל, מקדש מעט וחבורות חבורות אשכנזים יושבים ולומדים ש"ס גמרא, אשריהם. אחר כך הלכנו לבתי כנסיות ספרדים וד' בתי כנסיות הם ביחד והאחד נקרא בית הכנסת סטמבול חשובה, ואחת לפנים ממנה ואחת מימין ואחת משמאל. בחזרה פגשנו חכם אחד ואמר לי הלא תכיר אותי, אמרתי לו, גר אנכי בארץ ומאין אכירך, אמר, הלא אשתקד באתי לעירכם וקיבלתי נדבתכם, חגרתי כח שארית זכרוני אך גם כן לא נזכרתי. אמר לי אני אברהם פליסכא נ"י והפציר בנו לבא לביתו. הלכנו אחריו דרך מבואות קצרות ועקלקלות ונכנסנו לחדרו ונשב על הכסאות וכבדנו כבוד גדול, הכבוד אשר עושים פה בארץ הקודש לאורח יקר הוא כך, מביאים טבלה של נחושת ועליה קערה מליאה מרקחת ושני כוסות גדולים מלאים מים וכוסות שכר לפי מנין המסובין כל אחד נוטל כף וליקח מהדבש מעט ושותה כוס שכר וכו' אחר כך מביאים כוסות קאוי וכו', יהיה מכירי זה ברוך:

יום ה' רכבנו על עגלות סוסים והלכנו מחוץ לעיר, להקביל פני הזקן הנכבד משה חנוך הלוי נ"י. האיש הזה היה מלפנים סוחר בעדן והשם השפיע לו וקנה הרבה בתים וחנויות בעירנו. וזה כעשר שנים אוותה נפשו לשכון כבוד בירושלים ת"ו ובנה כמה בתים וחצירות ובתי כנסיות בירושלים ת"ו וצדקת פזרונו [לא.] נודע בישראל. גם האורחים הנכבדים הבאים לארץ הקודש להשתטח על קברי הצדיקים, בבית האיש הנכבד הזה ימצאו מנוח ודרים בביתו. משה חנוך הנזכר הוכיח והתאונן עלינו על אשר לא באנו לדור בביתו, באמרו, שהניח לנו ב' חדרים פנויים, לי ולאחי הי"ו. אמרתי לו כי באנו ערב שבת עם חשיכה ואין פנאי וכו'. האיש זקן בא בימים כבן צ'. ה' יאריך ימיו. גם כבדנו ביין ודבש וכו' על דרך הנזכר לעיל.

ערב שבת קודש, הלכתי אני וחיים הכהן למקום אחד מצד דרום הר המוריה והוא בניין גדול וקורין לו מדרש שלמה וכותל הדרומי הוא רחב מאוד כמו ה' אמות ואמצעו עשוי כיפה ונכון על עמודי שיש ואומרים ששם ישב שלמה המלך ע"ה עם הסנהדרין למשפט. וכיפת השערים, הם ישנים מאוד. אשר לבנת שיבה חופפת עליהם. וסמוך לו יש בריכה גדולה, נאה, מאבני מחצב וקורין לה בור של דם כי אומרים ששם נשפך הדם של הקורבנות כולם. ועכשיו נהפך זה הבית כולו לבית הערכאות של גוים בעוה"ר:

משם הלכנו לשערי בית המקדש וי"ב שערים יש לבית המקדש מצד מערב וצפון אבל מצד מזרח שהוא חוץ לירושלים, נגד הר הזיתים, אין בו שער, רק שערי רחמים שנים שננעלו ואין פותח. ואומרים כי מלפנים באחד נכנסים החתנים ובאחד האבלים. הוספנו ללכת עד פתח הר הבית מצד מערב, והנה ישמעאלי אחד, העיד בי, לבל ארחיק ללכת הלאה פן יקראני אסון. אמרתי לו מלבד צוואתך אנו מוזהרים ועומדים שלא לכנוס חיים. אמר לי ולמה, אמרתי לו, שכל הנכנס לבית המקדש בזמן הזה חייב כרת מפני שכולנו טמא מתים. משם הלכנו לכותל המערבי והמונים המונים ינהלו מאחינו, אנשים ונשים וטף מכל המקהלות השונות, לשפוך שיח רינה ותפילה לאל נורא עלילה, כי ירחם על פליטת יהודה ונדחיו, יקבץ מארצות פזוריהם ושבותם יכונן כבראשונה, זקנים וזקנות יבואו, הולכים על משענתן גם ילדים רכים נהוגים ביד הוריהם. האח מה נהדרה המראה הזאת, פה בשמאל הכותל עומדים להקת אנשים, מתפללים תפילת מנחה ופה בימין הכותל להקת אנשים משוררים בקול ערב פזמון קבלת שבת ופה באמצע הקיר יושב איש אשר שיבה זרקה בו, הדור ללבושו, ספרו על ברכיו ובו יהגה באימה ופה במקצוע הקיר תעמודנה נשים ובשפתותן תבענה תפילות ותשבחות לאל חי אך קולן לא ישמע. תפלה מנחה יתפללו פה הרבה פעמים. גם אני הצעיר התפללתי עמהם מנחה ומעריב וכן בכל ערב שבת קודש: למחרתו התפללתי בבית הכנסת של ר' אהרן הנזכר וקניתי גם כן הפטרה וכן בכל שבת קודש תלי"ת:

סדר בהעלותך יום א׳ י״ב סיון הלכנו להר הזיתים והר המשחה ושניהם עומדים לפאת קדמה והם ערומים מכל עצי פרי ומראיהם כהה אדמדם, כי יגדלו עליהם ענבי גפן שחורים, נחרים מני חורב ועצי זית לא יצלחו לכל. כשעלינו לראש הר הזיתים, שמה השקפנו על פני כל העיר וביהמ״ק כולו, גם הר גריזים והר עיבל אשר בשכם כי גבהה קומתו מאד ובראשו קבר חולדה הנביאה במערה של שיש. הדבר הזה היה לפנים בתוך העיר כנזכר בדברי חז״ל. כל הקברות עשוים להתפנות מירושלים חוץ מקבר המלך וקבר הנביא. ר״ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מפנין, א״ל והלא קברי מלכי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגעו בהם אדם מעולם. א״ל משם ראיה, מחיצה היתה להם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון ע״כ. ועכשיו בעוה״ר כשנתרבו החומות נשארו חוץ לירושלים. למטה ממנה קברי הנביאים חגי זכריה ומלאכי [לא:] בתוך המערה ונכנסנו בנורת דונג. מקום הקברות הוא משיפולי הר הזיתים ויתפשט עד למעלה ושם קבורים גדולי עולם וחסידים כמו הגאון מהר״ם גלאנטי ומהר״ם בן חביב ור׳ חיים בן עטר והמקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל ועוד ועוד זיע״א. הלכתי מטה, לעומת יד אבשלום, והוא בית יפה בנוי לתפארת מרובע מאבן אחת כמו ח׳ אמות. עוד לפי איזה שנים היתה פשוטה יד אבן מראש הבנין הזה, אולם עתה גבר עליה הרוח ויפוצצה, ומשל בפי העם, היד אשר התרוממה נגד אביה תושלך הלאה. ולפניו גל אבנים קטנות רבות מאד ע״י מנהג קדמון אשר כל עובר שם משליך אבן לסקלו על שמרד באביו, אולם לא נקבר שם כי אם בעבר הירדן. וקרוב לשם מערה גדולה ונאוה, כולו מחצב אחד, נחצב בהר סביב ועשוי בי״ב עמודים וראשו מחודד, כולו מחתיכה אחת. והיא סתומה מכל צד ומשונה בבנינה מיד אבשלום, והוא קבר זכריה הנביא בן יהוידע הכהן ע״ה. סמוך לו ואצלו בקיר ההר, דבקים איזה רסיסי דם שחור ויבש. אומרים, שביום תשעה באב מזיע דם רטוב בעוה״ר. סמוך לו חור בתוך ההר. אומרים, שבתולות ישראל הפילו עצמן שם בעת החורבן, וג״כ לאחר חורבן זמן רב, הלכו שני נערים לטייל שם ונפלו שניהם תוך החור הזה, וביום תשעה באב שומעים קול בכי ונאקה מהחור הזה, נזדעזעו כל עצמותי. משם הוליכוני אל עין מים חצוב בצור, עמוק מאד. ואמרו כי הוא המקוה של הכהן הגדול, ודבריהם קרובים אל האמת לפי השערתי, כי מדרגותיה היפות מאבני שיש, מוכיחים כי לתשמיש איש גדול היתה נתונה, גם מקומה בהר הבית, ראיה לדבריהם. ואולי היה דרך נסתר מאת העזרה אליה. הוספנו ללכת מצד דרום עדי הגענו לכפר אחד הנקרא סילואן ורחוק מירושלים כשתי שעות ואשא עיני ואראה והנה בתים הרבה בראש ההר, ועלינו על ידינו ורגלינו עד שנלאיתי ויגעתי וברכיי כשלו מהעייפות, כי לא נסיתי באלה וראינו והנה הכפר ההוא, דרים בו יהודים עניים, כולם תימנים. ונכנסנו לבית הכנסת שלהם, והיינו משתעים בדברי תורה וסיפורים. שאלתי אותם למה אתם יושבים בדד בכאן, השיבו מאפס מקום בירושלים וגם מצפון העיר, אף כי רבתה הדירה מכל מקום, הקרקע ביוקר משא״כ בכאן, חנם אין כסף. ועוד כי נשמט ממשא מלך ושרים כי עניים אנחנו, א״ל ומהיכן תתפרנסו, השיבו כי בבוקר הולכים לירושלים לעשות במלאכה ובערב חוזרים לבתיהם, ועד שהתרנו להם פסת יד, רבים סבבונו זקנים וזקינות במשענתן, באו אלינו מצד ההר השני, מפני דוחק העניות, ונרד מן ההר והלכנו לבתינו לשלום:

יום ב׳ רכבנו על עגלות סוסים והלכתי למקום מוצא, הנקרא קולוניא, כשעה וחצי מירושלים וכל הכיכר הזה כולו גנות ופרדסים. לימינו היתה רמה, מקום קבר שמואל הנביא ע״ה והוא בראש ההר וכשמו כן הוא, רם מאד וכנגדו ראש הר אחד כמוהו וזהו מן הרמתים צופים, כי משם צופים למרחוק. חפצנו נ״כ לילך לשם ולהשתטח על קבר שמואל הנביא אך המקום רחוק כשלש שעות על רכב חמור ובראש ההר, ואנשים רכים וענוגים כמונו. ע״כ לא יכולנו: 

יום ג׳ נכנסתי לבית הכנסת החשובה והמפוארה אשר להאשכנזים והנה ציר ענגלאנד [אנגליה] עם שני שרים ושתי מטרוניות יושבים בביהכ״נ טכח פני ההיכל, וג׳ יהודים עומדים על הבימה ומכים בתוף וארון הקודש פתוח ומתפללים על המלכה המפוארה ויקטוריא יר״ה מלכת ענגלאנד וגם כל חכמי ורבני העיר באו ובהכ״נ מליאה מפה לפה, ובראש כולם החכם הנשיא [לב.] הנשיא בכור אלישר נ"י הנקרא ראשון לציון והעם הריעו לקראתו וישב נוכח הצירים. הציר הנזכר הוציא ממלתחותיו פתקי אגרות ונתן לרבנים לכל אחד פתקא, כתובים בלשון הקודש, לאמר כי זה היום, י״ד סיון תשלום פ׳ שנה להמלכה ויקטוריא, ע״כ שמחו והתפללו על שלומה וכו׳ כי בשלומה יהיה לנו שלום.

ערב שבת, היה ברית מילה לאחד מקרובי חיים הכהן הנזכר לעיל והלכתי לראות והנה הנשים יושבים [יושבות] אצל אם הילד, מלובשים בגדי כבוד ושני אנשים פורטים ע״פ הנבל (הנובל) ומשוררים, וזקנה אחת לקחה את הנער הנימול בזרועותיה ואחת מכה בתוף אחריה עד שהגיעו לבהכ״נ של ר׳ אליעזר זצ״ל, אז יקח האב הילד מידה ויאמר הפסוקים האלה, אם אשכחך ירושלים וכו' שמע ישראל וכו' ה׳ מלך ה׳ מלך וכו' אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ וכו', ואח״כ ימסור הילד להסנדק שהוא אבי אם הילד, ועל הבימה מוהלין במהירות ובזריזות, ואח״כ הלכנו לבית אבי הנימול וכבדונו בכוסות שכר ומרקחת וכו' : 

יום שבת קודש לאחר תפילת מנחה הלכנו ללימוד יארצייט ומנהגם הוא כך, מחלקים האדרא זוטא לפי מנין הנאספים, זה לומד שני דפים מתחלתו וזה ב׳ דפים מאחריו וכן כולם, ומתחילין ומשלימין ביחד, לאחר הלימוד מושיטין לכל אחד ואחד, כוס שכר וביצה ומלא כף לוזים וצימוקים:

סדר שלח לך: יום ג׳, הלכנו לכבוד ס״ת שהקדיש האדון משה אהרוני הי״ו על שם מנוחת אחיו נע״ג, ועשה סעודה לקרואים, וג׳ אנשים פורטים ע״פ הנבל ומשוררים. אחד מן הקרואים היה מחקרי גדול לפי דעתו, והתחיל לספר לפני המסובין ממהות הברקים והרעמים וכוכבי דשביט וכו׳ אך אני כאשר החילותי לקחת דברים עמו להשיבו כחורפתו, שתק אותי ואמר לי, לא לך החכמה הזאת רק אני אלמדכם. ושמת׳ ידי למו פי, והיה מספר ומתפאר ואמר, דעו אחי, כי גם האש, לא היה ולא נברא בעולם כי אם ע״י נסיון. והוא כי אחד מן המחקרים, לקח שתי אבנים והכם זו בזו ומהם יצא אש, אמרתי לו, ומי הוא מן המחקרים, אמר, לא ידעתי אך אפשר מזמן אפלטון או אריסטו, אמרתי לו, על דעתך לא הייתה אש בעולם, לא בשלו ולא ראו אור מיום שנברא העולם, עד שבא אפלטון או אריסטו ולימדונו. השיב, כן הוא בודאי, א״ל כתיב לא תבערו אש וכו׳ האיך התורה תצוה על דבר הנעדר, השיב ואתה מה דעתך בזה, אמרתי לו, כבר קבלנו מחז״ל, שאדם הראשון, במוצאי שבת, לקח ב׳ אבנים וכו׳ ומהם הוציא אש, השיב זה דרך דרש. אמרתי לו, קבלה היא, לא דרש. ועד מתי לא תבין בין פשט לדרש, בזה לא מצא מענה והתחיל לנסות אותי באיזה דברים מההשכלה והשבתיו (והושבתיו) כחורפותיו. אך אני בחנתיו וניסיתיו ומצאתיהו באמת לא ידע אפילו מפשט הפסוקים ומכ״ש מדברי חכז״ל ורק חכמות חיצוניות מגמת פניו, ובזה אמר השם, אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת וכו׳. עד ג׳ שעות בלילה נשאו ס״ת המפואר הנזכר לעיל ובאורים כבדו השם להוליכו לבית הכנסת של ר׳ אליעזר זצ״ל בהמון חוגג ובקול רנה ותודה, עתה רבתה השמחה והמולה גדולה הייתה בעיר. ירושלמי אחד לקח הס״ת ורכב על כתף חבירו ומרקד בו והוא רוכב, ואיש אחד ג״כ רכב על חבירו ומכה בתוף כדי להגדיל השמחה אשריהם ישראל וכה הלכנו, עדי הגענו לבית הכנסת הנזכר:

בשבת זו הלכתי לבית הכנסת (בבהכ״נ) של ר׳ אליעזר זצ״ל והציאו הס״ת החדש הנזכר וקרו בו הסדר גם אני הצעיר כבדוני לעלות למפטיר וכו׳ ונתנדבתי כך וכך [לב:] תלי״ת: 

והנה ירושלים הקדושה, נחלקת כעת לשתי ערים, העיר הישנה היא מוקפת חומה סביב ובה ל״ד מגדלים ושבעה שערים פתוחים בהחומה. בפאת מערב, א', שער יפו. בפאת מזרח, א', שער האריות. בפאת צפון, ג׳, שער שכם ושער הפרחים ושער החדש. בפאת דרום, ב׳, שער ציון ושער המערבים. העיר המהוללה עומדת על ד׳ ראשי הרים והם הר המוריה במזרח, הר ציון במערב, אקרא בצפונית מערבית, בצעיתא בדרומית מזרחית. העיר החדשה מחוץ לחומה היא משתרעת באורך משער יפו, עד לפני מגדל השני כמהלך שעה וברוחב עד לפני שער שכם רחובותיה רחבים ומרכבות תלכנה בהן רצוא ושוב:

ירושלים בכלל, מלאה בתים מג׳ וד׳ עליות, זו על גב זו רחובות ושווקים אין מספר, ארוכים ורחבים קטנים וקצרים מרוצעים באבנים חלקים. הבתים הם כולם מאבני מחצב, נאים וגדולים מפותחים ציצים ופרחים וגגותיהם המה כיפות נבנה מאבנים דקות וסיד וחול יש מהם שטוחות ויש מהם עגולות כמו מצנפת. על הרוב אינם עושים חלונות כי לא יצטרכו לזה מפני תוקף הקור. כל הבתים הם בתוך החצרים. יש חצר, נמצא בו כ׳ בתים ויש כ״ה ויותר ומרוצפים באבני שיש. בכל חצר, עשוי בור עמוק מתחת לארץ ובו יקוו מי הגשם היורדים כל ימי החורף, דרך מרזיבות הגגות ומסתפקים מהם כל ימי הקיץ. כי בירושלים, לא נמצא מעינות ולא נהרות, רק מעין אחד באמצע לשכת הגזית. וזהו, למטר השמים תשתה מים, וכל מי שיש לו בור קטן ויכלא המים באמצע הקיץ, מוכרח לקיים מימינו בכסף. שתינו בעו״ה מן הגוים המביאים בנודות. כל השווקים מלאים (מלואים) חנויות מראשם ועד סופם מוכרי כל מיני ממכר. בה מגדלים גבוהים הרבה, הנותנים פאר וכבוד להעיר הקדושה. סביב העיר חוצה, הרבה גנות ופרדסים, כרמים וזיתים ואילני אתרוגים, רימונים ולימונים ושאר מיני פירות הרבה, ושדי תבואה הנחמדים למראה. גם בתוך העיר, נמצא הרבה גנות, אילני פרי תנובה ועצי ארזים גבוהים ונטעי שושנים יפה נוף. לפי הנשמע, יש בירושלים מאה בתי כנסיות ויותר ויש בה יהודים, הקבועים, כ״ח אלף ומאתיים, מהם ספרדים י״ג אלף ואשכנזים ט״ו אלף ור׳. השם יוסף עליהם כהם אלף פעמים וכו׳ אכי״ר:

פרק י״ב – מסעי חברון ת"ו

סדר קרח: יום ג׳ כ״ח סיון תרנ״ט, אני והחברים הי״ו רכבנו על ג׳ עגלות וכל עגלה רתומה לג׳ סוסים דוהרים ואבירים ברעש ורוגז, יגמו ארץ ופנינו דרומה, ועד כשעה הגענו למצבת קבורת רחל אמנו, רחוקה מכפר בית לחם כתחום שבת וזהו כברת ארץ. השמש, פתח לנו הפתח ונתן לנו ספרים קטנים לומר הבקשות על קברה. הבניין הוא מרובע ועליו גג עגול נאוה, והקבר בתוכו נחפה בסיד לבן, ועליו רבבות אלפי שמות אנשים בכתב עברי, ומנורה גדולה ועליה כמו ל׳ נורות תלויה על הגג. והשמש הטיב את הנורות, ואנו הדלקנו כל אחד ג׳ או ד׳ נורות, ונתנדבנו כל א' כפי מסת ידו והוא אומר ברכת מי שבירך וכו'. עזבנו את בית לחם משמאל, והלכנו בארח ישר חברונה, אל המקום המהולל לפנים, אשר גר בו אברהם אבינו ע״ה, וישבנו בבית מלון יהודי אשכנזי, הדרך [לג.] מירושלים לחברון היא כ-ה' שעות, בין הערבים הלכנו אל שדה קבורת בני ישראל והמה בהר. נכנסנו למערה אחת אשר לפי המוסרה הוא קבר ישי אבי דוד, ומערה א' יפה, בנוי כמו בית היא מנוחת עתניאל בן קנז, בית הקברות הזה אבנים שלמות צבורים זה על זה והמה, לפי דברי האיש אשר הלך עמנו, אבני המצבות. אך תמהתי עד מאד כי למה לא יכתבו שם המת על המצבה. ושם, גדולי עולם וצדיקים, כמו בעל חסד לאברהם, ובעל ראשית חכמה וכו' אך על מצבת קברם אין אומר ואין דברים, כנזכר. ושם בהר התפללנו מנחה במנין וירדנו. בבוקר הלכנו להתפלל בבית כנסת ספרדים, והנה אין שם כי אם זקן אחד יושב ולומד. אמרתי לו, אם כבר השלמתם התפילה, השיב, לא, עדיין לא התפללנו, ונתאחרנו כשתי שעות, כי הם מאחרים התפלה יותר מדאי. אח״כ הלכנו למערת המכפלה המהוללה להתפלל על קברי אבות, והנה הישמעאלים יש להם ארמון גדול על מערת המכפלה ובמעלות רבות עולים אל פתחו. גם בכאן אינם מניחים ליהודים לבוא רק עד המעלה החמישית. ועליה עמדו החברים אי״ת לשפוך שיח, אך אני בתחילה לא ידעתי מזאת הגזרה, והייתי מדלג ועולה והנה ישמעאלי אחד אחזני והורידני ואמר הלה תדע מי אתה פן יעשו אתך וכו', וישבתי משמים וזלגו עיני דמעות ואמרתי בלבי אהה על שברנו גם מזה המקום הקדוש ימנעונו. ובעוה״ר לא הניחו לנו, כל חלקה טובה אוי נא לנו כי חטאנו וכו'. אך מעט מעט, קמה הסערה לדממה ואמרתי, כי גזירה היא מלפני יוצר הכל ב״ה, כי אם היהודים רשאים לכנוס, שמא צדיקי וחסידי הדור, תקפי ברחמי ואתי משיחא בלא זמניה, ותהי זאת נחמתי. על כן קמתי להתפלל כשאר החברים נוכח הקיר, הערביים למלאת סאת עוונם העמידו שוטר על הפתח, וכל היוצא מן היהודים מוכרח לשלם קשיטא א׳ על כל א׳ וא'. שדה מערת המכפלה מוקפת חומה גדולה, ואבני החומה גדולות כמו אבני כותל המערבי בבהמ״ק. אומרים, כי מערת המכפלה, היא תחת הבנין הזה והיא מרוצפת באבנים גדולות ומלוטשות, אשר ארכן ורחבן משש עד שבע אמות. וגם הערביים לא ירדו אליה, ורק דרך הארובות אשר ברצפת בית התפלה יורידו אליה מנורות דולקות. משם הלכנו אל קבר אבנר בן נר והוא בבית איש ערבי, לא יבא כל יהודי אליו, טרם יתן כסף מחיר זה. ירדנו מדרגות מטה ובאנו אל חדר רחב ידיים אשר הקבר בקצהו. והוא בתבנית קבר רחל, אבל גבוה מעט ממנו, קרוב לשם ראיתי בריכה גדולה מאד ועמוקה עם סולם של אבנים שיורדים בו ואנשים הרבה שטים ומשחקים בה, אומרים שהיא בית הטבילה של שרה אימנו ע״ה:

הרבה מהיהודים עצבים ודואגים על הרב הגדול כמו״ר אליהו מאני אב ב״ד ק״ק חברון ת״ו, שהיה חולה ותקיף ליה עלמא טובה, גם כח הדבור ניטל ממנו. אשר בחזרתינו ליפו באה השמועה, כי נלב״ע לחעה״ב ושל״ח, והוא יחיד בדורו. כי לפי חכמתו וחסידותו וקדושתו אין ערוך אליו בכל ארה״ק. חבל על דאבדין תנצב"ה: 

העיר חברון עומדת בעמק צר, המשתרע מצפון לדרום, האדמה אשר סביבותיה דשנה ופוריה במאד, ביחוד ישגה בה עץ הגפן וענביה נודעים לשבח בכל הערים מסביב: 

בעצם היום הזה לאחר הצהרים, יצאנו מחברון ת״ו והגענו לירושלים ת״ו, בתחילת הלילה ליל ר״ח תמוז:

סדר חקת: יום ראשון הלכתי לטייל בקצה העיר צפונה והנה אחד אמר לי [לג:] מה לך כה, כי תטריח עצמך בכל יום. אמרתי לו, כבר קדמך המשורר, סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה וכו' אך שם פגשני האברך יעקב הכהן נ״י חתנו של חייים הכהן הנזכר לעיל וכבדני במרקחת וקאוי וכו'. והלכתי להתפלל מנחה ומעריב בבית כנסת תימנים:

יום שני נתקבצו הקהל בבית הכנסת סטמבול לומר תהלים סליחות ותחנונים מפני הארבה הבא לשחת את השדות ח״ו, וג״כ בשביל מצרים מפני הדבר בר מינן. שומר ׳ישראל ישמור את שארית ישראל. ויאמר די לצרותינו:

החילותי לקפל את החפצים (החפוצים) כי ביום ה׳ אנו נוסעים. ונתתי שלושים פרנק ביד האדון משה אהרני נ״י לתנם לבעלי הבית אשר אני מתגורר בביתם, שכירות עלייתי. אך יהושע הכהן טרם קבל את השכירות קראני ואמר לי, שמעתי כי תתן שכירות וחס ושלום, לא אקח מאומה ודי לנו במה שנהנינו ממך. אמרתי לו, אעפ״כ. השיב לא, לא, אפילו פרוטה וכו'. אמרתי לו, טוב עשיתם גם אני עכשיו נחוץ ובעזה״י כשאגיע לעדן, אביא לכם בהם איזה חפצים וסחורות. אך הבוקר אור, לבשתי טלית ותפילין ונתפללתי ביחידות כי בעוד שעה עגלת הקיטור תלך. ובעוד שאני ואשתי מתעתדים לצאת מן העליה והנה יהושע הכהן הנזכר, עמד כנגדי ואמר, כיצד אתה הולך בלא שכירות. אמרתי לו, והלא אתמול דברת וכו'. אמר, לא תלך, עד שתתן השכירות. לא ידעתי למה נתהפך בין לילה מגב אל גב. טוב, אמרתי לו, השכירות ביד משה אהרני נ״י, קח מעמו. וכמה, הוסיף לשאול, אמרתי לו, ל׳ פרנק, אז שחק ואמר די. ודע קורא יקר כי לא מרוע לב, חס ושלום, עשה זאת יהושע הנזכר. ורק, בתחילה, מפני הבושת ולבסוף מפני שעמנו ישראל, צריכין פרנסה. הלכנו אני וחיים ויהושע, עד שהגענו לשער יפו. נשאתי עיני ואראה העיר המהוללה הזאת, זלגו עיני דמעות. אהה כי נצא מקודש לחול. לא ידעתי מתי אשוב אראנה עוד. ובקול מר קוננתי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני אם לא אזכרכי וכו', ירושלים עיר הקודש, חיי רוחי, וחיי בשרי, רצוני להסתופף בצלך כל ימי חלדי, אך אין עיתותי בידי. ומה אעשה, אך בשכבי ובקומי ובלכתי בדרך בך אהגה תמיד ואת שעשועי. יואל אלהי יקבץ נדחינו (נדוחינו) ויעלינו בקרוב לארצינו ויבנה בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי״ר :

פרק י"ג

חזרה ליפו ת"ו: יום ה׳, ז׳ תמוז עלינו לעגלת הקיטור ובאמצע הדרך ראינו והנה אלפי רבבות ארבה, משחיתים הגנות והפרדיסים נכמרו נחומי על צרת בני עמנו. המרחם, הוא ירחם עלינו ועל כל עמו ישראל אמן: 

הגעו ליפו כחצות היום ונשב במלון איש איש חדר לבדו. ביום השבת הלכתי להתפלל בבית כנסת ספרדים, רחוקה מעט מן המלון ובהיות שהעיר הזאת אינה מוקפת חומה ע״כ נתנו הטליתות והחומשים ביד גוי, מפני הטלטול. אך בסעודת שחרית, לא הביאו כי אם חלב וביצים ולאחר חצות, לחם ובשר כי כן דרך בעלי המלון בימות החול. גם בשבת, ואני הרגל הרגלתי תכף לאחר התפלה, בלחם ובשר והיה לי צער: 

יום א׳ רכבנו על עגלות סוסים, והלכנו כג׳ רובע שעה לאחוזת מקוה ישראל אשר לחברת כל ישראל חברים. ראש מייסדה האדון המנוח משה מונטיפיורי זצ״ל ונכנסנו לבית הכנסת דשם והיא גדולה ומהודרה בתכלית היופי ונכונה על עמודי שיש, המרהבת עין הרואי. וסביבה כרמים ותבואות למכביר ושם כמה מכונות עושים [לד.] כל מעשה חרש וחושב, וירדנו בשלבים ונורת דונג בידינו, במחילות תחת הקרקע. ושם, כמה חדרים מליאים חביות גדולות יין המהולל ויין שרף למאות ולאלפים:

משם הלכנו כמהלך שעה להמושב הנקרא ראשון לציון, והיא נטועה כמעט כולה גפנים. והיא ג״כ לחברת כי״ח, ובראשם האדון רטשילד מפאריז נ״י, ושם ג״כ כמה וכמה מכונות וכו'. ראיתי עושים שמן ערב הטוב והיקר אשר מחיר לוג ששים פרנק, וגם חביות [גדולות] גדולים מלאים יין ויין שרף אלפי רבבות, שבעתים מהמושב מקוה ישראל. ויש חביות גדולות מאד כל אחד מחזק כמעט עשרה אלף מדות גאלן אינגליז. וכל היין המהולל הזה נעשה ע״י מכונות ונשלח לכל קצוי ארץ. אומרים, כי השבוע שעבר, שלחו למדינת צרפת חמשה אלפים חביות יין. ורק משני חדרים, כמעט כאלו לא נחסר כלום. תמהתי הפלא ופלא מאין יביאו ענבים בסך עצום כזה, כי העושר הרב הזה לאין ספורות. כמעט יוכלו לקנות בהם כל ארה״ק. השם יוסיף להם כהם, אלף פעמים, ושני המושבות האלו כולם יהודים: 

מקצת היהודים שביפו כמעט אינם נכרים מפני השחתת הזקן והפיאות. הפעם עברתי ברחוב והנה יהודי אשכנזי פגשני ואמר לי מאיזה עיר אתה, תימני מעדן השבתיו. שלום עליכם, אמר לי, מה אתה מבקש. עליכם שלום עניתיו, לקנות יין לקידוש כי ע״ש היה. טוב, תבוא לחנותי ואתן לך יין חשוב. ועד שהוא מודד יין בצלחתי, נסתכל בפאת ראשי ואמר טוב לך לקצצם. לולי השלום א״ל כי עתה לא הכרתיך, השיב [הושיב], מה בצע לך בפיאות. אמרתי לו, כתיב, לא תקיפו פאת ראשכם, אמר, הקפה במשמע, אך לקצצם מותר. אמרתי לו, אילו היה כתוב לא תקיפו ראשכם, הוא כדבריך. אך פאת כתיב וכפאות השדה. השיב ומה אתם קורים שם לפאת הראש בעירכם, אמרתי לו אנו קורים לו סימן. והוא סימן טוב לישראל להכיר בין היהודים להנכרים. אמר, אם בשביל ההכרה הלא די במילה, אמרתי לו, והלא המילה מכוסה. אם כן, לפי דבריך, צריך אתה לפרוע עצמך ותלך כך ערום כדי שיכירוך שאתה יהודי. בזה לא מצא מענה והשפל פניו למטה. השם הטוב יכפר בעד כ״י:

ארכו לנו ימי שבתינו פה י״ג יום. לא שקצתה נפשי בעיר זו, חס ושלום כי גם יפו מארה״ק תחשב, אך מפני רוב ההוצאות כי אני ואשתי לבד, עלתה ההוצאה בכל יום, עשרה פרנק כידוע וכדרך המלון, ובעלי הספינות לא רצו להעלות אותנו בכל הון מפני חולי המדביק דמצרים בר מינן. וביום י״ט תמוז באה אלינו אניית רוסיא בדרך ישר מאירופה, אמרנו לנסוע בה אך הים היה סוער והולך ולהוחיל עד ישקוט הים לא יכולנו. כי לפי הנשמע לא תבא ספינה אחרת ההולכת ישר לברת סעיד (פורט סעיד) עד לאחר כ׳ יום. האדון היקר משה מ״ו בנין נ״י קרא עצרה מה לעשות, אם לירד בים סוער כזה או להוחיל פה כמה ימים. זה אומר בכה וזה וכו׳ פוסחים על שתי הסעיפים, ועד שהסכימו רוב הדעות לילך, ונשים בהשם מבטחינו, כי גם המלחים הבטיחונו כי לא יהיה אסון ח״ו בעזה״י. אך רב החובל אמר, כי ילך תחילה לחוף עזה להוריד סחורות, אך הבטיחנו, כי ביום ולילה אחד נגיע למחוז חפצינו. החילותי לקפל החפצים בלב דואג ובוטח, ואני תפילתי לאל רחום וחנון ינחנו במעגלי צדק ויצילנו מכל צער ונזק אכי״ר:

 

 

הבא   –   הקודם

נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים י"ד – ט"ו

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

 

[לד:] 

פרק י״ד – חזרה לעדן יע״א

קורא יקר, אם יש לך לב חזק ואמיץ תבוא עמנו בזה ואם לאו, כי נבהלת (נבהלתה), דלג את הפרק הזה. 

יום ג׳ י״ט תמוז, עלינו ברפסודא ואל תדמה בנפשך כי רפסודה זאת כמו רפסודות דעירנו, כי גדולה היא וכו׳. נפש ירדנו בה, עם כל התיבות והחפצים הרבים כידוע, מלבד שישה מלחים, אבירי הלב, המנהיגים אותה. כמעט הלכנו כעשרה צעדים הרפסודה תעלה שמים ותרד תהום, פעם מרימה אותנו מאחרינו למעלה ראש, ופעם משפלת אותנו מלפנינו למטה עד תהום. כמעט היינו צוללים, לולי שאחזנו ברפסודה בחוזק היד. אמרנו נגזרנו ח״ו כל גבר ידיו על חלציו וכל פנים קבצו פארור. מה גם הנשים רכי הלבב, לא יכלו להבליג על יגונן ובקול מר תצרחנה, אנא ה׳ הושיעה נא וככה לבנו בלי אסון, בחסדי השם יתברך, עד שהגענו אל הספינה הגדולה, כי רחוקה היתה מן החוף כנזכר לעיל. ואשא עיני והנה גלי הים שטפו ועברו למעלה ראש, עד חצי הסולם, של הספינה הגדולה. וכרגע ירדו משברי הים עד למטה מהסולם, כקומת איש. רעדה אחזתני, אמרתי בלבי, בודאי יחזירונו ליפו, כי אי אפשר לעלות כמעט נציג כף רגלינו על הסולם ועד ארגיעה נצלול כעופרת במים אדירים ח״ו. אך סתם מלחים, מרי נפש. מה עשו, העמידו שנים מהם על הסולם ושנים על הרפסודה, והנה לתמהון לבבי ראיתי והנם מושיטים החברים זה לזה על כל אחד ואחד, ויעופפום כנשרים, אך אני, נשארתי באחרונה, בכוונה לראות איך יפול דבר. גם אני עפתי כציפור כמותם ועליתי, אך הרגשתי בעצמי ובשרי, עייפות מה עפיפה הזאת, ולא יכולתי לעמוד וישבתי דהום ומבוהל כמו שעה, המלחים ספרו כי יש ימים בימי הסתיו יסער הים עוד יותר מזה, עד שהספינות הגדולות לא יוכלו ליקרב אל הים הזה ומוכרחים להפוך דרכם. כזאת וכזאת שמעתי על ים יפו הלזה. ואני תברך לשוני, לאל חי, הפודה ומציל. המלחים לקחו מאתנו לבד מ׳ פרנק, וזהו אך לכבוד האדון משה אהרני נ״י הנודע להם, כי מאנשים אחרים לוקחים עשרה פרנק על כל אחד, בים סוער כזה. קצת מהחברים קפצו ונשבעו שלא לבא עוד בים יפו, אל נא אחיי, אמרתי להם, אל תביא באלה נפשכם, כי האדם רגע באפו פן תנחומו וכו'. כחצות לילה נסעה האניה לדרכה, אך נוע התנועעה מכל צר, מפני גלי הים. בבוקר, נחה האניה רחוק מן חוף עזה, אך סערת הים שוטף בשטף קצף ביותר מאמש. הרי הרים הגלים מתנשא והספינה תחוג ותנוע כשיכור, עד שלא יכולנו להלך, כי אם על ידי מישוש בכלים ובעמודים ונדמינו כשיכורים בלב ים. רב החובל תקע בקרן, בקול מורא מאד לאות כי יקרבו הרפסודות להוריד סחורות, אך לשוא. המלחים יראו לנפשם מלבוא בים סוער כזה, פן יטבעו בהמון הגלים. עד הצהרים, עפפה אלינו רפסודה גדולה ומלחיה כמעט ערומים כצאתם מבטן אמם, וקשרוה אל הספינה מכל צד ובכל זה תעלה שמים וכו'. וגרפו ממנה כל המים, מן הגלים הנשפכים לתוכה. רב החובל הבין, כי לא יוכל להוריד סחורות, פן ילך לאיבוד, ורק שלח פתקא להציר היושב בעזה, לאמר מה יעשה, אם להוחיל עוד פה או יסע לברת סעיד [פורט סעיד]. שני יהודים מיפו בקשו לילך לעזה, אמרנו להם, אחיי, כתיב ונשמרת מאד לנפשתיכם, השיבו, יעבור עליהם מה כי נחוצים מאד לילך לעזה. אך, רב החובל לא רצה להוריד הסולם ושלשלום [לה.] קשורים בחבלים עם עוד ג׳ גויים ואנו עמדנו על מעקת הספינה לראות. והנה, כאשר התירו הרפסודה מן הספינה עוד לא הרחיקה ללכת, והנה גל גדול מאוד, דחף את הרפסודה כעשרים אמות אחורנית ונכסית ולא נראתה עוד. אנשי אנייתינו צעקו בקול מר אהה אבדה אבדה הרפסודה, ואנו נצטערנו על שני יהודים שבה. בין כה וכה והנה נגלתה מצד אחר אך נמלאה מים עד חציה ומי יודע אם יגיעו לעזה בשלום. שומר ישראל שמור את שארית ישראל:

כה ישבנו בחיבוק ידיים כל היום ההוא וכל הלילה. קמנו ביום ה׳ והנה הים עוד יסער ביותר ומה נוחיל פה, כי גם הלחם אזל מכלינו כי לא הכינו [הוכינו[ פת כי אם ליום אחד, כנזכר לעיל. ורק בפירות יבשים מהנשאר אתנו השקטנו את הרעבון ביום זה. גם מים אין לשתות כי החביות נתרוקנו ורק חבית אחת טמונה בירכתי הספינה במדה ובמשורה השקנו ולפעמים ע״י כסף שחדים הרוונו. י״ב יהודים מבכוריא באו לעלות לארץ הקודש כמונו כמוהם ומפני שלא מצאו מי יערב בעדם, חזרו בפחי נפש. והם עוד הגדילו המדורה, כי אין להם מה לאכול, מה גם נשיהם וטפם, זעקו בקול מר מפני זלעפות רעב. אחד מהם קרב אצלי ואמר לי אם יש לי פת לקנות ממני. העבודה, אמרתי לו אם יש לי, אתן לך חינם אין כסף. נכמרו נחומי על האנשים התמימים האלו, גם נסיתי לומר לאיזה גוים, מאנשי הספינה, לקנות מהם פת בכסף מלא. אין לנו אפילו לעצמנו, השיבו [הושיבו]: 

רב החובל עמד על מעקת הספינה ועיניו משוטטות על הים הגדול הזה. אמר לי, על ידי המליץ, היש לכם פת. לא, אמרתי לו. אם כן אחד מכם ירד לעזה ויקנה פת לכל החברים. אמרתי לו, הלא עיניך רואות, סער ומשברי הים ומי יוכל לירד, מכור לנו אתה. אמר, אילו היה לי פת, הייתי נותן לכם. אם כן, אמרתי לו, הנהג את הספינה. השיב, לא. עדיין נתעכב בכאן, ג׳ או ד׳ ימים, עדי ישקוט הים ומוכרחים אתם לירד לעזה. לא נרד כלל, עניתיו. השיב והלא תומתו ברעב. מוטב ח״ו וכו׳, השבתיו: 

לעת ערב, רב החובל לא יוכל עוד לסבול אנקת אנשי האניה, ואמר לנסוע. כמעט התחילה המכונה לשגשג ועד ארגיעה נחה שקטה. כי אמר רב החובל נמתין עד הבוקר, אולי ישקוט הים מזעפו. כי פחד פן יקרה אסון להאניה חס ושלום. רק בלילה ההוא, חילק לאנשי הספינה, כעכים יבשים ועודם בכפם יבלעום. גם בתי הקטנה הביא לה שני כעכים וכוס חלב. בבוקר, ערב שבת קודש, הוחיל רב החובל עד בוש ובראותו כי אין כל תקוה לפניו, להוריד סחורות, נסע והלך אך הים עדיין סוער כמרקחה. כשמחת בקציר הייתה לנו נסיעה הזאת, שני ימים ושני לילות נעצרנו בחוף עזה ועינינו מיחלות וכלות. אך, זלעפות רעב, ירד עד חדרי בטן וכה הלכנו, בנקיון שנים וחוסר כל ואנו הסכן הסכננו בלחם חמודות, מעדנים ומטעמים. עד לאחר הצהרים, לא יכולתי לסבול הרעבון, כמעט אחזני בולמוס. נתתי לאחד מהמלחים איזה קשיטות להביא לי דבר מה, אך תחת פת לחם, הביא מלוא כפיו פירות יבשים. אכלתי והותרתי, ואורו עיני. 

הרעב, הוא הוא הצר הצורר, אשר כל אילי ואדירי התבל, לא יוכלו לעמוד לפניו. צוק הרעבון, הוא צחוק מכאיב לכל בני תמותה, אשר כל בלהות שאול וכל מצרי תפתה, משחק לו. השמש נטתה לערוב, ועוד לא נראה שום יבשת ארץ, ורק במרחק רב נראו איזה נרות, אשר על תורני האניות החונים בעיר. קיבלנו שבת ומערב ועד כשתי שעות בלילה נכנסנו לתעלת קנאל. ביקשנו לירד ובהיות שהלילה ליל שבת קודש ולא נוכל לקצץ עם המלחים [לה:] ויטילו עלינו שכר הירידה כרצון נפשם. על כן משה אהרוני נ״י אמר, אני יש לי מלח, מכירי בעיר, אלך ואביאנו. ואתם, תשבו פה. דעת לנבון נקל, כי כל רגע, כיום נחשב לנו. וירד בסירת דוגה וכמו שעה, בא עם המלח הנזכר, וירדנו. והנה חברים, הנזכרים לעיל, עומדים צפופים על החוף, מחכים עלינו, אשר הקיץ אותם משנתם, משה אהרוני נ״י. חושו, חושו, אמרו לנו, לא עת להרבות דברים, כי רבת שבעה לה נפשינו גם רעבון וצמאון, גם פחדים ואימת מות ומשאון וכאיש אץ לדרכו, ספרנו להם, מה שקרנו. החברים הי״ו נחמונו לאמר, כזאת וכזאת יקרה לנוסעי הים ועוד יותר מזה וכו'. חפצתי לנוח ולשבור רעבון נפשי, אך עוד הוכרחנו לכנוס בבית המכס, ולמסור תעודה להציר האנגלי וכו׳ וכחצות הלילה, הלכתי לבית הידיד מנחם מ״ו משה הנזכר לעיל הי״ו, בם החלפתי כח. קידשנו וסעדנו כיד ה׳ הטובה עליהם:

במוצאי שבת קודש, הלכתי לטייל בשוק. פגשני הידיד, נסים מנחם הכהן נ״י והפציר בי לבא לביתו. וכבדני בכוסות קאוי וכו׳, יהי מכירי זה, ברוך. בלילות לא יכולתי לישן מפני היתושים אשר דקרוני כמחטים ועוד הוסיפו הפשפשים לעשות רעה ולצערני, אשר בעירי לא ימצאו כי אם מעט, ורק בימי הסתיו, על כן נערתי חצני, לשוב לעירי, אך אחי והחבירים הי״ו אמרו לילך למצרים. גם אני חפצתי לילך עמהם ,אך אזלה פרוטה מן הכיס, ונקל היה לי לשלוח לעדן להביא לי כסף כאשר עשו כן החברים, אך נכסוף נכספתי לראות את ניני מחמדי עיני. על כן אמרתי מה לי ולערוות מצרים, אשוב לעירי.

שמעתי כי הספינה תבא ביום ערב שבת קודש. החילותי לקפל החפצים ולהכין הכל ליום המסע, אך לדאבון לבי לא באה האניה עד יום השבת. שני באב, ביום שבת קודש אחר חצות היום, עליתי לספינת עסטרייך, אני ואשתי ואחותי והאברך מנחם בן משה ישראל נ״י. ברם זכור אותו האיש לטוב, הוא עשה עמי רק טוב, באניה הזאת וישרתני וכו'. ישלם השם כל תגמוליו. אחי הי״ו וכל החברים היקרים נ״י, ליוו אותי עד החוף, כי שבת היום, יבורכו מפי עליון בברכה המשולשת, בני חיי ומזוני אכ״יר. ותודה וברכה להאהוב מנחם מ״ו משה נ״י אשר התגוררתי בביתו בהליכה וחזרה ונפרדתי מאיתם בנשיקות אהבה. ולערב, עלה קיטור האניה ותשם בים דרכה, ואנו ישבנו על מכסה הסחורה, בראש הספינה. אך המלחים הקתולים [הקטולים] חרה להם, על המקום החשוב הזה, אם כי, לא הבנתי לשונם רמזו בידם כי נלך הלאה. ואחדים מהם קרצו בעיניהם ופשטו ידיהם כי אתן להם מעות. אך כאשר הבטחתים, ע״י רמזים, כי אתן להם מחר, רפו ידיהם מעט. אך למחרת, כאשר הגענו לעיר סיוס, קרבו בני הבליעל ובחוזק יד, לקחו את כל התיבות והחפצים שלנו, והוליכום הלאה, נוכח לול התרנגולים. אף כי פשטתי להם יד ולא רצו. צחנת לול התרנגולים, עלתה באפי. מה גם זיקי השמש קדחה על ראשי ולא יכולתי לישן שינת הצהרים, התחננתי להם להעבירנו מזה המקום הרע, אך הם בטומאת לבבם לא רצו בעד כל כופר. שתי עצת לנפשי מה לעשות, והנה שר המלחים עבר, התחננתי וכו', כרגע צוה למלחיו למלאות רצוני. ועד מהרה, נשאו החפצים וישבנו במקום טוב, נודה לשם חסדו. אך המלחים, סבוני בקריצות עיניהם ליתן להם שכרם, נתתי להם פרנק אחד, אך הם, ככלבים, לא ידעו שבעה. כי כל אחד מבקש פרנק. עד שעבר אותו השר הנזכר, גער בהם ואמר להם, בזה די והותר. את חטאי אני מזכיר היום, והוא כי במשך מסעי זה, לא עבדית כדמבעי לי למעבד וכמעט [לו.] הנחתי התורה בקרן זוית ותליתי בזה. השם הטוב יכפר. ג׳ ימים הים סוער והולך, אך, לא כים יפו. ז׳ באב ביום ערב שבת קודש בבוקר, הגענו לעדן בשלום. אך מהיום ההוא ומעלה, נעצבתי מאד על פרידת ארץ הקודש, עצב אשר לא ידעתי מלפנים, עד שאמרתי בחפזי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. ככה הייתי במרה השחורה כמעט חכי זהם מאוכל, עד שבא אחי הי״ו והחברים הנזכרים לעיל, הי״ו, ביום ה׳, כ״ה אלול, אז מעט קמה הסערה לדממה: יואל אלהינו ויקבץ נדחינו ויעלינו בקרוב לארצינו ויראינו פני משיחנו ויבנה בית תפארתנו אס״ו:

פרק ט״ו  -מאפילה לאורה עם חלום הנפלא

שנת התר״ס מחדש שבט עד סיון היתה שנת צרה ומצוקה, שנת פחד ובהלה, גזירות ואימת מות. כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, בעוה״ר. והוא כי ירד חולי רע בעיר הנודע מחליי הודו, כי בתחלה מתו שבעה גוים הודיים במגפה ב״מ והממשלה התגעשה והתרגש ובחרונה צותה לתפוש יתר המשפחה ההיא ולהרחיקם נדוד לעיר אחרת שממה, למען לא ידבק החולי. ועוד צוותה על כל אנשי העיר, לנקות הבתים והחצרות מכל זוהמא וחלאה ולסוד הבתים בסיד, מבית ומחוץ. ולעשות כבשונות אש, בכל רחוב וחוצות, לטהר בזה את האוויר. ובזה אולי צדקה במפעלה: אך בזאת תרשע ותכסל, להוציא העניים והאביונים מבתיהם, על לא פשע בכפם והשופטים והפקידים, בעשותם מעשים זרים, בעלות לבתים פתאום. וזהו תחילת הפחד בעיר. אך אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה׳. כי היה חרון אף ה׳ בעיר ופרצה המגפה ב״מ וב״ד צדק דעירינו, גזרו צומות וצדקות וביטול מלאכה סליחות ותחנונים לפני ה׳, כי ירחם על עמו ישראל. אך בעוה״ר, שתת תפילתינו וביום צום אסתר, התחילה מכת המוות ב״מ, במחנה העברים. והיה המת במגפה ב״מ, שלחה הממשלה בידי נכרים, מעבר לים ולא נודע מקומו איו ועל היושבים בבית שילחה לסוף העיר, בבתי צריפים ונקיקי הסלעים ושם ישבו בדד עשרה ימים או יותר. ודבר אין להם עם שום אדם, מלבד הרופא, הבא לבקרם. ורבים מהם לא ראו אור, כי מתו במגפה, ב״מ. ועל הרוב, מן הפחד. וכל הנמצא בבית המת, כמו מיטות ובגדים, כרים וכסתות, הכל נשרף באש כליל. והבית נסגר על מסגר שני חודשים או יותר. גזירה רעה מאין כמוה. עשירי העיר ניסו לחלות פני הממשלה, להעביר מהם הגזירות הקשים ההם, על המתים, הואילה הממשלה, לקברם בקברות אבותם ובלבד שלא יקרב איש לד׳ אמותיו. אך על סגירת הבתים והשריפה, אחת גזרה הממשלה ומי ישיבנה. ובכל יום ויום, גברה המצוקה והמהומה בעיר וסביבותיה, כי יד ה׳ הויה בדבר גדול מאד ויהרוג רוב מחמדי עין, עד כי היתה העיר צלמות ולא סדרים, כי בערה אש ה׳ ואין מכבה. הוי, הוי, נשמע מכל עברים, זעקת שבר שמע מכל פאות, אש, אש, מות, מות, זעקו כולם, הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו. חרדו כל העם וזעקו כמתעתעים כל העם מקצה, סמר מפחד בשרינו, יבש היה כעץ והלב כאבן, אשר לבו גס כלב האריה המס ימס, מה גם [לו:] בחג הפסח נהפך לאבל מחולינו בעוה״ר, כי הגדילה המדורה, ותהי העיר לחרדת אלהים. רבים מתושבי העיר, ברחו לנפשם מאימת מוות ומגזירת מלכות, אל כל אשר ידה אותם הרוח. אך מצד הים, אין יוצא ואין בא, כי הים נסגר, וכמעט חצי בתי העיר, נסגרו על מסגר, ומזה דללו וחרבו מעינות הפרנסה, וישפוט ה׳ את העיר, בשלושת שפטים הרעים ההם, דבר ורעב, וגזירות מלכות. בעוה״ר רבים מבני עמינו, חילו פנינו כי נצא מן הבית, כי היה מכת המות, דולג מבית לבית מימין ומשמאל וימת עם רב מישראל. אך אנה נלך, כי לא ידענו אנה נפנה ואנה ננוס. כי היתה יד ה' נטויה בכל סביבות העיר, ומצד הים נסגר. כי בעלי האניות, לא רצו בעד כל הון להעלות שום אדם מפני חולי המדביק. עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נחלו במחלה אנושה [אנושית], אז יחשוב איש את קונהו והתוודה את חטאתו, בעוד נפשו בכפהו ואימת מות תבעתוהו, אהה ה' אלהים, הכלה אתה עושה את שאריה ישראל. שוב מחרון אפיך והינחם על הרעה לעמך. צווחות איומות ותפלות נוראות ותקיעת שופרות נשמע בכל בתי כנסיות, עדי כמעט לא האמין איש עוד בחייו. ונתקיים בנו בעוה״ר, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב וכו'. מיום גוחי מרחם אמי, גם הזקינים סיפרו, כי מימיהם לא ראו גזירות קשות כאלה. ועיין למטה בסליחות, בסליחה שלישית שיסדתי בעניותי, המתחלת, אל מלא רחמים וכו׳: .

ח׳ בניסן, ליל שבת קודש, שבת הגדול, בחלומי, והנה שליח בא אצלי ואמר לי, כי איש נכבד קורא לי. והלכתי אחריו ועליתי לבית נאה ושם מצאתי איש נכבד, תוארו כמלאך אלהים, הלא אתה קראת לי אדוני, אמרתי לו, השיב, הן. נישקתיו על זקנו ואמרתי לו, בי אדוני, הודיעני מהו זה חולי הרע, הבא לעיר, מה מהותו. השיב, כבשר החי. נשתוממתי על המראה ולא הבנתי. כרגע, ציוה האיש הנכבד למשרתיו והביאו איש אחד חולה, נגוע, מוכה אלהים ומעונה. ראיתי על צואריו מורסות אדומות ומכוערות, נזדעזעו כל עצמותי. ואיש אחר קרא מאחוריו, הלא היא אסכרה ב״מ, המתחלת במעיים וגומרת בפה. מיד עמד האיש הנכבד, ולקח ספר גדול בידו ופתח אותו ויורא באצבעו ואמר לי, עיין בכאן. וראיתי, והנה כתוב שמי ושם אחי שילה הי״ו ועוד שני אנשים אשר שכחתי שמותם. ותחתם כתוב לאמר, אתם בעה״י תינצלו מאותו חולי הרע. נישקתיו על זקנו, פעם שנית. עוד תשוב תתפלא, הפלא ופלא, אמר לי האיש הנכבד, ופתח הספר דף א׳ מלפניו ואמר לי עיין בכאן. וראיתי כתוב פסוק אחד אשר שכחתי גם כן אותו מהו. ותחת הפסוק כתוב איש אחד שכבר מת במגפה ב״מ:

אמר לי האיש הנכבד, דע כי גם אתם משורש ויסוד אותו הפסוק ורק בדרך פלא ניצלתם. נישקתיו על זקנו פעם ג׳, תכף ומיד חלף הלך לו ונעלם מן העין. אחר כך, נדמה לי, כאילו אני ער והייתי מספר הפלא הזה, לאחי שילה. אמר לי אחי, מי הוא זה האיש הנכבד. מה טיבו. אמרתי לו, זה האיש שלוח ממרום ובידו עיתות בני אדם להמית ולהחיות. אחי תמה תמיהה גדולה, ואמר, היתכן דבר זה, והלא הקב״ה הוא הממית ומחיה. אמרתי לו, אחי, לא הבנת [הבנתה] דבריי. ופשוט הוא, שאין מי יוכל להמית ולהחיות, אלא הקב״ה לבדו. ורק הדבר הוא כך, כשהקב״ה גוזר גזירה, רומז למלאכי עליון היושבים לפניו ומלאכים רומזים למלאכים, בדרך השתלשלות עד שהגיע הדבר לאותו האיש הנכבד. תדע אחי, כי ג' פעמים נישקתיו על זקנו. הס, אמר לי [לז.] אחי. סתום וחתום הדברים, עתה. עתה, נשב ונסעוד וישבנו וסעדנו ביחד וכו׳, ואיקץ. ודע קורא יקר, הסיבה אשר שכחתי שמות שני האנשים והפסוק, הוא כי אני לא כתבתי זה החלום הנפלא, עד סוף חדש סיון. כי לא מלאני לבי לכתוב דבר עד שריחם השם ועצר המגיפה:

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. קטנתי מכל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך. אודך ה׳ כי עניתני ותהי לי לישועה. אלי אתה ואודך אלהי ארוממך. הודו לה׳ כי טוב כל״ח. והיינו דאמרו רז״ל על פסוק, וחנותי את אשר אחן, אעפ״י שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אעפ״י שאינו כדאי. [ע"פ ברכות ז.] כי יודע אני את מך ערכי, אלא הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו, תהלי״ת:

לאחר חג הפסח, עוד מכת המוות מתהלכת בעיר. ותגזור על ימין ועל שמאל. לבי לבי, על החללים. אך במשך הימים הוקלה מעט מעט מזעפה, גם מעשה השתילה, על הזרוע, מהרעל הארסי, על הרוב הועיל, לרוב בני אדם. ישתבח היוצר הנותן מחכמתו לבשר ודם, וברחמי השם על ברואיו תחת המגפה ב״מ, הביא [הוביא] קדחת קלה וחמורה לרוב בני אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי חנון ורחום אלהינו ומרבה להיטיב. אך השרים, עשו שערורייה לתושבי העיר, מה גם, על היהודים האומללים. סיגרו בתים וחנויות רבים. אף אם הם נקיים ממכת המוות. הם ציוו להחריב כמה דירות, במחנה העברים, באמרם שאינם יפים. ומה יעשו האומללים, שאין להם מה לאכול. אף אם יבנו בתים חדשים בזה העת, כי רשו מאין מלאכה. אהה, האביונים נואקים, נדדו למרחקים, בין צריפים ונקיקים, קדוחי שמש, ושזופי קדים, חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות, ואמת הוא, כי מלכי ושרי האנגלים [האינגלים], מלכי חסד הם ובמשפט יעמידו ארץ, ורק באשמת הפקידים והשוטרים, שונאי נפש העברים, הם המשטינים, כי הגויים וההודיים [וההדויים] גם הפרסיים מהם פקידים, מהם סופרים, מהם שוטרים, אכלו את ישראל בכל פה, כי צעקת היהודים האומללה לא תעלה באזני המושל האנגלי [האינגלי] המחניף לגוים בכל אשר יוכל. עד זה הגדיל לעשות רעה ליהודים הוא… הצורר המתנכל לשתות דם ישראל, לעשותם ככדור בידו. … הזה תכלית שנאה ישנא את היהודים, אשר לא ראיתי צר ושונא כמוהו בכל המון הנכרים. הוא מחרף ומגדף ומקלל קללה נמרצת על בני עמינו, על לא פשע בכפם… הזה, מעודו לא ידע חנינה ואי לו לאיש יהודי הנופל בידו. והיה כספו ורכושו וכל עמלו לאבדון, הוא היטה את לב הממשלה, בחלקלקות לשונו, לשנוא את העברים והוציא קול שקר, כי היהודים סרוחים ואי נקיון, עד כי היינו לחרפה וקלסה בעיני הבריות. שקר ענה בנו הארור, כי היהודים מנוקים מיתר הגויים על אחת שבע, כאשר יתנו עידיהם חסידי אומות העולם. … הזה שר״י הוא גואה וגס רוח מאד עדי כמעט לא יקרב איש להשתעות עימו, אם לא יקבל ממנו קללה ונאצה. תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו'. … הזה, יבוא לחרף מערכות אלהים חיים, היהודים האומללים, מתאנחים מכאב לב, כי עבד ושפל אנשים כזה, עשה כרצונו והגדיל ואין מי יוכל למחות בידו, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים:

איש אחד מבני עמינו סיפר, כי בליל שישי כ״ח ניסן, בחלומו, והנה חמשה זקנים, גדולי הדור, עוברים ברחוב מספרים זל״ז והם ראשון בקדש הרב [לז:] והנשיא מ״ו מנחם משה זצ״ל והרב הדיין מ״ו מנחם בנין זצ״ל, והרב הדיין מ״ו שמואל נסים זצ״ל, וכבוד אדוני אבי יוסף מ״ו ישועה זצ״ל, אך החמישי אמר, לא הכרתיו, אך הוא זקן מופלג, זצ״ל. והזקנים הללו, קראו לאיש החולם והושיבוהו בתווך, והזקן המופלג אחז בידו, בחוזק היד. הרפה לי אדוני, התחנן החולם, אל תירא, השיבו, רק הט אזניך לאשר יוסף מ״ו ישועה מצווך לבניו אל תשכח דבר, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת אמר לו, כה תאמר אל בניי מנחם וישועה שמואל ושילה הי״ו, דעו כי תעבור על שונאיכם צרה אך אל תפחדו ואל תרהו. הגד להם משמי, כי לא יפחדו כלל. כי גדול פעולת הפחד, מהסכנה עצמה. אך יעשו תיקון לנפשם, וזה התיקון אשר יעשו. מנחם בני, יעשה השכבה בבית הכנסת, לדודו מנחם מ״ו ישועה נע״ג כי הוא משרשו, ישועה בני, יעשה השכבה לבעל אחותו, בנין בן שלמה יצחק נע״ג, כי הוא משרשו, שמואל בני, יעשה השכבה לגיסו, מ״ו בנין בן מ״ו מנחם בנין נע״ג כי הוא משרשו, שילה בני, יעשה השכבה לחמיו בנין בן מ״ו שילה נע״ג כי הוא משרשו, ועוד תיקון אחר, ביום א׳ מנחם בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ב׳ ישועה בני ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ג׳ שמואל בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ד׳ שילה בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ולאח״כ יקנו שור אחד מכספם ויסובבוהו על ד׳ רחובות היהודים, כפרה על כל ישראל, ויקשרו השור בחלון הבית וישחטוהו ויחלקוהו לעניים. הזקן המופלג, עוד אחז ביד החולם ואמר לו, ראה הזהרתיך שלא תשכח דבר, ותכף נעלמו מן העין, ויקץ האיש. כל זה סיפר האיש החולם, ע״כ:

בעצם היום הזה בבוקר, בא מושל העיר עם השופטים והרופאים והפקיד, ודע כי הפקיד … הזה … טמן פח לרגלינו, והוא, כי זה כג׳ חדשים, מבקש עילה עלינו כי עינו צרה בהבית חדש אשר בנינו, על לא פשע בכפינו, ולא מצא עילה, עד זה אמש כ״ז ניסן נכנס בחשאי למבוי שלנו, ומצא מעט מים שפוכים על צינור כותל אחי, בלא ידיעתם. אמר, עתה עת לשתוק, מה עשה בתחבולותיו הלך לבית קטן ודל של ערבי עני, סיידו וכיירו מכיסו, והיום כשבא המושל, הכניסו לבית הקטן. הזכר ואמר לו, ראה זה עני שבערביים וביתו נקי כל כך. מכל שכן בתי הגדולים שאין צריך לפקח עוד. והכניסו למבוי שלנו ואמר לו, הבית הזה, הוא גדול משאר בתי היהודים ונמצא בו סרחון, קל וחומר, בתים הקטנים שכל היהודים אי נקי, המושל הטה אוזן לדברי שקר, ויצא בחרי אף. אך מכל זה, לא ידענו. אני עומד על חלון ביתי, לתומי, ופתאום יצאו מן המבוי ראוני ואמרו לי, רד מהר, וירדנו אני ואחי שילה והנה אהה המושל כדורי אש, מפיו יתמלטו, ופניו פני להבים ודיבר אליי דברים קשים, יורדים חדרי בטן. לשוא צעקתי, לא בי האשם, לא ידעתי, לא שלי הוא, אך הוא אטם אוזנו מזעקת דל. עוד הוסיף לומר, כי יש את נפשו לחבשני בבית האסורים, ששה חדשים. ופנה שכמו והלך. מושל הוא, אמרתי בלבי, כי יכול לחבוש ולענוש כאוות נפשו. כי כל תושבי העיר בידו, אם לשבט אם לחסד, לולי אלהי אבי היה בעזרי והצילני ממלתעות הכפיר הזה. הפקיד … עוד לא אחר די, ולמלאת סאת עוונו, אמר לשוטרים, כי יתפסו היהודים העוברים והשבים, כפי אשר תמצא ידם. ועד מהרה, נפזרו השוטרים לכל רוח ותפסו כארבעים יהודים, כדגים הנאחזים בחכה, ועוד היכונו, דלקונו ודחפונו, כד' אמות אחורנית וסבונו השוטרים מכל צד, כאילו גנבים ושודדי לילה [לח.] אנחנו, ח״ו. אהה, ה׳ אלהים כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עוררה גבורתך והושיענו למען שמך, וככה הלכנו, עדי הגענו לבית הערכאות, שם חכה עלינו הזר … ועמדנו צפופים, כמו שעה, עד שבאו השופטים, והפקיד גמגם להם בדברים ורמזים, מפה לאוזן, אשר לא ידענו מה הוא סח. אך נראים הדברים, שהוא מדבר, שטנה על היהודים. וזה ניכר לנו מלטישת עיניו עד כי המושל חרה אפו ואמר, אות הוא, כי היהודים עם מרי המה, והפך פניו לנגד כל העומדים ואמר, יהודים אי נקיון צאו לכם מן העיר, אהה זעקו היהודים, אנא נצא, לכו לכם באשר תלכו. הפקיד … צוחק ומפזז וענה ואמר אף הוא, חלקו. היהודים הנזירים, נוכלים ומוצצים דם הגוים. וחירף וגידף את בני עמינו, תצלנה כל אזנים משמוע. ועוד הוציא דברים זרים' סחי ומאוס, אשר לא אוכל לכותבם. המושל נתעשת ליהודים ואמר, כשני חדשים לבד ואז תחזרו לבתיכם, יצאנו וידינו על ראשנו, אוי זעקו החברים, גלה כבוד מישראל, דומו אחיי ועמי, מה לכם לזעוק דום לה׳ והתחולל לו, ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו. ועיין למטה בסליחה ד׳ וה' שיסדתי בעניותי:

ביום שני, באה לנו פקודה מאת המושל, כי נצא כולנו מן הבית, אנשים ונשים וטף. לא תשאר פרסה בעוד ג׳ ימים. לשוא כתתנו רגלינו אל הפקיד ומן הפקיד, אל השופט ומן השופט, אל המושל, כי יחוסו וירחמו עלינו. אך לשוא. כולם אטמו אוזניהם, משמוע כל תחינה, עוד הפקיד … הוציא עלינו קול שקר, כי הוציאו מבתינו ט׳ עגלות מלאים זבל וסירחון ובשלושים כסף, מיני בשמים פזרנו על הבית, מפני הריח. והמון העם האמינו לדבריו. דעו רבותי, העבודה, כי לא הוציאו מבתינו שום דבר, ולא פזרנו בשמים, אפילו בפרוטה אחת. והפקיד בעצמו עלה לבתינו ולא מצא כל מדעם. ורק מגמת פניו להבאישנו ביושב הארץ, ירא ה׳ וישפוט. ובכן אמרנו איש אל אחיו, חזק ונתחזק בעד אלהינו ולא נתן כבודו לכלימה. 

וביום ה׳, ד׳ באייר יצאנו מבתינו, כמוצאי גולה, ושם הרחקנו נדוד מחוץ לעיר על שפת הים ועשינו סוכות צריפים וישבנו בהם, עם יתר הגולה. כי יש יצאו מעצמם ויש בעל כרחם, היינו ביום, אכלנו חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני, יקודנו מחום השמש הרב, אשר ליהטה שיח השדה ורגבי האדמה תחת רגלינו, כזיקות יבערו ורוח החם, הסוער, סיער את כל בשרינו, כי קיטורו, חם כקיטור הכבשן. מה גם, בנסעי לעיר, לקנות צרכי אוכל נפש ותך השמש על ראשי בתוקף חימה. ולא הועיל כל מגן וצינה. וכמה פעמים נתעלפתי עדי כמעט קצתי בחיי. … יחולו על ראש אויבינו כל האלות הכתובות בתורה:

לילה אחד, בחלומי, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת, עובר. התאוננתי לפניו, על הצער והטלטול הזה. ואיה השור, אמר לי, לא קניתם השור כאשר צויתיכם. אמרתי לו, אבי אדוני ומחמד עיני, עיניך הרואות כי התיקון הנזכר לעיל, עשינו ולא הספקנו לקנות השור, כי יצאנו בחפזון ובהלה. אף על פי כן, תקנו השור וירחם השם. וראיתי, והנה קנינו שור וקשרנוהו בחלון והיה מנגיח כל הבא אליו וכו׳ ואיקץ. למחרת, נתעוררנו, וקנינו שור. ועשינו כנזכר לעיל, אך אל נקמות ה׳, הפגיע בצרינו. כי השופט האנגלי, נחלה חולי אנוש, ושילחוהו מן העיר, כשעיר המשתלח. והפקיד, לקחו משכבו מתחתיו, כי נגפה אשתו במגפה, ח׳ ימים אחר צאתינו מן הבית. אך לא נכנע ולא שת ליבו גם לזאת ועוד [לח:] החל יהתל בעמי. וכן אחז״ל, רשעים אפילו עומדים בפתח גיהנם, אינם חוזרים בתשובה. ארכו לנו הימים כאן והגיע חג השבועות. ועוד לא נושענו. ניסנו ללכת אל השופט והפקיד, אולי יתעשתו, ויתנו לנו רשיון לחזור לבתינו. השופט האנגלי כמעט נתרצה, אך הפקיד, בטומאת לבבו, גזר אומר בל נכנוס, כי אם בעשותינו צינורות ארוכים לבית הכנסת, מהגג ועד הרצפה. וזה צריך שהות והוצאות רב וחזרנו בפחי נפש. אהה, אשתקד חגגנו את החג הקדוש הזה, בירושלים תוב״ב והשנה הזו בנקיקי הסלעים. אך זאת, הייתה נחמתינו כי החברים הי״ו והם ה״ה האהוב סאלם יעקב מהלא נ״י ואהובי וחמודי ה״ה סאלים אהרון נ״י, וה״ה האהוב יעקב סאלם משה נ״י עשו סוכה גדולה לבית הכנסת, גם ס״ת הביאו, ישלם השם שכרם, ואח״כ השלמנו הצינורות הנזכרים לעיל וביום ערב שבת קודש, ח״י סיון הלכנו לבתינו לשלום. והסימן בהעלותך את הנרות. מי יתאר את רגשותיי והמיית לבבי לא תתואר בשרד עט סופר. ילאו הרעיונים. כשהגעתי לפתח הבית, נפלתי על פניי, ארצה ואשתחוה לה׳ על הטובה והחסד שעשה עמנו, ישתבח יוצר הכל. כי מכל צרה הצילני ובאויבי ראתה עיני, אנא ה׳ הראיתנו צרות רבות ורעות, תשוב תחיינו, לא תקום עוד פעמים צרה למען שמך אלקינו. אבד כל הקמים עלינו לרעה, בזכות אבותינו. ותטה לב המלכות עלינו לטובה ולא ישנאונו, חון תחון לעמך ישראל, כי בניך אנחנו. הן דלונו ורוששנו אתה אבינו תמלא חסרוננו, העלינו לארצינו, תשלח משיח צדקינו, תבנה בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי״ר :

 

הבא   –   הקודם

 

נחלת יוסף – חלדי אדם – פרק י'

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

[כז:]

פרק י' – מסע ארץ ישראל

זה לי כעשר שנים ואני משתוקק וחפץ לעלות לארץ הקדושה ולא אסתייעא מילתא. עד שנה זו, שנת תרנ"ט זיכנו השם ונסתייע הדבר בעה"י ועלינו אני הצעיר ואחי שילה הי"ו בחברת הידידים היקרים ה"ה סי' משה (מיוש) בן הרב והנשיא מו' בנין מנחם משה נ"י ועם ה"ה סי' משה (מיוש) בן אהרוני מו' מנחם מנצור נ"י ועם ה"ה מנחם נסים משה נ"י. ועלינו כל אחד איש וביתו זו אשתו, הב"ה ינחנו במעגלי צדק ויגיענו למחוז חפצינו לחיים טובים ולשלום, ומפני שחביבה עלי הנסיעה הזאת לארצינו ארה"ק, על כן, אאריך בסיפור מעט, על כל פרט ופרט.

ביום ב' י"ד אייר שהוא פ"ק עלינו לספינת זונגברי הנקראת ברוש הינדייא אניות הקיטור ויהי כי עלינו לאניה לא ידעתי אנא אפנה כי עדיין מורידים הסחורות מן הספינה ובקול רעש האופנים. וישבתי כמו ב' שעות המום ומבוהל כי לא נסיתי באלה. כמעט אמרתי לחזור לולי שעשוע ארה"ק אילצני, החברים הי"ו אמרו לי מה טוב אם נמצא מקום מכסה הסחורות, כי על גג הספינה, בכל יום רוחצים אותו במים למשעי ומוכרחים אנחנו בכל יום לפנות החפצים ממקום למקום, מפני המים מה שאין כן, מקום מכסה הסחורות, הוא גבוה מגג הספינה כידוע. ולא עליו יהיה הגשם, ועד שאנו מחפשים, מצאנו מקום אחד הנזכר, אבל כבר קדמונו שישה גויים רובצים עליו, אמרו לנו אתם תשבו מצד אחד ואנחנו מצד אחד. אבל כמעט התנחמנו כי לא נוכל לישן בין הגוים ועד שאנו מתיעצים מה לעשות והנה הגוים הנזכרים, עמדו מעצמם והלכו למקום אחר, ואנו תכף לקחנו התיבות והחפצים ועשינו אותם כדור סביב סביב ונשב באמצע הלכ"ט כל"ח.

לעת ערב רב החובל תקע בקרן לאות כי האניה תעזוב רבצה. המכונה התחילה לשגשג והגלגלים עלו וירדו כסופה, בקול המון והאניה עשתה דרכה. בכל רגשות לבבי, הגיתי תפילת הים, אך בלילה לא יכולתי לישן, לבי הומה כי זה הפעם הראשונה שעליתי לים, אם קרוב לעמוד השחר נמתי ושנתי ערבה לי. קמתי בבוקר והנה אין לפנינו כי אם שמים וים. והספינה תלך באין מעצור, כי הים שוקט ובוטח. אך כעבור שעה נראו לפנינו הרי מיון והרי טור. 

יום ה' היה מעט סער בים, גם כמה ספינות פגענו בדרכנו זה, אך אני חשתי צער וכאב בעיניי ד' ימים ולא יכולתי לישן מפני הכאב ירחם השם. יום ו' ערב שבת, נראו ראשי ההרים הוא הר סיני, ההר חמד אלהים לשבתו ורוח קר החל לנשוב, ביום שבת קודש, כשעה קודם חצות הגענו לעיר סיויס והספינה עמדה על החוף כ-ד' שעות להוריד ולהעלות סחורות, גם גוים באו מעיר סיויס אצלינו לספינה מוכרי ממכרות, הם קרבו אלינו לאמר אם נקנה מהם ביצים ופירות וכו' אמרנו להם, יהודים אנחנו ושבת היום. כ"ג שעות אח"[כ] יצאנו מסיויס ונכנסנו לחפירת התעלה הנקרא קנאל, אשר רחבו כחצי אורך הספינה וארכו מהלך ט"ז שעה, התעלה הנפלאה ההיא מחברת שני ימים, ים התיכון עם ים האדום הנקרא ים סוף.

התעלה הזאת נחשבת לאחת מפלאי תבל, אשר אין על עפר משלה. המהנדס אשר יעץ על החפירה הזאת עשו לו בעיר פורט [ברת] סעיד מצבה גדולה, ועליה סמל דמות תבניתו ופניו כלפי הקנאל. הכל אבני שיש. הקנאל הזה מרהיב עין רואי, אשר מצד האחד גנות ופרדסים ומצד השני הרי חול אשר הוציאו מהחפירה הזאת.

בליל מוצאי שבת קודש תקפתנו [כח.] צינה וקור חזק אשר בחדשי טבת ושבט בעירנו לא יגיע אחד מני עשר מהקור הזה. גם כי נתעטפתי בשלמות ואדרת צמר, לא חממו לי. הלילה הזאת ג' פעמים קשרה אניתנו מפני ג' ספינות חשובות הנקראים תמצין הבאים מאחורינו;

יום א' הנועד לבא בעיר, פשטנו בגדינו מלבושי תימן ולבשנו בגדי טורכי, אשר בשומי על ראשי [ה]מגבעת האדומה כמעט לא יכירוני אנשי עירי. כשתי שעות קודם חצות הגענו לעיר פורט סעיד, וטרם שנרד באו אלינו ג' יהודים מילדי עירנו לבקרינו ולשאול בשלומינו הלא הם, ה"ה מנחם בן מורי ומלמדי מ"ו משה נ"י וה"ה טוב בן טובי נ"י וה"ה נסים בן מנחם הכהן נ"י, יהי מכירנו זה ברוך. כשירדנו לעיר מסרנו כתבי תעודתינו להציר האנגלי, אחר כך נכנסנו לבית המכס, אך מכל החפצים, לא לקחנו כי אם דברים הנחוצים לנו והשאר הנחנו אותו בבית המכס עד שניסע ליפו. אני ואחי הי"ו נתאכסנו בבית הידיד מנחם מ"ו משה הנזכר, שהוא דר עם ה"ה יוסף בן עואץ נ"י, רבים באו לבקרינו וראינו קצת מהם קצוצי פאות הראש ומגולחי זקן במספרים, אשר כמעט לא הכרנום וכאשר הוכחנום על זה לאמר הלא תקחו מוסר מיתר אחינו כי לא נגעו יד בפאות, השיבו, כי אלו כבר דשו בעיר ימים רבים משא"כ אנחנו חדשים מקרוב בנו, ע"כ אנחנו עושים זאת מפני לעג הגוים. כל שכן, אמרתי להם, אלו שישבו זמן רב בעיר לא חשו ללעג הנכרים, אתם מדוע מיהרתם לשנות פני הזמן. אך לשוא. דברינו עלו בתוהו. עוד שמענו מספרים מאחרינו, כי לחפור את כל הארץ באנו וכמרגלים היינו בעיניהם. העיר הומיה תשואות מליאה כי מלפנים טרם חפירת הקנאל, לא היתה כי אם כפר, עתה נעשית עיר גדולה ורבת המסחר, מהמון הספינות הבאות אליה בכל יום. ובכל רחוב בונים בתים רבים, חדשים לבקרים.
הגריכים תכלית שנאה ישנאו את היהודים והוא כי בלכתי לטייל ברחוב והנה גריכי א' אחז בפאת ראשי ואמר לי לקצצם אך אני הדפתיו וא"ל טרם תוכל לעשות. אעשה וגם אוכל, לפיו דבר ובידו מילא. ויצו לנערו להביא לו מספריים, אני אמרתי לו, תכף אלך להקונסול האנגלי ויעשה בך שפטים. אז פחד הארור ורפה ידיו ממני. מה נעמו אמרי חכז"ל "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה" וכו'.
יום א' הלכתי בשוק הערביים לקנות דבר מה, והנה ג' ערביים ראוני ואמרו אה יהודים שופכי דמים, אמרתי להם, ח"ו אין מדרך היהודים לשפוך דם. השיבו ולמה תכחש יא יהודי, הלא לא תצלח לכם, המצה והיין בליל פסח כי אם בדם נוצרי, ומי הגיד לכם זה, כל הגריכים, פה אחד השיבו, אמרתי להם, שקר טפלו עלינו שונאינו. חלילה ליהודים לעשות נבלה כזאת. אף קללתי קללה נמרצת על מי שעושה המעשה הרע הזה, הם שמעו ותמהו ואמרו היתכן שכל הגויים יוציאו דבר נתעב כזה מליבם, בין כה וכה, והנה גריכי אחד עבר ושאל מה זאת, וסחו לו הענין, הפך פניו לנגדי ואמר לי, כך אתם עושים בודאי. אמרתי לו, האם ראית בעיניך, השיב: לא, נוצרים אחדים סיפרו לי. אמרתילו, אם כן, ערבך ערבא צריך. הכל שקר. הגריכי הזה אחזני בידו והוליכני לזוית אחת מקום שאין עובר, אמר לי, ידעתי נאמנה שהיהודים חפים מעוון זה. עלילת הדם בשקר יסודה, אך הוא עונש לכם מן השמים על שעשינו במשיחם. אמרתי לו, אם הישמעאלים והפרסיים ושאר הדתות מעלילים, כך הוא כדברך, אך עלילה זאת אינה אלא בנוצרים לבד וזה לאות ולעדות, שאינה מצד עונש, אלא מצד נקמה ועוול וחמס, אשר חרפה היא לכם להוציא דבר נבלה כזאת [כח:] מלבכם. אמר מי משתי הדתות ישכון אור האמת דתינו או דתכם. אמרתי לו, לאל דעות נתכנו האמונות ובן אדם ישפוט את המעשה. אמר לי, אני מבקש להתגייר בשביל לישא אשה יהודית, אני שיסעתי אותו בדברים. אמרתי לו, היהודים אינם מקבלים גרים בזמן הזה כי אם על ידי בחינה. והוא לתיתו תוך דוד נחושת ומסיקים האש מתחתיו, אם יוצא חי, אז מקבלים אותו. שקר אתה דובר יהודי, צעק עלי, אני שמעתי מגיירים רק במילה וטבילה, א"ל הגרים ההם ישרי לב הם, ואינם בשביל חמדת אישה כמוך. לדבר הזה חרה אפו עלי, ואמר היהודים עזים וקשי עורף ופנה שכמו והלך. אמרתי לו, כבר קדמוך רבנן "ג' עזים הם ישראל באומות" וכו' ופירש רש"י ז"ל קשים להינצח.

בביהכנ"ס מאחרים מאוד תפילת ערבית בשביל ספירת העומר. גם אומרים פסוקים מעניין הספירה קודם ספירת העומר ונכון הוא. ביום שבת קודש אינם מתחילים התפילה, כי אם לאחר שתי שעות משהאיר היום. ומתחילים רק מהודו בניגון. בתפילה שמונה עשרה דשבת יאמר הש"ץ את הברכה האמצעית בין ג' ראשונות להאחרונות בקול רם וטעמם בזה, להזכיר את הציבור, לבלי יטעו לאמר ברכת החול. כאשר יתחילו הכהנים לברך ברכת כהנים יש מן הציבור פורשים טליתם על בניהם הילדים למען יתברכו בברכה המשולשת בתורה, וכה יהיו מעוטפים עד שישלימו הכהנים, אשריהם ישראל. 

כל תפילתם כמנהג הספרדים, לבד ראה זה מצאתי חידוש בתפילת מוסף, שאינם מתפללים לחש וחזרה כדין. כי אם חזרה לבד. הש"ץ אומר בקול רם וכל הציבור אומרים עימו בלחש. ובטלו גם נשיאת כפים, אשר לא כדת. לאחר התפילה, נתווכחתי עם קצת מהם א"ל מה זה המנהג אשר לא נמצא בשום פוסק חוץ מר"ה ויוה"כ של יובל, יש דעות לזה, כנז"ל במנהגים. כן הוא המנהג, יאמרו כולם. אמרתי להם, מנהג בלא טעם ושורש ויסוד, טעות הוא. עד שאחד מהם אמר, הטעם מפני המון העם, שקשה להם ישיבת ביהכנ"ס כל כך, אשר אם יאריכו עליהם עוד קמעא, לא יבואו עוד לבית הכנסת כלל, על כן תקנו מנהגי הקהל כך. על דרך לבחור הרע במיעוטו. א"ל זה אינו. הלא אתם מנגנים בזמירות, אשר ימשך מזה עיכוב יותר. מוטב יבטל הניגון ולא תקנת חכז"ל, אשר כל בית ישראל נשען עליהם.

אך לאושרינו לשמחת לבבינו דברינו עשו פרי תלי"ת והוא לאחר חזרתינו מירושלים ת"ו נתיעצו בינהם והחזירו את הדבר כתקנת חכז"ל לחש וחזרה כדין.

לאחר תפילת מנחה, קודם סעודה הלכנו עם קצת מהקהל להקביל פני היקרים ה"ה משה בן הנשיא מ"ו בנין מנחם משה נ"י וה"ה משה אהרוני נ"י ואח"כ הלכנו לבקר ה"ה אברהם בן טוב שהיה קצת חולה ירפ"ה. אח"כ באו החברים הנז"ל ג"כ אצלינו להקביל.

יום ראשון ויום ב', אחזתני קדחת גם חולי מעיים ב"מ עד שלא יכלתי לעמוד להתפלל שמונה עשרה, כי אם מיושב. אך, יתב"ה לא הוצרכתי לרופא הדקטור [הדוקטור], גם מנחם נסים משה נ"י הנז"ל ואשת אחי נ"י, נחלו בחולי הקדחת וחוזר ב"מ ביתר שאת. והדקטר בא אליהם בכל יום. מה גם מנחם הנזכר הוא נתחלש מאוד, הב"ה ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל אכי"ר. והיינו דאמרו חכז"ל ג' ניתנו על ידי יסורין תורה וא"י ועוה"ב.

יום ד' הלכנו בעגלת הקיטור כרבע שעה, לכפר קטן הנקרא תרעא ושם ראינו שפך היאור הבא מהנילוס מצרים בארחות עקלקלות אשר משפתו מזה ומזה עשבים וקוצים ודרדרים, וכאן הוא נשפך אל תעלת בריכה גדולה אשר אלפי צינורות מתחתה יעברו הנמשכים ועולים לכל בית וחדר ומימיהם [כט.] ישפיעו לכל בני העיר גם להשקות כל השדות:

ארכו לנו ימי שבתינו פה י"ב יום, בעיר אשר אין לי בה חפץ. מסיבה כי זה שנתים ימים, נאסרה הדירה ליהודים הבאים מארצות שונות לדור בארה"ק ורק היהודים הדרים בארצות הטורקיא הם רשאים. ואם יחפוץ איש משארי ארצות, ליכנוס לארץ ישראל, עליו החובה ליתן ערב, בעד חמשים אדומים ודוקא ל' יום לבד רשאי לישב. הסיבה הנכונה למניעת היהודים מלכנוס לארץ ישרל, הוא כאשר רבו היהודים הבאים מארץ רוסיא ופולין לבוא לדור בארץ ישראל מפני תגרת ידי שונאיהם, שלחו שרי ממשלת רוסיא להסולטאן התוגרמי לאמר כי היהודים ירבו לבוא לארץ ישראל מכל ד' כנפות הארץ, ואז תהי ידם תקיפה, ויפרקו עול הסולטאן מעליהם, ויקחו את כל ארץ פלשת וימלוכו עליה ביד חזקה, ואז תקצר יד הסולטאן להלחם בהם וכו'. ויש אומרים, כי גם איש יהודי מאיסטמבול עשיר ונכבד בעיני הממשלה, גם הוא עורר שטנה כזאת לפני הסולטאן, כדי למצוא חן בעיני המלכות, אשר חכמי ורבני ירושלים חרה להם מאוד על זה הדבר, איך יעיז איש מבני עמינו לעשות שטנה כזאת.

גם סיבה ב', כי עשירי היהודים הגבירים הגדולים שבערי אירופה בקשו לקנות מהסולטאן כל א"י בכסף מלא אולי יהיה זה התחלת איילת השחר להגאולה העתידה להיות במהרה בימינו, אך לא הסכימו על זה כל מלכי אירופה האדירים, אשר מזה ומזה חרה אף הסולטאן ומנע את היהודים כנזכר:

האדון משה אהרוני נ"י שלח מכתב לאוהביו ומיודעיו שביפו, כי יואילו לערוב ערובה בעדינו בעד ט"ו נפש אך הם השיבו לו כי אין את נפשם לערוב בעד ט"ו נפש ורק ד' או ה' נפשות. אך הוא ערך להם מכתב ב' כי עגמת נפש הוא אם יבואו קצתם וקצתם לא, ונתרצו. ודע קורא יקר כי לולי משה אהרוני נ"י היינו חוזרים לעדן בפחי נפש ח"ו:

יום ה' שני בסיון, עלינו לספינת צרפת אונית הקיטור לילך ליפו חוף ארה"ק והחברים הע"י הנז"ל עלו עד הספינה ללוותינו. ובערב עלה קיטור האניה, ותשם בים דרכה. הספינה מליאה צאן אדם, מפה לפה, איש את אחיו ידחקון עד שלא יכלנו לישון כ"א על התיבות והחפצים. כל רגע לשעה וכל שעה לשנה חשבתי כל הלילה ההוא ולא יכלתי לישן עד אחר חצות. הבוקר אור, תיכף לבשנו טלית ותפילין והתפללנו תפילת שחרית. ועוד כ-ג' שעות אחר אור היום, הגענו ליפו, עיר העתיקה והמהוללה. אך האניה עמדה רחוק מן החוף, כמטחוי קשת, בגלל סלעי מצוק ואבני נגף העומדות לשטן להאניות. וכחצי שעה עפפה אלינו רפסודה גדולה וירדנו אליה ואת כל הכבודה. אך תלי"ת היה הים שוקט ובוטח ונח כשמן. עד הגענו אל החוף ועלינו אל היבשה בשלום. בין המון האנשים שעמדו על החוף פגשנו אחדים מאחינו, אשר ברכונו בברכת שלום והראונו אותות אהבה וכבוד, אך כאשר נכנסנו לבית המכס בקשו לבלש את כל הבגדים והחפצים כמנהג, וזה צריך שהות רב כידוע ואנחנו חפצים לעלות לירושלים בעצם היום ההוא ולקבל שבת קודש בירושלים ת"ו, כי עגלת הקיטור הולכת בחצי היום, ולהמתין עד יום א' ע"ש לא יכולנו כי לא הצטיידנו ליו"ט, מה עשה האדון משה אהרוני נ"י, נתן כסף לבעלי המכס ולא בלשו עוד. הכסף הוא בתי עינים לחכם ומאור לכסיל ועד מהרה נשאו הנושאים את כל החפצים לבית מלון אחד. מה אספר לכם אחיי, כי כגמלים נדמו בעינינו הנושאים, כי כל אחד, כמעט משא גמל עליו. הלכנו אל בית מלון יהודים ושם סעדנו סעודת [כט:] הצהרים ותיכף הלכו למסילת הברזל כחצות היום:

 

הבא   –   הקודם

 

נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים א' – ט'

תוכן עניינים

הבא

[כג.]

חלדי אדם

הודעה

אמר הצעיר, רבים וכן שלמים כותבים מעט מזעיר מה שאירע להם בזמניהם וחלדיהם ומסעיהם. גם חלומותיהם כותבים על הספר למען ידעו דור אחרון כמה הרפתקי דעברו עלייהו וכמה נסים נסתרים ונפלאות רבות עשה עמהם הקב"ה. וידוע כי יבחן האדם בהשגחת השם ואחד מהם הוא החלום כי בו יבחן במעשיו כי כפי מעשיו כך יורהו בחלום ובדוק הוא.

ואני הצעיר שבאלפי יהודה אויתי להתחקות על שרשיהם, כדרך הבן המתחקה על שרשי אביו, דרך משל אם ישים האב בתי עינים על עיניו כדי ללמוד היטב בספר כי עיניו חלושות, גם הנער מתאוה לעשות ככה וכדרך הקוף. או אם האב מיסב על כרים וכסתות, הנער גם כן, חפץ לעשות כמו אביו ועוד ועוד. וככה גם אני, לקיים מה שנאמר למען תלך בדרך טובים וכו' [משלי ב', כ']. וראיתי לכתוב בתחילה אחד מני אלף, מעשה אבות וזקנים כדי שיראו התלמידים והבחורים ויקחו מוסר ויתלהב לבם לעשות כמעשיהם. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. 

ולא תקוה ממני לכתוב כל הענין או כל החלומות בשלימות כי זה אי אפשר כי לא יכילם ספר אחד וסהדי במרומים כי לא עשיתי זאת להתייהר או להתכבד חלילה כי אם [כדי ש] יהיו הדברים לזכרון נגד עיני ונגד ניני ונכדי:

 

פרק א' – זקיני מ"ו ישועה נע"ג

אבי זקיני כמו"ר ישועה נע"ג אב"ד דק"ק עדן, היה גאון וחסיד. שמעתי מפי מגידי אמת שהיה רגיל לשחוט כבש או עז או יותר, ביום שמחת תורה ויבואו אצלו אחר התפילה מחשובי הקהל לסעוד אצלו וכן היה נוהג בכל שנה:
פעם אחת שחט כבש אחד ונמצא טריפה בריאה. בא הטבח לביהכנ"ס לומר לו, והוא ז"ל לא היה אמיד וגם השעה דחוקה כי כבר היו בחצי התפילה והלך עם הטבח לביתו ואמר להם הראו לי את הריאה ומצא אותה טריפה, אמר להטבח, תחזיר את הריאה למקומה והחזירה. ואמר לו הביאו לי מקל והביאו לו, לקח את המקל והיה מלקה הבהמה השחוטה והתלויה ואמר והוא רחום יכפר וכו' ג"פ, ואמר להטבח תוציא הריאה והוציאוה ונפחוה והנה היא שלימה ולא היה בה שום טרפות המה.
ראו כן תמהו והיה לפלא בעיניהם. והשרידים אשר נגע יראת השם בלבם אילצוהו להגיד להם זה הפלא ויאמר להם, האמת אגיד לכם, כי זאת הבהמה אין בה שום טרפות. אלא יש בה ניצוץ אחד של נשמה מגולגלת והראו לי ברוה"ק כי יתוקן במלקות מ'. וכו' זיע"א. ונלב"ע לחיי העוה"ב שנת התרט"ו זקן ושבע ימים בן שמונים ושש שנים:

אמרו כי אשה יהודית זקנה היתה בעיר צנעא הבירה הרחוקה מפה עדן מהלך ט"ו יום דרך היבשה והזקנה מעולם לא ראתה עדן. פעם אחת אמרה לאיש יהודי עדני' אשר גר שם בצנעא לרגלי מסחרו' מכיר אתה בדיין עירכם ושמו מ"ו ישועה ותוארו כך וכו', אמר לה הין מאין את יודעת אותו, אמרה לו' הלילה הזאת בחלומי והנה עיר עדן הומיה כולה באבל וכל גבר ידיו על חלציו כי נלקח מהם אב"ד שלהם והוא מ"ו ישועה זל"ת ומספידים אותו הספד גדול וכו'. כשמוע היהודי העדני קרע בגדיו ואמר ברוך דיין האמת ובכה בכי גדול וכו'.
אמרו אותה השנה שנפטר הצדיק הזה לקו הכרמים והתבואות אשר בכל מדינת התימן ולא חזרו לקדמותן מהיום הזה. תנצב"ה. השם יאמר די לצרותינו וירחם על עמו ישראל אמן.

[כד.]

פרק ב' – מ"ו מנחם נע"ג

כמו"ר מנחם מנצור אב"ד דק"ק עדן נע"ג זקינה של אשתי, תבורך מנשים, היה גאון וחסיד. שמעתי מפי מגידי אמת' פעם אחת היה עובר בשוק של ערביים והיה לבוש מנעלים כדרכו ועבר אחד מן הערביים שהיה אדון שלהם (סייד) וסטרו למורינו בלחייו לעיני כל, באמרו למה עבר לפניו במנעליו. והוא ז"ל לא ענה לו דבר, כי אם הלך למקוה וטבל עצמו והחליף שמלותיו והלך לביהכנ"ס. ואמר לשמש, עמוד בפתח ביהכנ"ס אם תראה הערביים נושאים מת, בוא והגיד לי. ופתח ההיכל והתפלל לפני ה' וב"ה שמע תפילתו. עד שלא השלים בא השמש לומר לו כי הוציאו את המת והוא אותו רשע שסטרו. כן יאבדו כל אויביך, אז סגר ההיכל והלך לביתו לשלום.
ממחרת נשמע הדבר בבית המלך ושלח למורינו ואמר לו בדרך שחוק מה זה מנחם לא הנחתו אפילו שעה אחת. השיבו מה עשיתי לו, השם נגפו ויוסף המלך אהבו זיע"א.

סיפר לי כבוד אבא מרי ז"ל שמרי מנחם ז"ל לא היה אב"ד כי אם שנה אחת, והטעם כי היו רוב טובי העיר מסכימים למנות מרי זקיני ישועה ז"ל אב"ד כי הוא גדול ממנו, ויהיה מרי מנחם ז"ל שני לו, ומפני סיבה ל"י שקרה, מינו אב"ד מרי מנחם ז"ל ושני לו מרי זקיני ישועה ז"ל, ולאחר כך ישב זקיני מרי ישועה ז"ל אב"ד שבע עשרה שנה, זכותם יע"א:

 

פרק ג' – מ"ו שילה נע"ג

זקיני אבי אמי כמו"ר שילה בן טוב נע"ג, היה צדיק וחסיד, אחד מג' ב"ד צדק של ק"ק עדן. והיה הוא ז"ל וכבוד אדוני אבי ז"ל בתכלית האהבה. והיה דרכו לבוא בשבת קודש לסעוד אצל כבוד אדוני אבי. ולפעמים אני הצעיר קורא לו מבית הכנסת ואדוני אבי ז"ל קם ממושבו הקבוע לו ומושיב חמיו במקומו, מרוב חיבה. ולאחר הסעודה היו יושבים כמעט עד חצות בדברי תורה וסיפורים ויין ומגדנות. כה היה דרכם תמיד. והיה זקיני ז"ל עושה שבת אחת בביתו ושבת אחת בבית אדוני אבי ז"ל וכן ביו"ט. והיה כבוד אדוני אבי, מהנהו מנכסיו בשפע וכן זקיני היה מכבד לאדוני אבי, ביותר ומי שלא ראה אהבה כזו, לא וכו'. אשריהם ואשרי חלקם. גם אני הצעיר, היה זקיני ז"ל מחבב אותי ביותר כמעט כמו בנו. והרב הנאור הזה הוא רמז לאדוני אבי ז"ל, כי יוליכני, אני הצעיר, ללמוד תורה אצל חתנו כמו"ר יעקב הי"ו בן כמו"ר משה נע"ג, אחד מג' ב"ד צדק של ק"ק עדן, אני לבדי ואין זר איתי. וכן היה כי לימדני תורה כמו ג' שנים ולאח"כ ישבתי ללמוד עם חברת התלמידים אצל אביו כמו"ר משה זל"ת [זכרו לתחיה] ויהי כי הגיע לגבורות, זקיני זה ז"ל, חש במעיו דבר קל כל שהוא, בשעת תפילת מנחה קם והתפלל מנחה והשלים תפילתו ותיכף שכב על המיטה. והנה אין קול ואין קשב, כי עלתה נפשו לשמים. ושל"ח זיע"א ותהום כל העיר תנצב"ה:

 

פרק ד' – ב"ד ק"ק עדן

בתקופתינו זאת היו ג' ב"ד צדק בעירנו חכמים מובהקים. ראשון בקודש [כד:] הרב הישיש כמו"ר מנחם בנין נ"י חכם גדול סיני ועוקר הרים קולע אל השערה ולא יחטיא.
והרב הישיש וקצין כמו"ר שמואל נסים דיין נ"י תקיף וחסיד ובתפילותיו הנוראות מרעיש את הלבבות.
וחוט השלישי, כמו"ר משה עודד נ"י וזכרן גדול, רבים ישתוממו על כח הזכרון שלו, אשר לא יאומן כי יסופר. ויהי בשנת התרמ"ח בעוה"ר, נלקח נגיד ראשנו כמ"ו מנחם בנין הנזכר נע"ג וג' חדשים אחריו נלב"ע כמו"ר שמואל נסים הנזכר נע"ג וג' חדשים אחריו נלב"ע כמו"ר משה עודד נע"ג. והשנה הזאת היתה שנת צרה ומצוקה אש להבה אש מתלקחת, כי בעוה"ר פרחו אבעבועות בילדים גדולים וקטנים ותגזור על ימין ועל שמאל וימות עם רב מישראל, עד כי יום א' בחודש חשוון נאספו כל הציבור לבית הכנסת וגזרו צום תענית וצדקה וביטול מלאכה תורה ותפילה והרב הנשיא כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה נע"ג – הוא ירד לפני התיבה ויעורר את הציבור בבכיון גדול וכו' עד שריחם השם ותשקע האש. השם ב"ה יאמר די לצרותינו וירחם עלינו ועל עמו ישראל אמן:

וידוע כי הבטיחנו הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים נביאי האמת והצדק כי לא אלמן ישראל, והוא כי מינו טובי העיר ג' ב"ד צדק ג"כ חכמים מובהקים, והם הרב כמו"ר בנין נ"י בן כמ"ו מנחם בנין הנזכר לעיל, סיני וחסיד ונאדרי בקולו. והרב כמו"ר יצחק הכהן נ"י בן כמו"ר יצחק הכהן, חכם גדול ועוקר הרים בפלפולו. ונהירנא כד הוינא טליא היה אביו כמו"ר יצחק הכהן נע"ג אב"ד גאון וחסיד ותקיף תנצב"ה. וחוט המשולש מורי ומלמדי כמו"ר יעקב נ"י בן כמו"ר משה עודד הנזכר לעיל חכם גדול ועוקר הרים בפלפולו. וכמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר סעדיא חכם וחסיד והוא סניף להדיינים. ואהובי וחמודי כאו"מ עודד בן מנצור נ"י הוא ש"ץ וענוותן כהלל. ובראש כולם הרב והנשיא והטפסר כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה. ואחיו ידיד השני השר והטפסר כאו"מ יהודה נ"י הם המנהיגים לכל הקהל. השם יאריך ימיהם ושנותיהם:



פרק ה' – כבוד אדוני אבי ז"ל נע"ג

כבוד אדוני אבי ז"ל היה תקיף וחסיד וענוותן כהלל. וגם כן היה בעל אומנות ולקח גם כן קונטרז של יין שרף מן הממשלה כמו כ"ב שנים, וגם כן קונטרז של שתי צריפים להממשלה. והיה מהנה לת"ח מנכסיו ועושה חסד לעניים ובנה ב' בתים לי"ש והקדיש אותם, קודש לעניים. אשריו ואשרי חלקו. והשם השפיע לו מטובו, וקנה כמה בתים וחנויות לשכירות והיו לו ד' בנים זכרים זב"י הע"י [זרע בית ישראל, ה' עליהם יראה] וזכה והשיאם בחייו וראה בנים ובני בנים ד' דורות. ובניו לא עסקו במלאכה והיה הוא ז"ל זנם ומפרנסם הם ונשיהם ובניהם. והיה דרכו בקודש לקום באשמורות כל השנה לומר שירות ותשבחות לשם יתברך ומשכים ומעריב לבית הכנסת ואחר התפילה לומד שולחן ערוך, חק לישראל, תהילים מעמדות, ואחר חצות – זוהר, עין יעקב, תיקונים, משניות וכו' כפי מה שראו עיני זיע"א. ונכבד הוא בעיני הבריות וכמה פעמים שלחו לו הב"ד צדק להיות ש"ץ בביהכנ"ס ולהיות מעשרה המתירים בערב ר"ה, כנזכר לעיל במנהגים ועוד ועוד. אך הוא ז"ל מרוב ענוותנותו לא רצה, באומרו יש בעיר בלעדו [כה.] די והותר. לבד זה יאות להם להיות בסוד ז' טובי העיר לפקח על עסקי הקהל וכיוצא.

כידוע גם בעיני הממשלה יר"ה, הוא נכבד בגלל צדקותיו הרבות. ויהי בזקנותו, שמעו כי הממשלה עשתה חוק, כשמת האדם ויש לו נכסים וקרקעות והיא מחלקת אותם לבנים ולבנות שוה בשוה אשר לא כדת מרע"ה. עמד וכתב כל נכסיו לבניו בחייו חלק כחלק, מלבד הבית אשר אנו יושבים בו, כי הוא כתוב בשם אביו מו"ר זקיני ישועה נע"ג. וכמה פעמים אמר אדוני אבי לכתבו בשמו ולא איסתייעא מילתא. פעם אחת נפלה קטטה בין האחים על כמה עניינים, והוא ז"ל, לא נח ולא שקט, עד שקרא את הגביר והנשיא כמו"ר בנין נ"י בן כמו"ר מנחם משה ועשה שלום בינהם בתנאים ידועים. וכמה פעמים מזהיר אותם, שלא יבואו לידי קטטה ומחלוקת, כי אם שלום יהיה מתווך בינהם. ואח"כ סבל יסורים כמו ד' שנים וחצי לזככו וליתן לו שכר מושלם לעוה"ב זיע"א, ועלה לשמים שנת התר"ן כ' בסיון ליל מוצש"ק בחצות הלילה ושל"ח תנצב"ה:

 

פרק ו' – האחים הי"ו

אחר כך נחלו בניו כל אחד חלקו אשר כתב לו בחייו מלבד הבית אשר אנו יושבים בו כנזכר לעיל. והוצרכו לכתבו בשמם וליטול כל אחד חלקו, ולא עלתה בידם מכמה סיבות. א' כי היו בני דודם מערערים עליהם ליטול עמהם חלק כחלק, אשר לא כדת, כי כבר עשו בית דין הראשונים, גבול בינהם ולא הועיל, כי הלכו בני דודם לערכאות של עכו"מ. והממשלה רוצה ככתוב בשטר כידוע וכו'. 

ובכן הוכרחו האחים להוציא הוצאות רב, לזה נתנו מעות ולזה קנו לו בית אחר ולזה בהפצרות רב וכו'. סיבה ב' כאשר נתרצו בני דודם כנזכר היה עיכוב מן הערכאות על המבוי כידוע, שני האחים, שמואל ושילה הי"ו נתרצו להוציא מבוי מפני דחקם, אבל מנחם וישועה הי"ו לא רצו, באמרם יעבור עליהם מה וכו'. אחר כך דחקו אותם בני דודם וחזרו על תנאי הראשון, נאלצו לרצות ולא הועיל, כי כבר שר בית המשפט נתמלא רוגז. ובכן היינו הולכים פעם לבית הרב הנשיא מ"ו בנין נ"י ופעם לשר בית המשפט, כמה פעמים ועם הוצאות כפליים מאשר בראשונה ונתאחר הדבר כמו ג' שנים, עד שסייע הקב"ה ונכתב. והרסנו ובנינו אותו על צד היותר טוב, באופן שחילקנו אותו לשנים. חציו לקחו מנחם וישועה הי"ו וחציו שמואל ושילה הי"ו, והיינו בעצה אחת ובלב אחד ולאחיו יאמר חזק ובכן נעשה ונצליח. אנס"ו [אמן נצח סלה ועד]. 

 

פרק ז' אני הצעיר

אני הצעיר נולדתי בשנת התרכ"ג חדש תשרי, ושנת התרל"ח חדש אדר השיאני כבוד אדוני אבי ז"ל אשה, ושנת התרל"ט, חודש אייר, נולד לי בן בכור תלי"ת.
עד תחילת שנת התרל"ז השלמתי חק לימודי אצל כמו"ר משה עודד ז"ל כנז"ל, ואני הייתי אז בן י"ד שנה, אך שמץ מחכמת הקבלה, מה גם חכמת המחקר אין אתי יודע עד מה, כי לא לימדני רבי ז"ל. והצדק איתו כי עדיין איני ראוי לזה. כי אם הפשט הבלול בדרש. אך בשנה זו הביא לי כא"א ז"ל, ת"ח תימני וילמדני הלכות מפוסקים וכו'. [כה:] והרב הזה השכיל ללמדני מעט מזעיר מחכמת הקבלה ותהי בפי כדבש למתוק. ואומר, ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי מעט מדבש הזה, אך רבים מנעוני מזה, באמרם, כי לא כל מוחא סביל דא. אמרתי מה ידעתי ולא ידעתם כי לא אעשה בנפשי שקר כי באתי עד תכליתה, כי באמת בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי וכו'. אך הם לא רפו ידם ממני ופעם אחת היינו מסובים במשתה לאחר חופתי בבית חמי ז"ל והם בחלקלקות לשונם, פיתוני גם יכלו לי, כי אשאיל להם, על מנת להחזיר, שני ספרים היקרים, ספר עץ חיים, וספר פרי עץ חיים אשר להאר"י זצ"ל. ולאחר ימים שלחתי להם כי ישיבו לי הספרים הנזכרים, אך הם אמרו כי לא ישיבו עד עולם, לדבר הזה חרה לי עד מאוד, כי באמת הספרים הנזכרים אינם שלי כי אם שאלתים מאיש אחר, ועוד הוסיפו לי רוגז מאת כא"א ז"ל ואמרו לי כי מסכלותי ומחסרון דעתי עשיתי זאת, אך כא"א לא נח ולא שקט. ופעם בפעם שלח להם כי ישיבו את הספרים, כי כבר נתרצו הבעלים למכור את הספרים הנזכרים לכבוד א"א ז"ל, אך לשוא. עוד הוסיפו, וקנו הספרים מיד בעליו אשר לא כדת. ולמען תדע קורא יקר כי לא ח"ו להתנקם כתבתי זה בכאן, כי אם להראותך כמה השנאה מקלקלת השורה וכו', השם הטוב יכפר:

שנת התרמ"א הלכתי מבית חמי לבית אדוני אבי ז"ל אני וביתי. שנת התרנ"ד הרסנו את הבית הישן הנזכר לעיל ושנת התרנ"ה נשלם הבית החדש הנזכר והלכנו לדור בו אני ובני ביתי. ושנת התרנ"ו בא גם אחי שילה הי"ו, לדור בו, הוא ובני ביתו. והיינו שבת אחים גם יחד בעה"י, באהבה וחיבה ביתר שאת ויתר עוז משהיה מקודם. והיינו לומדים ביחד, בין ביום בין בלילה וגם כן בשבת ויו"ט. ולפעמים אפילו בחול, היינו סועדים ומסבים על השולחן ביחד, כשני אחים תאומים, וכל כך נקשרה אהבתינו עד להפליא. הב"ה יתמיד אהבתינו עד עולם ויאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים ויעלינו בקרוב לארצנו ונזכה לראות בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי"ר.

 

פרק ח' – חסדי השם אזכיר 

פעם אחת, אני הצעיר היית מיסב על המיטה ואשתי יושבת מצד השני והבן באמצע. והיינו שותין קאוי וטוטון וכו' ועלו נערים על הגג ויש על הגג כתלים קטנים ועליהם קורות למעקה ויזיזו הנערים את הקורות דרך שחוק ותיפול אבן גדולה מן הגג ותשבר הדלעת. וממש אני והבן תחתיה, ותהילה לאל כי נפלה האבן באלכסון, כי אם ח"ו נפלה ביושר היתה משברת המיטה לרסיסים, ברוך פודה ומציל הלכ"ט כל"ח [הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו]:

פעם אחרת, היינו יושבים אני ואחי שילה הי"ו לראות בעושי מלאכת הבנין וישבנו תחת כותל רעוע בלא ידיעתינו, פתאום שמענו קול רעש מאחורינו, וקמנו לראות והנה כי אם שורת אבנים מהכיפה הבנויה נפלה, שנשברה קורה שתחתיו בלי כל נזק. תיכף ומיד נפל הכותל הרעוע שישבנו תחתיו. ומזה תקיש סיבת עמידתינו וכו' מה עמקו נפלאות השם בפ"ו.

גם פעם אחת, היינו יושבים, גם כן אני ואחי שילה, תחת הכותל והנה נפלה שורת אבנים מן הכותל ממש ואנחנו תחתיו ונפל [כו.] לצד אחר, הבנאים התפלאו אז כאילו מלאך בא ודחפה וכו' תלי"ת, השם ב"ה יצילינו מכל צרה וצוקה אכי"ר:

שנת התרמ"ז, ליל כיפור קמתי ממיטתי ואני מרעיד כי נקרא נקראתי. רעדה אחזתני וארכובותי דא לדא נקשן ואימת מות נפלה עלי. אז גמרתי בלבי אם יחייני השם אלהי בל"נ, להיות נוער ולומד בליל כיפור כל הלילה בכל שנה, ובה"ל כי בשנת התרמ"ח ליל כיפור הייתי נוער ולומד כל הלילה וכן היה עד שנת התרנ"ו. נתחבר עמי אחי שילה הי"ו אשר גם הוא אירע לו וכו' והיינו לומדים ביחד ליל כיפור כל הלילה תלי"ת, הב"ה יאריך ימינו בטוב ושב"נ אכי"ר. ויעקור לב האבן מבשרינו ויתן לנו לב בשר וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו אמן.

שנת התרנ"ז ה' לחדש ניסן ברכתי ברכת החמה תלי"ת, ועתידה להיות איה"ב שנת התרפ"ה, אז אמרתי בלבי בלי נדר אם יחייני השם אלקי ואזכה לברך ברכת החמה שנית, עבידנא סעודתא לרבנן ונר למאור לכבוד אדוני אבי ז"ל בבית הכנסת וחילוק צדקה לעניים, הב"ה יסיעינו לעשות רצונו כרצונו אנס"ו:

 

פרק ט' – חלומות נפלאים

שנת התרמ"ז, כשהיה כבוד אדוני אבי ז"ל מדוכא ביסורין כנז"ל, לילה אחד בחלומי, ראיתי שאני מצטער על צער אבי והנה כדמות איש עבר לפניי ואמר לי אל תצטער יותר. אביך יחיה כמו מלך ותיכף חלף הלך לו, ואיקץ. נשתוממתי על המראה כי לא הבנתי דבריו אם כימי מלך יחיה אך לא ידעתי לאיזה מלך ירמוז, או שמא גימטריא הוא כי מנין מלך עולה צ' ומי יתן. והיה עד שנת התר"ן, כשעלתה נפשו לשמים אז הבנתי כי הוא כימי המלך דוד ע"ה, כי אדוני אבי ז"ל נולד שנת תק"ף ומ-תק"ף עד תר"ן הוא 70 שנה וחיפשתי בנביאים ולא מצאתי מלך שחי ע' שנה, כי אם דוד המלך ע"ה, זיע"א:

כשהיינו משתדלים על עסק הבית אשר אנו יושבים בו לכתבו ולבנותו מחדש כנזכר לעיל, בא לי בחלום כא"א נע"ג וא"ל לשוא אתה עמל, לשוא אתה מייגע עצמך, עוד יעברו ימים ושנים, א"ל, וכן היה כי נתעכב כמו ג' שנים מכמה סיבות הנז"ל.

פעם אחת בחלומי באה נערה אחת שכבר מתה, אך לא ידעתי אותה, מי היא. מי את ומה שמך שאלתיה, בל תדע שמי השיבה. אמרתי לה מאין באת, מגן עדן וגם מגיהנם באתי השיבה [הושיבה] לי. שאלתי אותה על פלוני ופלוני שכבר מתו, היאך הם באותו עולם האמת ועל כולם השיבה לי, פלוני בן פלוני בג"ע במקום פלוני ופלוני כך עושים לו ופלוני כך דנים אותו וכו'. שאלתי אותה על כבוד אדוני אבי נע"ג ואמרה לא ידעתי אותו ולא את מקומו. אז אמרתי וכי נערה זאת מאין תדע בודאי לא תדע, כי אדוני אבי ז"ל הוא בג"ע העליון. והחברים היושבים למולי אמרו בודאי כך הוא זיע"א. ותיכף הלכה הנערה הזאת ואיקץ, אך שמות האנשים ההם לא אוכל להגיד כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואישן, וראיתי שנית והנה אנחנו יושבים בבית הכנסת והציבור ג"כ יושבים ובא המנוח כמו"ר בנין אב ב"ד הנז"ל בן כמו"ר מנחם בנין נע"ג וביקש לישב בין הציבור ולא רצו וגם צעקו עליו, באמרם שהוא מת ולא יתכן לישב [כו:] בין החיים, אך הוא ז"ל נתמרמר עליהם והתחיל להכותם בסודר אשר בידו על אחד ואחד וראיתי שאני ואחי שילה הי"ו היינו יושבים ביחד עד שבא אצלינו וביקש לישב ביננו, כמעט נתרצינו אך עד ארגיעה, אמרנו לא יתכן כלל, והלך ולא היכנו בסודר, זיע"א תנצב"ה:

פעם אחת קבעתי חק לימודי בחדש אלול, בכך וכך דפים ליום וכך וכך משניות וכו' ובעזרת השם יתברך השלמתי. ובסוף אלול בחלומי, והנה כמו איש בשרני ואמר לי וסר עוניך וכו' תלי"ת הלכ"ט:

שנת התרנ"ז חדש מנחם, שישי בו ליל ד' בחלומי, והנה המולה גדולה בתוך העיר לאמר כי אליהו ז"ל בא בצהרים עם אחאב ונביאי הבעל להתווכח ולשחוט ב' פרים לאמר ואש לא תשימו אשר יענה באש וכו'. והלכתי לראות בבוקר, ובאו עם רב מאוד, ובין רגע לרגע רבו מאד מאד וגם אנשי הצבא באו והיינו מצפים ועומדים צפופים מתי יבא אליהו ז"ל עד הצהרים עד שבא ואמרו לי זה הוא אליהו הנביא ז"ל וראיתי אותו כמו איש פשוט ואמרתי למה לא בא במרכבה ובלבושים ואמרו כי לא עתה, כדי להשלות את נביאי הבעל. אז הביאו הפר האחד והכניסוהו גם כן לבית ושחיטתו וניתוחו גם כן לא ראיתי ואמרו שעשה הכל כמו שכתוב בנביא ויהי בין הערבים, ראיתי את אליהו הנביא ז"ל יושב על כסא גדול מפואר ומהודר במלבושים נאים כ"כ, וזקנו יורד ע"פ מדותיו לבן כשלג, דבר נפלא לא ראיתי כל ימיי, זיע"א. וראיתי אחאב יושב על הכסא בריחוק מעט וגם שרים ושרות באו לנשק ידי אליהו ז"ל והיה נותן להם ידו אך הוא ז"ל לא נשק אותם ואמרתי בלבי, כי נכנעו כולם תחתיו. אחר כך הביאו המרכבות ויעלו המלך והשרים אך אליהו ז"ל עלה במרכבה לבדו זי"ע, והלכו כל העם אחריהם. אחר כך נדמה לי, כאילו אני ער והייתי מספר הפלא הזה לבני ביתי, ואיקץ. ואישן וראיתי שנית והנה בתים הרבה, ובהם נרות רבות לאלפים ולרבבות וכלם מלאים יהודים ועליתי ולא מצאתי מקום פנוי. ונכנסתי מבית לבית, עד שמצאתי מקום אחד ויש בו מעט אנשים, זה אומר תבוא הנה וזה אומר וכו' ומצאתי החבר מנחם בן דודי מ"ו שמואל הי"ו וישבתי אצלו והיו מביאים פירות מכמה מינים וקליות וכו' ואיקץ. ואישן ואראה בית אחד, יש בו כסאות ושולחנות ויושבים בהם מושל העיר האנגלי [האינגליזי] ושרים הרבה גם יהודים מגבירי העיר ישבו עמהם. וגם אני הצעיר ואחי שילה הי"ו ישבנו על הכסא עמהם. והביאו יין שרף ומגדנות וכו' ואראה אצלי על השולחן תמרים גדולים, כמו אתרוגים. ולקחתי אחד וברכתי וראיתי כולו מלא תולעים ולא אכלתי. ונתחרטתי על הברכה, אך יין שרף שתינו. אחר כך עמד אחד מגבירי היהודים מבית הנשיא, אך שכחתי מי הוא מהם ולקח הכוס בידו וברך עליו כך, ברוך הבוחר בעמו ישראל מכל העמים והחפץ בת"ח מן הע"ה וענו כל המסובים אמן ב"פ, ואיקץ:

שנת התרנ"ח חדש סיון, גזרה הממשלה שכל השופך מעט מים מן החלונות לרחוב או אם נמצא במבואות מעט סרחון או מים שפוכים, בקנס כסף רב ויותר משלושים מבני עמינו נלכדו, זה שילם עשרה כסף וזה חמישה כסף וכו'. וביותר הפיח בהם הממונה, על החיצונים לוקחי הזבל והטינופת לפני שר בית המשפט האנגלי בחלקלקות לשונו. והיה הממונה מחרף ומגדף את בני עמנו [כז.] ומקלל קללה נמרצת על לא פשע בכפם בעוה"ר, השם ב"ה ינקום נקמת עמו ישראל. גם אני ואחי שילה הי"ו העלילו עלינו שקר והזמינו אותנו בעוד שני ימים למשפט והייתי כל היום ההוא, סר וזועף ודואג, לא על הקנס בלבד כי גם על הקללות והחרופים הנזכרים. בלילה ההוא, כ"ו בסיון בחלומי והנה כבוד אדוני אבי נע"ג, יושב על השולחן ומסובין עמו כל בני הבית. כי נראה לי שהיה ליל פסח, ובעוד שהיינו מסובין, הושיט לי כבוד אדוני אבי ז"ל כוס יין, וברכתי ושתיתי. וגם כן הושיט לי ספר, לומר פיוט לכבוד יום טוב ואני הייתי מיצר על הדבר הנזכר לעיל וזמרתי זמר בשפל קול התחנה. כבוד אדוני אבי ראה ותמה, ואמר לי למה לא תזמר בקול ערב כדרכך, הסר דאגה מלבך ואל תחוש. אחר כך לקח כבוד אדוני אבי ז"ל כוס יין וקידש עליו קידוש היום ושתה ונתן לי לשתות, ואיקץ. בליל שני בחלומי, גם כן נראה לי שהוא ליל פסח וגם כן כבוד אדוני אבי ז"ל לקח כוס יין וקידש ונתן לי לשתות וסעדנו ביחד וכו' תנצב"ה זיע"א. לאחר שני ימים הלכנו לבית המשפט וחקרנו והנה הממונה הנזכר טעה בדבר, כי לא היה בית הכסא שלנו ויצאנו בדימוס תלי"ת הלכ"ט כל"ח: 

שנת התרנ"ח היה אחי שילה הי"ו הולך לבית המדרש ללמוד עם החברים אי"ת ואני לא חפצתי לילך כי נסתפקתי במעט הלימוד בבית הכנסת, ופעם בפעם כאשר בא אחי הי"ו מבית המדרש, הייתי שואל אותו מה חידוש היה בבית המדרש והוא משיב כך וכך. עד פעם אחת בליל חמשה טבת, אמר לי פלפלא חריפתא ואני בתומי אמרתי לו זה חריפות של הבל. וישנתי אותה לילה בחלומי והנה כבוד אדוני אבי נע"ג בא ומתכעס עלי כל כך. ואני נבהלתי מראות. אמרתי לו מה פשעי מה חטאתי. ואדוני אבי ז"ל הוסיף להתרגז עליי ואמר לי עדיין יש לך פתחון פה וכו' ואתה הוצאת עלי דברי בלע. ואני כשמעי זאת, אמרתי ח"ו, לא היו דברים מעולם. ואדוני אבי ז"ל הוסיף כעס על כעס והתחיל להכות אותי. ואני התחננתי לו, בי אדוני וכו' ואיקץ. חרדה גדולה נפלה עלי. מה זה ועל מה היה. אז הבנתי על מה ירמזון דברי דברי כבוד אדוני אבי ז"ל. מה שאמרתי בלילה לאחי ויהיה ח"ו התרשלות לאחי הי"ו וכו'. ועתה נתחרטתי ואמרתי, חטאתי עויתי ופשעתי, על שהוצאתי דבר כזה מפי. והוא רחום יכפר עון. הב"ה יזכינו לעשות רצונו כרצונו ויקיים בנו מה שכתוב וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך אכי"ר:

שנת התרנ"ט בניתי בית אחד בשוק לעשות אותו פונדק ולא לקחתי רשות מהממשלה כנהוג, כי אמרתי בניין מעט הוא ואיני צריך. בין כך ובין כך, נשמע להממשלה ובאו חיילים ומנעוני מלבנות עד שיבוא השופט ויראה וכו'. ואני נתפחדתי מאוד. עד כ"ב בכסלו בא השופט, ואמר לי, אתה בנית בלא רשות, אם כן, אם רצונך להשלים הבנין, תבא לבית המשפט ותיטול רשות. ולא הגיד לי לעשות מבוי כנהוג. בלילה ההוא בחלומי והנה מת סרוח עד מאוד בבית ולא יכולנו לעמוד מפני הריח. ואנשי הבית צועקים, מי הביא את המת הזה בבית. ועד שקרינו להנושאים להוציאו, בא אחד והשליך את המת לחור בית הכסא, ואיקץ. אז הבנתי כאלו בעל החלום יגיד לי כי יקחו ממני מבוי על כרחי שלא בטובתי. אך הייתי מיצר אם יקחו המבוי מהאמצע, כי נזק גדול לי. אך הממשלה לא רצתה ליקח מבוי מן הצד, כי אם מהאמצע, כנזכר. לשווא כיתתתי את רגליי מן השופט אל הפקיד ב' פעמים. עד ליל שבת קודש בחלומי והנה כבוד אדוני אבי זל"ת, אמר לי, אל תצטער בני, כי לא יקחו כי אם מן הצד, כחפצך. וכן היה, זיע"א תנצב"ה:

 

הבא