תיעוד מארכיון המדינה

תיעוד של מספר דברים הקשורים לעדן מתוך ארכיון המדינה

 

מצרף כאן קישורים לתיקים כפי שהם.

 

יהודי עדן מבקשים מצות: כאן

בקשה מקהילת יהודי עדן מפברואר 1947 לסייע לה בהבאת מצות לקהילה מארץ ישראל. על המכתב חתימות של בני הקהילה.

(תעודה מס. 3 בפרסום "תעודות בענייני חג הפסח")

 

 

העתקי מברק ששלח הרב יצחק הרצוג לראש ממשלת בריטניה ולמנהיגי יהדות בריטניה וארצות-הברית, שבו הוא קורא להם לפעול למען הצלת יהודי עדן (דרום תימן) בעקבות הפרעות שנערכו נגדם אחרי החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית (החלטת החלוקה). כאן

 

דו"ח מביקורו של ד"ר מושיץ בעדן, הביקור התקיים ב-20 עד 23 באוקטובר 1949 . מתאר את מצבם הגופני הקשה של יושבי המחנה. כאן

 

 

מברקים מאת שליחים במחנה גאולה בעדן, כאן

 

 

המאמר "ספוני טמוני חול (ציוני קברים מפרס ומעדן)" מאת יצחק בן-צבי, אשר פורסם בכתב העת "תרביץ", שנה כ"ב, ספרים ג'-ד', תשי"א. המאמר עוסק בכתובת עבריות בפרס ליד מערת שרה בת אשר ובמגנזי עדן. כאן

נחלת יוסף מנהגים – סימן ב'

נחלת יוסף – מנהגים

סימן ב' שבת קודש

נהגנו לקנות צורכי שבת ביום ערב שבת בבוקר אחר תפילת שחרית ויש קונים לאחר חצות לאפוקי מאותם הבאים מהשוק כמעט בין השמשות באומרם אנוסים הם במלאכתם וזה אינו, כי אין פוטר אותם מיום הדין וזה חילול שבת ונודע שקולה שבת ככל התורה כולה, לכן אחי הזהרו הי"ו אכי"ר:

וקורין שיר השירים, ולכו נרננה וכו' אבל מזמור לתודה לא נהגנו לאמרו, ושאלתי למה אין אומרים אותו ואמרו כי קבלה בידם מזקניהם כי משעת אמירת המזמורים האלו נכנסה הנשמה יתרה, שכן תמצא אם תיקח אות מראש המזמור ואות מסופו עם מזמור לדוד הבו, יעלה הכל במספר ק"ח נפ"ש והוא פלא.

פרק במה מדליקין מנהגינו לאמרו בכל ערב שבת אף ביו"ט שחל בערב שבת חוץ משבת שחל בו יוהכ"פ:

הזמר בר יוחאי נהגנו לאמרו אחר לכה דודי שהוא זמר עם זמר, אח"כ במה מדליקין, ומזמור שיר ליום השבת בניגון וקול ערב:

פיוט יגדל (מיסוד ר' שלמה בן גבירול ז"ל) נהגנו לאמרו קודם עלינו לשבח. לאחר ערבית, נהגנו לומר פ"א ממשנה דשבת לבד ואחר מוסף שני פרקים ואחר מנחה פרק אחד עד שמשלימין כ"ד פרקים בשישה שבתות וחוזרין חלילה, כך תקנו הקדמונים מפני הטורח:

נוסח ברכת המזון ומה גם ברכת האורח לבעה"ב ארוכה ומפוארה אינו ככתוב בסידורים אלא נוסח תימן כ"י.

מנהגינו כל יום שאין אומרים בו תחנון מעיצומו של יום אומרים מגדול:

הרבה מאחינו קמים באשמורת השבת קודם אור היום כ"ג שעות [כמו שלוש שעות] לומר שירות ותשבחות להשי"ת:

זה מקרוב התקין הרב הנשיא מ"ו בנין הי"ו בן מ"ו מנחם משה נע"ג עם בית דינו הצדק לומר הזמירות מן הודו עד סוף שירת הים בניגון וקול זמרה, בכל שבת ויו"ט בקול ערב. הנה שכרם איתם ובזה יש ג' תועלות בדבר. 

א' כי במשך הנגינה, מלה במלה, אות אחת לא נפקד, מה שאין כן המהירות כנודע. 

שנית הקול מעורר הכוונה 

ג' נזכור בהמ"ק אשר מלפנים היו הלוים עומדים על הדוכן בשירה וקול זמרה ונתפלל לאלוקינו יקרב גאולתינו ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי"ר:

 

בתכע"ח כתב אין לומר והוא רחום בשבת. וכן הוא מנהגנו, והוא ע"פ הזוהר תרומה דף ק"ל דבשבת אסיר לאתערא לה ע"ש:

שבת שלפני ר"ח מנהגנו להכריז מי יזכה לפתיחת ההיכל ולהלביש ס"ת, בכסף מלא, והקונה זכה לכל החודש:

 

מנהגינו, החזן אומר ההשכבות קודם הקריאה וכל השכבה, משלמין קרובי המת ה' מעין לקופת הקדש, אבל בבתי הכנסיות הקטנים מעה אחת לבד. אחר ההשכבות, מכריז השמש מי יזכה לקנות לעלות לס"ת לקרות הקריאה לשבת הבאה, וכן ההפטרה בכסף מלא, חוץ מכהן ולוי שהם בחנם : 

 

המנהג שנהגו אחינו בשארי הקהילות להגביה הספר תורה לכל ד' רוחות להראות את הצבור, לא נהגו פה בעירנו כי אם ספר תורה מונח בתיבה והחזן מוליך היריעה ומראה לציבור מצד אחד לבד, והטעם שחששו שמא יפול מידם ח"ו:

 

מנהגינו כל העולה לקרות קורא בעצמו ולא החזן, מלבד מי שאינו יודע לקרות, קורא החזן.

בריך שמיה שאומרים בשעת הולכת הס"ת, מנהגינו לאומרו בין בחול, בין בשבת ויו"ט חוץ מתשעה באב (וכן כתב סדה"י) ויש בו ק"ל תיבות כנגד ק"ל שנים שפירש אדם הראשון מאשתו והוא מסוגל לכפר עוןן הקרי וצריך לאומרו מעומד:

 

מנהגינו ביום שמוציאין שני ספרי תורה או שלוש, אין מוליכין אותם בבת אחת אלא מוליכין הראשון וקורין בו חובת היום ומחזירין אותו להיכל ואומרים קדיש. ואחר כך מוליכין את השני וכן איתא בירושלמי שאין להוליך השניה מהארון עד שמחזיר הראשונה למקומה וכן כתוב במסכת סופרים פי"א. 

אבל הרמ"א כתב בשם אור זרוע  שאין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השנייה על השולחן שלא יסיחו דעתן מן המצוות ומוציאין ב' הספרים כאחד עד אחר  שקראו בראשונה, וזה כמנהג א"י, וכמעט גם בכל הארצות וכתב עליו המ"א וצ"ע דמנלן למעבד דלא כירושלמי ועוד דבגמרא דילן ביומא דף נ"ז איתא ההוא דנחית קמיה  דרבא ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר וא"ל אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר א"כ הרי לך דצריך שיניח הראשונה קודם ואח"כ ליטול השני. ובסוטה דף ה' [מכאן דף ג' בהדפסה הראשונה של נחלת יוסף בחלק המנהגים]  אמרינן אין משקין ב' סוטות כאחד ואין מטהרין ב' מצורעים ואין רוצעין ב' עבדים ואין עורפין ב' עגלות כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות, עכ"ל. ובזה נתחזק מנהגינו, גם בזה סילקנו מעלינו תלונת החכמים הבאים משאר ארצות. כי פעם אחת באו לכאן ב' חכמים מא"י וכשראו מנהגינו כנז"ל צווחו למה אנו משנים דין הכתוב בהדיא בשו"ע או"ח סי' קמ"ז ס"ח בהג"ה וכשהראיתי להם הדין מפורש בירושלמי, נחו. אז אמרתי להם אנחנו הירושלמים ואתם לא. תמהו זל"ז, אמרתי להם אתם הירושלמים עזבתם דין ערוך בתלמוד ירושלמי ותלכו אחרי האחרונים ואנו התימנים לא עזבנו הירושלמי וזו היא תשובה שאין לה פירכא:

 

בשבת שמוציאין בה ג' ספרים המנהג לקרות בפרשת השבוע ז' מברכים ואומר קדיש אחר כל ספר וספר:

 

בעניין סילוק השלמת המברכים  אינו כסדר החומשין הנדפסין, אלא סילוק  וסדר אחר יש לנו מאבותינו הקדמונים כ"י:

אם חלו ב' פרשיות מחוברים מנהגינו להתחיל החמישי מתחילת פרשה שניה:

המנהג פה מקדם שלא לקרות שביעי כי אם הנשוי כלומר לאפוקי מי שעדיין לא נשא אשה מעולם. אבל אם גירש או נתאלמן ח"ו יכול. ועל הרוב חתן או אבי הנימול עולה שביעי:

 

קטן שהתחיל עתה מחדש לעלות לספר תורה, המנהג פה לומר קודם קריאה, טוב להודות לה' נוסח תימן כ"י וכשמשלים יורד ומנשק לרבנים וגדולי העיר:

מנהגיננו שהבן עומד לאביו ולרבו  עד שישלים קריאתו ואח קטן לגדול ולדודו וזקינו ולאחי אמו, אמנם בזמן שאחד מהם קורא קללות שבת"כ ושבמ"ת אינו עומד כלל והטעם שאמרו במדרש בני מתקללים ואני מתברך ובכן ראוי שלא להרבות בכבודו בעת הזה:

 

נהגו פה מקדם, כשקורא הרב עשרת הדברות כל הצבור עומדים, ויש מפקפקים מאי שנא הלא קי"ל אין חילוק בין אנכי לואחות לוטן: ולענ"ד לא קשיא מידי כי עשרת הדברות קיבלנו בעמידה  והשאר אפשר בישיבה ודו"ק כי קיצרתי:

 

בכל שבת ויו"ט אחר המפטיר קודם ההפטרה, קורא ש"צ כחצי דף מספרי המוסרים להוכיח את העם ליראה את ה' אלקיהם:

 

בשאר קהילות, האחרון המשלים הקריאה הוא אומר קדיש, ובעירנו לא נהגו כך אלא הש"צ אומרו לאחר שהכניס ס"ת להיכל (עיין למעלה בשני וחמישי)

ההפטרות שאנו מפטירין אינו כמנהג ספרדים לבד ולא כאשכנזים ואיטליינים לבד אלא פעם כך ופעם כך ופעמים שלא כשלשתם, כפי מה שקיבלנו מקדמונינו. לא נהגנו להפטיר במנחת צום גדליה:

 

בסדר הדפוסים, להפריד חוקת ובלק ולחבר מטות ומסעי ומנהגינו בהיפך. הטעם להיותם שייכי להדדי דסוף פרשת חוקת וישב ישראל בארץ האמורי ופרשת בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי דזהו קשר וחיבור יש לב' פרשיות אלו יותר מקשר מטות ומסעי דלא שייכי להדדי. ועוד טעם אחר לפי שברוב השנים יקדימו בני א"י פרשת נשא לבני חוצה לארץ ויהיה קריאת בני א"י בשבת זו  פרשת בלק ובני חו"ל חקת, לכך בני חו"ל כדי למהר להתחבר בקריאתם עם בני א"י, מחברים חקת ובלק ואז מפרשת פנחס ואילך יהיו בני א"י וחו"ל שווים בקריאתם והוא כדי לערב ולעטף תפילותינו בתפילת א"י ועולות עמהן וכל כמה דמקדמינן להשוות עצמינו להם עדיף טפי:

 

לאחר חצות כשתי שעות קודם מנחה לומדים החברים הי"ו בביהכנ"ס הגדולה, גמרא ש"ס ויש משנה, הלכה:

מוצאי שבת קודש נהגנו לומר בביהכנ"ס קודם, ויתן לך, וישלח יעקב מלאכים ע"ס חמשי אל אלקי ישראל. 

 

נחלת יוסף מנהגים – סימן א'

חלק ב' – מנהגים

מנהגים שאנחנו ק"ק עדן יע"א נהוגים בהם מקדם כפי מה שקיבלנו בהם מאבותינו נע"ג

סימן א'

אמר הצעיר שמואל: ראיתי להביא בקיצור מנהגי עירנו עדן, יען כי רבים נבוכו על מה נסמכו קדמונינו ומאין יסודם ועל מה אדניהם  הטבעו, וביותר אחינו היהודים הבאים ממרחקים שהם תמוהים על מנהגינו ושואלים לנו מה זה מנהג מבלי יסוד. פ"א בא לכאן חכם מארץ הצבי בימי עשרת ימי תשובה ובראותו איך אנחנו אומרים בש"ע ובכן יתקדש וכו' ובכן תן פחדך וכו' כר"ה ויוה"כ, תמה ואמר מה זה ומצא חבורה לומדי תורה וגם אני בתוכם ושאל ממנו להביא לו טעם ויסוד ומקור למנהג זה, אך אין מי ממנו יענה לו דבר, רק כך הוא המנהג כך קיבלנו וכו'. אז חרה אף החכם וא"ל אתם תשנו המנהג מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אם יבוא משיח ויכה על ראש קדקדכם וכו' אז ראיתי לאסוף את חרפתינו, חיפשתי ובדקתי בהמון הספרים למצוא יסוד ומקור למנהגינו. ומצאתי ספר כ"י קדמון שהעיר על המנהגים  אך לא העיר כל הצורך, ומעתה יוודע לך כי אבותינו הקדמונים נע"ג לא קטלי קני באגמא נינהו, ברם חכמים נבונים אנשי חיל תורתם כשלמה חדשה שאין בה דופי, ותקנו והנהיגו ע"פ טעם ושורש ויסוד ומקור למנהגיהם מפי הגאונים הקדמונים ויסודתם בהררי קודש, ואני הצעיר אבוא רק בקיצור האפשרי ומה שצריך טעם ומפי גאון ופוסק פלוני אעיר עליו, ומה שאינו צריך אכתוב סתם וזה החלי בס"ד: 

תפילת שחרית

יש משכימי קום לביהכ"נ קודם עלות השחר ואומרים בקשות ותחנות בס"ד ומתחילים הקרבנות עד סוף פ' איזהו מקומן, ואז לובשים טלית ותפילין ואומרים קדיש דרבנן, אבל רבים וכן שלמים מאחרים כי סמכו על הזוהר הקדוש לצאת מן הבית מעוטפים בציצית ומוכתרים בתפילין, ובארץ הצבי ראיתי כמנהג הראשון אעפ"י שמאחרין. 

הכריכות שאנו עושים בציצית כ"ו כמנין שם הוי"ה בלבד, (ועיין בשכנה"ג בהגהת ב"י ובמ"א ובלבוש). כל אנשי עירנו אינם לובשים כ"א תפילין של רש"י בלבד ואפילו חכמי הדור שלא לבייש האחרים (ועיין בטור מ"ש בשם הרא"ש ומהר"ם וא"ח). 

מנהגנו לומר לדוד ברכי נפשי את ה' אעפ"י שאינו כתוב בסידור האר"י זלה"ה, וכ"ה בתכאליל ועיין ט"ז. טעם למנהגנו שמדלגין ואם חסר א' מסממניה חייב מיתה, הוא כי יש מקומות שאין נוהגים לומר פיטום הקטורת בחול כ"א בשבת. בחול כיון דנחפזים לצאת חיישי שמא יחסר אחד מסממניה ואמרינן חייב מיתה, ומנהגנו לדלג ואם חסר א' מסממניה, ואולי מהאי טעמא שלא יהא בסוג כה משפטיך אתה חרצת.

בכל הקדישים במקום "ויקרב משיחיה" אנו מוסיפין "ויפרוק עמיה", אעפ"י שאינו כתוב בדפוסים מטעם שהוא כפול, ובהרמב"ם ישנו אשר אבותינו נהגו כוותיה, והטעם כי אעפ"י שיעמוד א' מבית דוד וילחם מלחמות ה' אם לא ינצח כל האומות ויבנה ביהמ"ק ויקבץ נדחי ישראל הנה לא הוא שהבטיחה עליו התורה שמא לא העמידו הקב"ה אלא לנסות את ישראל כדכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, נמצא עיקר הגואל הוא אם יפרוק עמיה. ועוד כתב ר"מ אלשיך כי אנשי כנה"ג תקנו בקדיש כ"ד תיבות כנגד כ"ד תכשיטי כלה וכל הפוחת כאילו פיחת תכשיטי כלה הכלולה מכל יופי, ואין אנו מוצאים כ"ד בתיבת ויפרוק עמיה. בשאר מדינות לא נהגו לומר ה' הוא האלוקים כ"א בימים נוראים, ומנהגנו לאמרו כל ימות השנה. 

לעולם אנו אומרים ברוך שאמר ע"ד הקבלה שהוא פ"ז תיבות (עיין בטור בשם ספר היכלות):

מנהגנו לומר כל השנה מזמור לתודה ואפילו בשבת ויו"ט שאין מקריבין קרבן תודה. והטעם ע"ד שאמרו רז"ל שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה.

לא נהגנו לעמוד ב"ויברך דוד", והטעם לפי שנהגו לתת צדקה מעומד, ולדידן דלא נהגו לגבות בויברך דוד אין טעם לעמוד.

מנהגנו בסוף שירת הים לומר פסוק שמע ישראל ה' וכו' וכן נמצא בקצת סידורים.

כתב הטור ונוהגים שהקהל אומרים ישתבח ויתפאר בשעה שהש"ץ אומר ברכו, ויותר טוב שלא לאומרו כדי שיאזינו ויכוונו למה שיאמר הש"ץ עכ"ל. סי' נ"ז, גם בעירנו לא נשמע שאומרים אותו ונכון הוא.

מנהגנו לענות אמן אחר סיום שליח ציבור ברכת יוצר אור ומעריב דערבית וכ"ד הרוקח והג"מ והרמ"א, ודלא כיש מפקפקים בזה. בתפילת לחש נהגנו לעמוד בלי התנענעות כעומד לפני המלך, וכן הוא דעת מהר"י סרוק והרמ"ע, ויש מתי מספר מתנענעים אנא ואנא וטעמם משום כל עצמותי תאמרנה ה' וכו' ועיין ספר חסידים.

 

מנהגנו אנחנו מאבותינו שאין אנו שואלין ברכת השנים בש"ע כתקנת משנה וגמרא, אלא בשומע תפילה אומרים ותן טל ומטר וכו' והטעם הוא שאנחנו יושבים בארץ שוחה הרים וטרשים לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ואבותינו הקדמונים נע"ג על הרוב יושבי צריפים הם כנודע, והגשמים בארץ ההיא סי' קלקול הוא ואפילו מיעוטא. א"כ לא רצו אבותינו הראשונים לשאול בברכת השנים כלל, כי איך ישאלו המטר בברכת שאלה ולבם מפחד על בתיהם ומשכנות מבטחיהם ונמצאו ח"ו כשקרנים בתפילותיהם, הא למה זה דומה למי שמתענה והוא ברור לו שאין בו כח להתענות ובתפילת שחרית אומר עננו, דדבר פשוט דהוי שקרן בתפילתו כדאיתא בשולחן ערוך בהלכות תענית, דזהו טעם אותם המקומות שאין אומרים עננו כ"א בתפילת מנחה, וכדי שלא להוציא עצמן מכלל ישראל ראו אבותינו השלמים לקבוע שאלת הגשמים בשומע תפילה, וכוונתם בזה להתפלל על שאר הארצות הצריכים למטר כדי לעזרם בתפילתם דרך חסידות ואחוה  ע"ד היה לך לעזרני וכו'. (עיין בב"י סי' קי"ז מה שהביא בשם תשובת הרא"ש ז"ל ע"ש)

בחזרת הש"ץ אומר פסוק ה' שפתי תפתח בלחש, מלבד בעשי"ת אומרו בקול רם כדי לאפושי ברחמי, כך שמעתי:

נוסח הקדושה אצלינו אינו ככתוב בסידורים אלא כנוסח הרמב"ם ז"ל במשנה תורה.

לא נהגו הכהנים בעירנו ליטול ידיהם קודם נשיאת כפיים כי סמכו על נטילת ידיים שחרית, ומ"מ יזהרו הכהנים וישמרו ידיהם משעת נ"י שחרית שלא יגעו במקום המלוכלך שאם נגעו בודאי צריכים לחזור ולטול:

 

מנהגינו הכהנים נושאים כפיהם בכל יום כדינא דגמרא.

הוידוי אצלינו כמנהג ספרד ואין כאן חדש מלבד בשני וחמישי שאומרים שלשתם, דהיינו אנשי אמונה ותמהנו ואל תעש עמנו כלה וכו'. וקודם והוא רחום אומרים שני תחינות מרבינו סעדיה גאון ז"ל בכ"י.

 

מנהגינו  להכניס הס"ת קודם אשרי כדי שלא יכשלו הצבור בעוון שיחה בטילה לפני הס"ת בעודו על התיבה, וכ"כ הרמ"א סי' כ"ה:

 לאחר קוה ביום שאומרים בו תחנון מנהגינו לומר פיטום הקטורת כולה ויום שאין אומרים בו תחנון אומרים הפסוקים לבד עד לדורותיכם והטעם ידוע:

אח"כ קורא הרב הלכות משו"ע מיושב מלבד בשבת ויו"ט קורא מעומד לכבוד היום. הטעם כדי להסמיך לתנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו' ועוד בעבור אותם המקדימים לצאת למלאכתם תיכף אחר התפילה שבזה יהיה להם בטחון זכות בחלק העוה"ב.

לאחר התפילה מתוועדים החברים הע"י חבורות חבורות ולומדים הלכות שו"ע עם בה"ט מתקנת מ"ו מנחם בנין נע"ג אב"ד דק"ק עדן, וחבורה א' לומדים תהלים עם בקשה שמע קולי בכל יום תמיד חוץ מיום המילה, מתקנת מ"ו שמואל נסים דיין נע"ג:

 

 

תפלת מנחה וערבית

מנהגינו להתעטף בציצית במנחה אבל תפילין אין לובשין כ"א בתענית, ומעולם לא ראיתי בבהכנ"ס הגדולה שאומרים ג"ר [ג' ראשונות] בקול רם והשאר בלחש כמנהג איזה עיירות אלא לחש וחזרה כדין, חוץ ממנחה עיוה"כ כאשר יתבאר:

מנהגינו לומר עלינו לשבח ועל כן נקוה לך וכו' אפילו במנחה וערבית (וכן דעת האר"י וסדה"י):

בברכות דק"ש ערבית המנהג לחתום באמת ואמונה בפסוק גואלינו ה' צבאות וכו' ולאחר השכיבנו נהגנו לומר כל הפסוקים שיש בהם ח"י אזכרות וחותמים בברכה ואינו כנוסח הסידורים, אלא נוסח אחר כ"י ומנהג קדמון הוא.

 

ואחר תפילת לחש נהגנו לומר ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו וכו' וקדיש, שיר המעלות וקדיש, עלינו לשבח וקדיש: 

לאחר תפילת ערבית מתאספים חבורות חבורות הי"ו ולומדים עין יעקב, הלכה, אחד המרבה ואחד הממעיט מתקנת מ"ו מנחם בנין הנז' נע"ג:

תמונות מעדן

חיילים בריטים בתהלוכה ברחובות עדן שנת 1940

מקור: http://afrahnasser.blogspot.co.il/2012/11/rare-pictures-of-colony-of-aden-era.html

 

Aden Esplanade Road, Crater, late 1930s

 

מה שנקרא היום המוזיאון הצבאי של עדן, ממול היתה גרה משפחת אמי, בית משפחת מנחם יחיא בנין ואחיו יעקב יחיא בנין

מקור: http://wikimapia.org/846670/The-Military-Museum

נחלת יוסף מנהגים סימן עשירי תשרי ר"ה

ערב ר"ה לאחר ת"ש [תפילת שחרית] מנהגינו לקרות כל מזמורי התשובה קודם ההתרה כדי שיתעוררו הצבור ויתנו לב לשוב, סדר ההתרה כך הוא בוררים עשרה מחכמי וטובי העיר כך הוא תחלה יוצא אב"ד א' מבהכנ"ס לחצר ומתוודה בלחש ומתירים לו כל הצבור, אח"כ יוצא השני ומתירים לו כמו הא' , וכן כל א' וא' עד כל העשרה אח"כ נקבצים העשרה הנז' ביחד ומתירים לכל הצבור,
אחר ההתרה אומרים הצבור פסוקי מי אל כמוך וכו' ותשליך וכו' וקדיש ונפטרין לשלום כן קבלנו מקדמונינו:
בערבית נכנסין לבהכ"נ ומתחילין אחות קטנה, ואח"כ מזמור היום והטעם דתחילה יש לנו להתפלל על אחרית שנה שעברה בטרם נקבל קדושת היום שהיא תחילת השנה באמירת המזמור של קדושת היום.
בסידורי הדפוסים יסדו פזמון שופט כל הארץ קודם נשמת כל חי ומנהגינו לאומרו קודם פיטום הקטורת וקודם נשמת נהגנו לומר יום זה דר במרומים, וביום שני שפל רוח ותו לא:

בתפילת ר"ה וכל עשרת י"ת במקום כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ, נהגנו להוסיף ומלכות העליזה מהרה תעקר ותשבור ובמקום ובירושלם עיר מקדשך מוסיפין ונגד זקיניך כבוד ככתוב חפרה הלבנה וכו', ובמקום וכתוב לחיים טובים מוסיפין זכור רחמיך ה' אלהינו וכבוש בכעסך.
לאחר קריאת ס"ת מנהגינו הש"צ קורא מרגניתא דרבי מאיר, וביום שני לבי לבי הלה ידעת וכו' כדי לעורר הצבור ויחזרו בתשובה.
כתב הרמב"ם בהל' ר"ה פ"ג שאין תוקעים עד שיחזירו ס"ת למקומו וכ"כ הר"א בנו של רבינו משם אביו ושכן מנהג חכמי מערב, וכן מנהגינו.

פזמון עת שערי רצון לא נהגנו לאמרו קודם תקיעת שופר כשאר הקהילות אבל נוהגים אנו לאומרו בלילה על השולחן, ועתה שנת התרס"ה התקין מ"ו בנין יצ"ו לאומרו, וסדר מנהגינו כך הוא עומד ש"צ על התיבה ומתחיל פזמון כל אחד ואחד יש לו וכו' והוא כלול מעברי וערבי וכלו תוכחת מוסר. נוסח תימן כתיבת יד. וזה הפזמון נהגנו לאומר ביום א' בלבד, אח"כ ה' בקול שופר ועלה אלקים בתרועה, וקולי שמעת וכו' פסוקי קר"ע שט"ן. ויהי רצון אל נא קרת תשועת מצפיך וכו', ועננו אבינו עננו אלהי אברהם וכו' ומברך ותוקע כמנהג כה"ק:

מנהגינו במוסף ר"ה שאין אנו מתפללים לחש וחזרה כ"א ש"צ מתפלל בקול רם ומוציא חובת היודע כמי שאינו יודע לפי שתפילה זו וברכותיה ארוכות ואין רוב היודעים יכולים לכוון דעתן בהן אלא הכל עומדים ומכוונים ושומעים הברכות, וכשהוא כורע כל העם כורעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה.
וכתב הרמב"ם אם רצה היודע לסמוך בב' ימים של ר"ה על תפילת ש"צ להוציא י"ח הרשות בידו עכ"ל. ודברים אלו מקורם במשנה סוף ר"ה רבן גמליאל אומר ש"צ מוציא את הרבים י"ח, ובגמרא שקלו וטרו וסיימו הלכה כר"ג בברכת ר"ה ויה"כ ע"ש, וכ"כ הרי"ף, והרי"ץ בן גיאת ורבים אשר אתו מהגאונים כתבו שאין הצבור מתפללין במוסף אלא ז ברכות ואין אומר מלכויות זכרונות ושופרות, ואין אלו אלא לש"צ בלבד ואחרים נחלקו עליהם ואו' שהציבור צריכין להתפלל תשע, ע"כ ראו המקומות ההם להוציא עצמם מידי ספק שיתפללו כולם דרך כלל:

ושמענו מרבותינו שאלות ותשובות להחסיד הקדוש ר' יעקב מריש ז"ל, שמנהגו בעת הסתפקו באיזה דבר היה נוקש על דלתי שמים
ושואל שאלותיו, ומעלה כזאת היתה ברש"י ז"ל, והחסיד הנזכר שאל ע"ז בתפילת ר"ה שסומכין בהרבה מקומות על ש"צ כהא סינן כשם שמוציא היודע כך מוציא מי שאינו יודע, והשיבו לו ישראל נושע בה' וכו' והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר הברכות והתקיעות כא' מלך אלהים על גוים, וחזר השאלה שנית והשיבו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל על העניין הזה והלא אמרנו כי טוב לשמוע על סדר הברכות ולא לקרוא אש על פשעכם בשעת הדין ולדבר דברי הבאי החרישו אלי עמי ולאומי אלי האזינו וכו', ובסוף התשובה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ומצאתי בב"י סי' נ"ט שכך היה מנהג רבי יונה ז"ל וז"ל, וכבר היה להרא"ש לעשות בדרך אחרת שיאמר עם החזן תיבה בתיבה עד שיגיע לחתימה ואז ישתוק ויענה אחר חתימת החזן אמן, וכמ"ש תר"י פ"ג שאכלו שכך היה נוהג רבו בר"ה ויה"כ.

ויש שואלין לעניין אמן שאחר כל ברכה אי שפיר לענות משום דיש לחוש להפסק והנה לאו שאלה היא דהא כבר פשטוה רבנן באתאכלי"ל דעונה אמן אחר כל ברכה וברכה משמע ברור דליכא הפסקה וש"ד [ושפיר דמי] לעשות כן לכתחילה

ואולי יצא להם ספק זה שראו להרמ"א סי' קכ"ד ולבוש סי' רל"ב שכ' בכל צבור שמתפללין יחד הם והש"ץ, טוב שיהא לפחות א' שיענה אמן אחר הש"צ או יענו התינוקות ע"כ, וכל משכיל יראה דאין לספק מכאן כלל דהתם מיירי בשאר ימות השנה לבקיאים שמתפללין עמו מלה במלה דאי באינם בקיאים אפי' אינם מתפללים עמו מלה במלה יוצאים בתפילת הש"ץ ונקט לה כך משום שאינם יכולים  לענות אמן אחר עצמן כיון שמתפללים עמו מלה במלה ואה"נ אם מקדימים לסיים ג' תיבות לש"צ לית חששא לענות אחריו אמן ולא מקרי וכו' משא"כ בר"ה  דיוצאין אך [אף] הבקיאין, בשמיעת התפלה מש"צ, דפשיטא דיענו אמן אחריו ולא מקרי עונה אחר ברכותיו וגם לא הוי הפסקה, ואם יסיימו קודם ש"צ ג' תיבות אף אם יתפללו עמו מלה במלה עונה אמן וראיה לזה שם בסי' קכ"ד ס"ו כ' השו"ע ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו, וביאר הלבוש בין שלא יצאו אעפ"י שהם יוצאים עכשיו בתפילת ש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכת עצמן שהרי מ"מ אינם אומרים כלום אלא שומעין עכ"ל, הראית לדעת שסובר הרב שלא הוי הפסק אלא מטעם דלא יהיה עונה אמן אחר ברכותיו וכיון דאינו אומר כלום, יענה אמן, ואם אומר מלה במלה יסיים ג' תיבות קודם לש"צ ובזה עלו דברי הרמ"א כהוגן עם הכתוב בס"ו,

והרב ר"א הנגיד בנו של הרמב"ם כתב בתשובותיו כשמתפללין תפלה א' שהם יענו אמן אחר כל ברכה וברכה ויסיים הש"צ והציבור כא' ויפסעו כא', וזהו מנהגינו מקדם כפי מה שקיבלנו מאבותינו  להתפלל מוסף ר"ה תפלה א' ש"צ והצבור, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה וקדושה והפרקים ואמן אחר ברכת כהנים ואח"כ ואתם הדבקים אחר כל פרט ופרט.

 

אוחילה לאל, רשות זה נראה מתוכו שאין הציבור אומרים אותו רק ש"צ, ובדפוסים חדשים הדפיסו לזה קודם התחלת מוסף, אולי סברי, דכיון דרשות דש"צ הוא ואין היחיד אומרו אין לאומרו בתוך התפלה דשמא הוי הפסק ועוד אפשר דקשיא להו הנוסח שאומר בו אשאלה ממנו מענה לשון וכו', וזה אין שייכות לאומרו רק בתחילת התפלה, אך אחר שמילא פיו שבח וברכה עד עתה, מה זה שאומר עתה אשאלה ממנו מ"ל, זה נראה כוונתם.

ואין מזה ראיה שהרי רוב המחברים זכרו זה בתוך יסוד עלינו לשבח, הלא המה הרמב"ם והטור והרד"א ומהר"ץ והמנהי"ג וא"ז לר"י החסיד  ורמ"ק וס' המוסר וכמה גאונים רבו מלספור, ועוד שיש בזה סוד כמוס ע"ד [ על דרך] מה שאמרו המקובלים בטעם אמירתו כאן כי באמירת עלינו לשבח עלתה הכוונה אל הסוד הנסתר ברום חביון עילת העילות ב"ה, הוא שאומרים עלינו לשבח לאדון הכל ע"י עה"ע ב"ה. ומצאו אנשי כנה"ג כאן יתד ופינה להסמיך לו אוחילה לאל שהוא סוד הנסתר ברום חביון קשור עם שלמעלה ממנו, דכיון שהגיע למדה זו ראוי לשאול שאלתו ובקשתו לעת הזאת, כל זה מתיכלל נוסח תימן כ"י, וכ"ה מנהגינו:

 

מנהגינו מקדם שאין תוקעין  ע"ס הברכות כ"א תשר"ת למלכויות פ"א, לזכרונות פ"א תש"ת, לשופרות פ"א תר"ת כפסק מרן בשו"ע. וכ' הריף ובדין הוא שיהיו תוקעין ע"ס הברכות כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שאין הברכות מעכבין התקיעות הרי יצאו חובתן במיושב, ודי להם תשר"ת תש"ת תר"ת פעם א' שלא להטריח הצבור, וכן מנהג העולם ובשתי ישיבות עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ומצאתי למהר"י שלום שבזי ז"ל בס' חמ"י שלו פרשת אמור שטעם מ' קולות נגד מ' קולות שצעקה שרה בעת העקידה עכ"ל. אולי מהא טעמא סמכו שלא להוסיף על מ' קולות כדי שיהיה הרמז לעורר זכות העקידה בשופר אילו של יצחק:

היום הרת עולם נהגנו לאומרו כל הצבור ביחד להחריד לבם וכו' ועוד נהגנו לאומרו בכפיפת קומה, וחזור ש"צ לאומרו בקול רם ובנחת להחריד לב העם:

לאחר עלינו לשבח וקדיש יתום נהגנו לתקוע עוד עשר תשר"ת תש"ת תר"ת ותרועה גדולה מתקנת רב עמרם גאון ז"ל  וטעמו ונימוקו לעורר את הציבור  לשוב בתשובה, ושמא הסיחו דעתם בתקיעות דמיושב ומעומד כי התרועות מעוררים את הלב לשוב כנודע, ועתה כבר השלימו התפלה והולכים לביתם לסעוד  וכו', ע"כ בא עוד הפעם להזהיר  כי יום הדין בתקפו לא תשכחו וכו' ודי למבין:

 

סדר ותשליך נהגנו לומר אצל המקוה בחצר בהכ"נ הגדולה:

ומנהגינו מקדם לומר כל עשרת ימ"ת [ימי תשובה] לדור ודור ובכן יתקדש וכו' בכל התפילות בלחש ובחזרה, ורבים יתמהו כי לא נמצא מקום למנהג זה לא בראשונים ולא באחרונים, ואין כאן תימה שכן הוא בכל התכאי"ל וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב מהל' תפלה ועיין בטור סי' תקפ"ב, וג"כ ואתם הדבקים המנהג לאומר בכל יימ"ת:

בימ"ת באשמורת נהגנו להרבות בסליחות עד אור הבוקר, והסליחות אשר אנו מוסיפים הם מר' יהודה הלוי וראב"ע ור"ס גאון בכ"י, וזה מקרוב נדפסו בעיה"ק ירושלים תובב"א:

מנהג הכפרות שעושין בערב יהכ"ף בשארי ארצות לא נהגנו פה בעירנו ולא בכל ערי התימן כפסק מר"ן בסי' תר"ה וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל, גם אדונינו הרמב"ם לא הזכירו:

נחלת יוסף מנהגים סימן ט' אלול

מנהגינו לומר השבח האדרת והאמונה וכו' מאלול עד יהכ"פ לבד:
מנהגינו לקום באשמורת מיום א' דר"ח אלול, ותקיעת שופר מט"ו אלול ואילך מתקנת מו"ז ישועה נע"ג אב"ד דק"ק עדן:
יש יחידי סגולה קמים בכל לילה בחצות ממש וקורין תיקון חצות ותיקון הנפש וכו' וקורין תהלים עד שמתאספים הצבור בתחלת האשמורה אחרונה ואז מתחילים בקשה בשם ה' אל עולם וכו' ובקשה ב' בשם אלהי אברהם וכו' נוסח תימן כ"י, אח"כ ישן אל תרדם וכל הסליחות:
מנהגינו לאחר אשרי וקדיש עומד הש"צ ומתחיל לך ה' הצדקה וכו' וקודם שבט יהודה אומר סליחה א' של ר' שמעיה אליך ה' אקרא וכו' וקודם רחמנא אומר ב' סליחות קמתי, ובעת רצון נוסח תימן כ"י וגומר כל הסליחות הכל כמנהג ספרד המנהג מקדם להתחיל מיום כ"ה באלול לקרות בתורה בראשית בכל יום פרשה משום דקי"ל בכ"ה באלול נברא העולם וביום ר"ה נברא אדה"ר מש"ה גו' בו פרשה אחרונה של מעשה בראשית עד ברא אלהים לעשות:

נחלת יוסף – חלדי אדם פרקים י"ח – סוף

תוכן עניינים

הקודם

[מד.]

פרק י״ח – חזרה ליפו ת״ו

ביום ב', כ״ו אייר עלינו לעגלת הקיטור וחזרנו ליפו העיר, בשלום הנה האויר של העיר יפו הוא מחומם במקצת ואינו קר כ״כ כמו בירושלים שאוירה קר יותר ואדרבה לפי נטייה מעלות הרוחב מקו השוה ולצירים, ראויה היתה יפו להיות אוירה יותר קרה מירושלים ת״ו, כי הנה ירושלים שוכנת תחת המעלה אחד ושלשים ומ״ז חלקים ממעלות הרוחב והעיר יפו שוכנת תחת המעלה ל״ב ועוד ג׳ חלקים הרי לך כי יפו יותר צפונית מירושלים בט״ז חלקים, אמנם הסיבה הוא, יען כי ירושלים שוכנת ברמה וגבהה עולה מעל שטח פני הים התיכון, כמו שני אלפים ושי״ח רגל אבל העיר יפו כמעט שוה אדמתה לעל פני הים וזו היא סיבת קצת חומה, ועיין לעיל בפרק התכונה.

ביום ד׳, כ״ח אייר עלינו לספינת אוסטרייא ובבוקר השכם, היננו בפורט סעיד, ותהל״י כי הים שקט ונח כשמן, בין בהליכה בין בחזרה הנה העיר פורט סעיד היא בקצה גבול מצרים היותר צפונית, ולפי דעת בעלי האסופות הוא העיר סין הנז׳ ביחזקאל סי׳ ל' ולפי שהיתה בימים הקדמונים עיר בצורה וחזקה, על כן יקרא לה הנביא שם סין מעוז מצרים ועל שמה יקרא חלק מדבר ערב, לפאת מצרים, בין אלים והר סיני, בשם מדבר סין, אך כאשר נחרבה ארץ מצרים בימי קדם, נפקדה גם העיר הזאת ותהי למעי מפלה ולא נשאר ממנה רק שרידי חרבות, מהעיר העתיקה סין, אולם עתה כאשר חפרו תעלת הקנאל לחבר ים התיכון עם הים סוף, שבה להיות עיר סוחרת ורוכלת הים, והעיר הזאת קרובה יותר לסוריא, אשר על כן, בקשו בעלי החברה לעשות בינה ובין העיר יפו, מסילת הברזל לקרב בזה את הדרך, אך בעלי חברת הספינות עיכבו בידם לבל תהי להם לשטן להמעיט מסחרם וכו׳. אחינו היושבים פה, הם חדשים מקרוב באו. מהם מעירנו עדן ומהם מאיזמיר ומשאר עיירות. והם רק מתי מספר ועל כי שאין להם ראש ודבר אחד אשר ינחם בעצתו, ע״כ חלק לבם ותהי מצה ומריבה בבית הכנסת, על עניין הקופות והגבאות וכדומה ביד מי למסור, והדברים יגיעים, גם שינויים במנהגים וכו', 

פעם אחת, חל ברית מילה פה לאחד מתושבי עירנו עדן, והנה לתמהון לבבינו ראינו, כי לא מלו את התינוק רק לאחר חצות, בין הערבים ולאח״כ כאשר שאלנו את המוהל ה״ה חכם יוסף נר״ו והוא גם השו״ב, מדוע אין אתם מלים בבוקר כמנהג כל ישראל, השיב מה בידי לעשות ואני רק גר בארץ, הלא כך מנהג העיר עד שיתקבצו כל הנשים וכו', ואמרתי לו וכי בשביל הנשים נאחר המילה עד הערב, ואמת הוא, שכל היום כשר למילה, אבל אמרו רז״ל שזריזין מקדימים למצוות ומלין מיד בבוקר ודרשי מקראי וישכם אברהם בבקר וכו׳ וישכם משה בבקר וכו' ועיין ש״ס שבת דף קל״ב ופסחים דף ד׳ ומגילה דף כ׳ ע״ש, ודע כי גם החזן ה״ה חכם ציון נר״ו, לא ניחא ליה בהכי ואמר כי טוב מאד לעשות המילה רק בבוקר דומיא דשופר ולולב ומגילה וכמנהג כל ישראל, אך קול קריאתם כקול קורא במדבר ובתוהו יליל ישימון, כי אין כח בידם לכוף אנשי העיר ע״כ וכו'. ועכ״פ אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא. הלא תראה כי בבואנו מעיר קהיר [קהרא] הבירה בא הרב הגדול של מצרים לכאן פה פורט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו הנז״ל בפרק י״ב תכף בשבת [מד:] הראשונה בשביתתו פה, תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם. והרב הנאור הזה, גזר אומר לבל יעשו עוד כן. רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים, כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית, לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל, אחר קריאת הפטרה כמנהג כ״י והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה, לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנזכר בכאן, ביום שחל בו ברית מילה לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב, בשביל קיבוץ הנשים, רק בבוקר השכם, לאחר תפלת שחרית או מוסף בשבת ויו״ט, וכן אילו היה הרב הנזכר בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה, כי הלא דבר זה מוסכם בש״ס ובכל הפוסקים לאחר מעשה אסור ליגע בה אפי׳ באצבע קטנה. ונוהג עמה בכל דיני נדה לעניין הרחקה וכו׳. ה׳ הטוב יכפר בעד כ״י:

פרק י״ט – מסע מצרים

ביום ראשון, כ״ד סיון, נסענו בעגלת הקיטור לילך לעיר קהיר [קהרא] הגדולה של מצרים וכחצות הגענו לעיר יסמעאלייא. עתה הוכרחנו לצאת מעגלת הקיטור הקטנה הזאת וליסע בשניה, הגדולה ורחבת הידיים, אשר במרוצתה מחרשת כל אזניים, ברעש ורוגז תגמא ארץ עד כי כארבעים מילין תיסע בשעה אחת. וכל הככר הזה כמעט כולו גנות ופרדסים ועטוף יבול תבואה למכביר. ובערב הגענו לעיר הגדולה הזאת, משוש תפארת חמדת כל מצרים והתוגרמים. גם הערבים יקראו לה מצר סתם, שם הפרט ע״ש הכלל. שכרנו לנו חדר בבית מלון אחינו היהודים אני ואחי הי״ו וכן אהובינו היקר ה״ה משה הי״ו עם האהוב נסים מנחם הכהן הי״ו. כאשר הצגתי כף רגלי על העיר הגדולה הזאת, עלה בזכרוני מאמר בעלי האסופות, כי המצרים ינוגעו לא מעט בכאב עיניהם בעבור אבק דק, הפורח שמה ועל הרוב יכלה בעורון ב״מ. ובאמת מצינו הרבה מעוברים ושבים עוורים בעיניהם, אם באחת ואם בשתים. ע״כ יראתי לצאת חוץ וכו׳ אך כאשר חקרנו היטב, כי רק בירחי ניסן ואייר יתחולל סער וסופה מנגב קדמה הנקרא חאמזין והוא סיבת העוורון אבל בירחי סיון ותמוז הם ירחים היותר טובים לבריאות אדם כי גם כואבי עינים מקודם ירפאו במו, על כן סר הפחד ממנו וכו׳:

יום א׳ רכבנו על עגלת סוסים והלכנו לראות יאור מצרים, הוא הנילוס המשקה כל ארץ מצרים בזרמת מימיו הרבים והעצומים ובלעדו הלא תהיה ארץ צמאה למוצאי מים. כי מצרים ארץ לא גושמה היא בכל עת, כנודע. והוא שוטף ועובר באמצע העיר מדרום לצפון ויחלקה לשתים. אך רוב תושבי העיר, בפרט היהודים הוא רק בחלק מזרחית, ועל הנילוס בנוי עליו גשר גדול, שבו עוברים ושבים ולא יפתח, כי אם בעת יעברו האניות הגדולות, בעלי התורן, כי בהן יובילו כנעני הארץ את יבולם ומרכולתם ועזבונם בכל קצות הארץ גם יעברו בו רפסודות קטנות וסירות דוגה הנה והנה כברקים ירוצצו בו, הנהר הזה מפליא עין רואי ומשמחים פני עובר [מה.] ושב בשפעת מימיו הרבים, אף כי נראים מימיו עכורים ואינם בהירים, בכל זאת טובים מאוד לשתייה. בתוך השדות וגני הפרדסים כרו להם גבים ותעלות רבות למען ישארו מימי השטף שמורים בתוכם לעת הצורך, להשקות בהם מקומות הקרובים והרחוקים, ויש כורים בורים עמוקים ובגלגלי משאבים ישאבו, ע״י שורים כאשר ישקו מרומי השדות:

יום א׳ הלכנו לגן החיות ובכסף מלא שילמנו לשומר הפתח, ושם ראינו כמה וכמה חיות רעות, מינים ממינים שונים, כמו אריות, נמרים, ליש, שחל, דובים, זאבים, החופר, אונצע המסוכנת באכזריות חמתה יותר מכולם, סגורים על מסגר בכלובם ועוד הרבה מינים כלבים וחתולים משונים, קופים מכמה מינים ארזלים, תוכיים, בת היענה וכו׳ ועוד ועוד אשר לא ידעתים מעודי. ושמה ראינו את השנהב הנורא העשוי לבלי חת, הוא הפיל הערום והחזק מכל חייתו שדה, גרמיו כמטילי ברזל ומצחו כנחושה ושיניו עשת שן, לו זרוע עם גבורה, ובחוטמו הארוך עד רגליו, אומרים כי בו משרש ארזים ועוקרם ממקומם, גם רוכבים בו בני אדם למסע ולטיול ומשאם איתם, גם אנכי וחברי הי״ו, רכבנו על הפיל הזה, על ארבע כסאות הקשורים עליו, ואיש יהודי המנהיגו, רוכב על צוארו ובידו מקבת ברזל, תחת השוט, כי עבד נאמן הוא ושומע לקול בעליו. וככה הלכנו וטיילנו רוכבים עליו סביב סביב לגן, כי מהלכו בנחת ובכבוד, האמנם כשחזרנו לעירנו הביאו מהודו פיל אחד לעדן, אבל אינו מגיע עד חציו של זה הפיל וכו׳:

אחינו היהודים הדרים פה, הם קדומים מדורות עולמים, ויש מהם חדשים מקרוב באו, מאירופה ומתימן ושארי ארצות. אומרים, כי יש להם ל״ו בתי כנסיות, ובאחת מהם שהתפללנו בה, הוא תפילתם ומבטאם כספרדים ואין כל חדש, הנה התפלאו הרבה מגדולי הפוסקים ז״ל פליאה גדולה על כמה קהלות הקודש, איך יגורו בארץ מצרים נגד אזהרת התורה שלא נשוב אליה עוד, אמנם נחלקו בזה לשלוש דעות, יש מהם אומרים כי לא אסרה התורה אלא בדרך הזה, היינו מא״י למצרים, אבל משאר הארצות מותר, כ״ה דעת הר״א ממיץ והסמ״ג והמרדכי והר״א מזרחי ז״ל, ויש אומרים שאין האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה, שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חו״ל אחד הוא, ואין איסור, אלא שלא לצאת לדעת מן הארץ לחו״ל, זו היא דעת הריטב״א והרש״ל ז״ל, וי״א שאסור לשכון בכל ארץ מצרים אפילו בזמן הזה, בין שיבוא לה מא״י בין מחו״ל הכל אסור, וזו היא דעת הרמב״ם והרא״ה ז״ל, והתימה מהרמב״ם ז״ל שאוסר ואיך הוא בעצמו גר בה, אמנם הרמב״ם ז״ל, אנוס היה עד מאד לברוח מצרימה, מפני רדיפת אויביו כידוע, ומה שנשתקע שם כל ימיו היה גם כן אנוס כי רופא למלך וכו'. האמנם מה שהותרה הרצועה לשוב ולהשתקע בה אף מבלי אונס, נגד דעת הרמב״ם ז״ל, מ״מ יש להם על מה שיסמוכו וכנזכר.

העיר הגדולה הזאת תהימנה מרוב אדם, עד כי בשוק הגדול, כמעט אין דרך לנטות ימין ושמאל מרוב ערב רב והמון המרכבות, כמעט ימצאון פה מכל לשונות הגוים ולאומי תבל. גם איירופיים מכל המדינות, תושבים וגרים וכולם רצים ושבים, ואיש איש במסילתו יעלה, לעבודתו ולמסחרו, יען כי עיר סוחרת היא ורבת המרכולת לכל המדינות, אומרים כי יש בה יותר מת״ש אלף נפש תושביה, [מה:] ושלוש מאות בתי תפלות לישמעאלים, וא׳ מהם בית תפלה הגדול הבנוי בתוך הארמון הבניין היותר יפה בכל העיר. 

יום א׳ הלכנו לתור את הארמון הנפלא הזה, במזרח העיר, כונן על הר סלע ארמון גדול אשר בנה א' ממושליהם מלפנים. ד׳ מבואות לו בסביבו חומות ומגדלים הרבה למשמר, גם אנשי צבא אנגלים ראינו שם, עם כל כלי נשקם. שמה טירות נשגבים וחדרים מרווחים שבהם גרו לפנים פחות הארץ, וגם עתה מושב הפחה ואנשי עצתו היושבים ראשונה במלכות. נכנסנו לבית התפחלה הגדול הנזכר, והנה הוא בניין יפה עד מאד מרהיב עין רואי, נכון על עמודי שיש גדולים ומפוארים, בם ימצאו פטורי ציצים מחוקים על הקיר ומיושר על המחקה, דמות אילנות ובתים ודומיהם מעשה חרשים חכמים. גם ימצאו בו ציוני קברים מפוארים למושלי הארץ לפנים, וביותר יהללו הערביים, גם התוגרמים, את הפחה הגדול, מוחמד עלי, אשר עשה גדולות ונצורות בארץ, ולזוכר עלילותיו הרבות עשו לו דמות פסל תבניתו רוכב על סוס דוהר, בתוך העיר הכל מנחשת קלל. בהיותינו בא״י והלכנו לעיר בית לחם, שמה ראינו ג״כ בית תפלה להנוצרים גדול ומפואר והוא ג״כ נכון על עמודי שיש גדולים וכו׳ אבל הוא כגמד, מול ענק למול בית התפילה הזה, אשר מי יודע כמה אלפים ורבבות דרכמוני זהב נשתקעו בו וכו', הערביים פה אינם קנאים ובוערים כ״כ כמו הערביים בארץ התימן, כי אלו אינם מקפידים כ״כ ויתנו רשות לכל איש מבעלי דתות זולתם, בין יהודי, בין נוצרי לכנוס בבית תפילתם, גם בהיכלם פנימה, באין פוצה פה ומצפצף. רק בזאת יאותו לנו, לבלי יכנס במנעלים רק בחוץ יחלוץ מפני הכבוד, והמשפט הזה גם להם וכו' בתוך הארמון ימצא באר מהולל בשם באר יוסף, חפרוה במלאכה נפלאה על הר גדול מאבני גיר, אומרים כי עמקו רע״ו רגל, נתנו איזה קשיטות לשומר הפתח וירדנו בה בשלבים ונורות דונג בידנו, אך כמעט ירדנו בה רק עד החצי ועלינו, יען כי המדרגות צרים ועקומים על כן יקחנה אופל, ומה שמאמינים ההמון כי הבאר הזאת, חפרה יוסף אבינו בן יעקב אבינו, מסורת שוא היא בידם, אולי מושל אחד מהישמעאלים, ששמו יוסף הוא חפרה, חפצנו עוד לילך לאלכסנדריא של מצרים, אך מאשר שמענו כי החל בה הנגף ב״מ חדלנו, גם בעיר זו נשמע, ע״כ מהרנו לברוח וכו׳:

פרק כ' [כ"א] חזרה לעדן

ביום ה׳, חמשה תמוז נסענו בעגלת הקיטור וחזרנו לפורט סעיד. מעיר קהרא עד פורט סעיד כ״ו פרסאות וכמרחק הזה יש מקהרא עד העיר סויס אבל מסויס עד פורט סעיד אינו אלא ט״ז פרסאות נראה לי לפי עניות דעתי, כי בצאת אבותינו ממצרים מרעמסס סוכתה, ומסוכת לאתם בקצה המדבר והוא תחילת מדבר שור שהוא רחוק מעט מעיר סויס מצד מזרחית דרומית. והנה נסיעתם מרעמסס, מצד צפונית מערבית עד שבאו לאתם באלכסון שהוא בכדי ל״ב פרסאות, וכאשר אמר ה' למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, נראה שהוא העיר סויס בעצמה, העומדת בסוף גבול מצרים על שפת ים סוף, אך ישראל עוד הפליגו לצד צפון בדרך העולה לפורט סעיד, וכאשר באו עליהם המצרים מצפונית [מו.] מערבית ופגשום פנים בפנים אז הפכו ישראל פניהם לצד דרום ומצרים אחריהם עד בואם אל שפת הים. והעד על זה, כי כאשר נתייראו ישראל ויצעקו, אמר ה׳ למשה דבר אל ב״י ויסעו. ואם הם חונים על שפת הים ממש, להיכן יסעו ועדיין הים לא נבקע, אלא ודאי, שהיו רחוקים מעט מן הים. ואולי בעל צפון הוא באמצע הדרך מה בין סויס לפורט סעיד, וכשבקע ה׳ את הים ובאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, בין למ״ר שעברו את הים כנגד כל הרוחב, בין למ״ד רק נכנסו באורך, הנה הם יצאו אל מדבר שור, מהמקום אשר נכנסו משם מתחילה, כן נראה לי נכון בזה העניין, אך אין אני אומר, קבלו דעתי בהחלט חלילה, כי אין לי בזה שום קבלה רק בהשערה וכו׳. הנני בא בקובלנא על מקצת מאחינו, הפורקים עול ירא״ש ביום תעניתינו, צום י״ז בתמוז החמור לנו, ויפרצו חוק וגדר ותקנת קדמי חכמינו, אכול ושתו בפומבי ואין פחד ה׳ לנגד עינינו, באמרם כי אין בהם כח להתענות. וזה אינו, הלא בין פורת בריא אולם נצב לפנינו, ורק באמתליות בדויות בקש ידחו אותנו, המעט לנו חרבן בית קדשינו ותפארתינו, כי גם ביום זה נאכל ונשתה ונענגו, ה׳ הטוב יכפר על כל קהילתינו וכו׳:

ביום חמישי י״ט תמוז, עלינו לספינות איטליא וכמעט כל החברים הי״ו באו ללוותינו עד תוך האניה ואחדים מהם, עד קרוב לחצי הלילה, יען כי הספינה לא הפליגה עד קרוב לעמוד השחר, ועזוז האהבה הזאת, כי במשך ימי שבתנו פה, פורט סעיד התהלכנו כרע כאח בשאלות ותשובות, בשעות הפנויות ביום, לרבות הלילה, משתעים בד״ת וטעמים וסיפורים וחקירות וחשבונות על עניני העולם והמדינות וכו׳ וכיוצא בזה הרבה, גם משתאות ושירות וטיולים בצוותא חדא וכו׳. ע"כ גם מצידנו, גם מצידם, קשה הפרידה מאד ואהבה כזו שאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם, ועוד יש מידה טובה ומועילה עד מאד, והיא ביקור חולים. בראותם אחד מאחינו שנחלה ח״ו, אפילו מיחוש קל, כמעט כולם יבואו לבקרו. זה נכנס וזה יוצא, בגופם ובממונם. ומצטערים כאילו בחפצם להחלימו תכף מחליו, אשריהם ישראל, ועל כולם יזכרו לטובה ולברכה ובפרט לה״ה אהובי וחמודי נסים מנחם הכהן הי״ו, אשר הרבינו אהבה ואחוה שלום וריעות בלי מצרים יצו ה׳ איתם את הברכה, בבני חיי ומזוני אכי״ר. סוף דבר נפרדנו מהם והם מאתנו בנשיקת אהבה ורצון וכו׳, כעלות השחר, הלכה האניה לדרכה, ביום ד' כ״ה תמוז, בבוקר השכם הגענו לעדן בשלום, אורך הים סוף מעיר סיוס עד עדן, הוא רס״ה פרסאות אשכנזיות, שהם עולים אלף ושכ״ה מילים, כי כל פרסה מזו היא חמשה מילין, וכל המרחק הזה הלכה האניה, בכח מכונתה החזקה, רק בארבעה ימים ושש שעות. שהם עולים כולם ק״ב שעות, כי בליל שבת קודש, כחצות הלילה הפליגה האניה מעיר סיוס, נמצא, הלכה האניה בכל שעה, י״ג מיל, יהי רצון שיזכינו השי״ת עוד לעלות לארה״ק ולירושלים ת״ו האהובה, ויחיש לגאלינו וישלח לנו משיח צדקינו ויבנה בית קדשינו ותפארתינו אכי״ר:

הקודם

נחלת יוסף – חלדי אדם פרק י"ז

תוכן עניינים

הבא    –   הקודם

פרק י״ז  – מסע ירושלים ת״ו

בעצם היום הזה, עלינו לעגלת הקיטור ובערב היגענו לירושלים עיה״ק ת״ו, אשר צמאה לה נפשי זה כמה, ולשמחת לבבי ראיתי והנה כל הכיכר הזה, סביבות מסילת הברזל, מלא מאנשים ונשים וטף מאחינו, שיצאו לשוח ולטייל. יען כי יום חוה״מ הוא ופנויים מן המלאכה וכו׳. ומתוכם כעין החשמל, הגביר היקר אהובינו ה״ה סלים הי״ו בן כמו״ר מנחם משה זצ״ל, אחי הנשיא הגדול מ״ו בנין מנחם משה הי״ו יליד עירינו. עתה נתפרדה חבילה כי אהובינו האדון משה נר״ו, נקרא לשכון כבוד לבית דודו היקר סלים הנזכר, ואני ואחי הי״ו, שכרנו לנו בית בבית המנוח משה חנוך הלוי נע״ג. האמנם, החברים היקרים, משה ודודו סלים נר״ו, לא זזו מחבבינו ובכל פעם נקרינו אליהם וכו'. כן בכל שבת ושבת שמ״ע, הזמינו כבוד ונסעוד ביחד באהבה וחיבה ודברי תורה וסיפורים וטיולים עד נטות היום וכו׳ כיד ה׳ הטובה עליהם. יהי מכירנו זה ברוך, יצו ה׳ איתם את הברכה המשולשלת בתורה, בבני חיי ומזוני אכי״ר:

ראשית כל דבר, הנני נותן תודתי ממעמקי לבבי להשי״ת אלהי חסדי על אשר זיכני להיכנס שנית בשערי ירושלם הקדושה. לחבק עפרה ולנשק אבניה, ובלב מלא תודה וברכה לה׳, רום ידי אשא לצור אלהי ישעי בשאפי אויר ארצנו הקדושה, המלא חיים וחסד וטהרת הקודש. אברך את ה׳ אשר יעצני לטובה לבא אל עיר הקודש, נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, להשתטח על אדמת הקדש, כי בכל פינה מפינות ירושלים, שאנו פונים תאחזנו חרדת קדש, גיל וחדוה יפעם בקרבינו בזכרנו דברי הנביא זכרו את ירושלים עיר הקודש, כי היא חמדת ותשוקת ותוחלת לכל קהלת שלומי אמוני ישראל עם הקודש :

ביום שבת חול המועד, הלכנו להתפלל בבית הכנסת החשובה הנק' "אהל משה" אשר ערבה לי עד מאד סדר תפלתם ונתכבדנו לעלות לתורה וברכנו ברכת הגומל וכו׳ תהל״י. וביום שביעי של פסח הלכנו להתפלל בבהכ״נ ק״ק תימנים [מא.] הע״י, של המנוח משה חנוך הלוי רי״ת, ברחוב ווארשא הנק' בית כנסת שבזי ע״ש האיש הקדוש כמו״ר שלום שבזי זצ״ל. אם אמרתי לספר על ההתפעלות הגדולה שנתפעלנו בחג הקדוש הזה ועל השמחה והחדוה היתירה שקנינו בליבנו בימים האלו, כמעט לא יאומן אם יסופר. ולא לחינם, היתה התשוקה הזאת שנשתוקקנו על ארץ הקודש בכלל ועל ירושלים בפרט, וכמעט כל היום ורוב מן הלילה בילינו רק בשירים ושירות ותשבחות לשי״ת שמו, במסיבת אחים ורעים ה״ה שמואל ישראל טוב הי״ו, וה״ה החכם השלם לוי בן מ׳ ישועה הי״ו, וה״ה החכם חיים הי״ו, ועם יתר בני החבורה הע״י, ראה זה אמצעי נבחר, מר חביבי ויקירי אהובינו הלוי נר״ו בר כמו״ר ישועה זצ״ל כי הוא מלבד גודל חכמתו בתורה, הוא גם משורר נפלא ויראת ה׳ חופפת על פניו, הוא ענוותן כהלל וש״צ מובהק וכל מדות טובות נקשרו בו, והוא יליד מילידי צנעא [צנעה] הבירה במדינת תימן, ואביו נע״ג, היה שר וגדול בישראל ונכבד עם הממשלה, אשר במסיבת הזמן זה כמה שנים, באו לשכון כבוד בירושלים עיה״ק ונעשו תושבים איש וביתו, וכמעט אוכל להתפאר, כי איש כזה ביקרת רוחו ושפלות דעתו וחכמת לבו הוא מבני עליה וסגולה היותר מצוינים. הפעם כשבאתי לכאן ואני עוד לא ידעתיהו אך שמעתי את שמעו כשנכנס עמי בדברים, תמהתי ואמרתי לו, האתה הוא ר׳ לוי, השיב ואני עבדך, ח״ו השבתי לו, כבודך עדיף וכו'. ביום הזה בקרנו את האיש הנכבד שלמה בן דוד נר״ו והוא בחסדו לכבדנו, קנה בעדי הפטרה וכו׳, אך אני, מטעם הכמוס עמדי, לא אביתי ונתתיה לאחי הנכבד שילה נר״ו. גם הרבה חכמים מחכמי ירושלים ת״ו ביקרנום לכבודם ולשאול בשלומם, והם באו אחר כך לבקרינו וכו׳:

לאחר חג המצות, כמעט בכל יום היינו, אני ואחי שילה הי״ו, הולכים פעם על עגלת סוסים ופעם לכותל המערבי ופעם להר ציון ופעם להר הזיתים והר המשחה ופעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו׳, הכל כאשר כתבתי לעיל במסע הראשון. האמנם זאת הפעם היתרון, כי במסע הראשונה הייתי דר, תוך העיר לפנים מן החומה ולא חזו עיני רק מלפנים, אבל מקיר העיר וחוצה, רק מעט מזעיר מסיבת טרדות נשינו וטפינו וכו׳. אבל בפעם הזאת, חפשיים. וגם כי אנחנו דרים חוץ לחומה. על כן כתתנו רגלינו ממקום למקום, לראות ולהתבונן ביופי העיר החדשה שהיא מחוץ לחומה ואילך, כי כן שחו לי זקנים מזקני ירושלם הע״י, כי בטרם בא השר הצדיק משה מונטיפיורי [מונטפיארי] זצ״ל לירושלים ת״ו, לא היה אף בית אחד, מחוץ לחומה. וגם כן לא היה יכול איש, כל שכן נשים וטף, לצאת מקיר העיר וחוצה, לשוח ולטייל מפחד השודדים. ועכשיו, בחסדי ה׳, נבנו בניינים גדולים ומפוארים בכל רחוב ופינה ונעשית עיר גדולה, כמעט יותר הרבה מעיר העתיקה. כי מיום שהתחיל לייסד השר מונטיפיורי נע״ג, בניינים גדולים מחוץ לחומה, רבתה הדירה הרבה מאד מיתר הנדיבים. עד שתראה הבניינים הגדולים שבנה השר הגדול רוטשילד הי״ו, עם החומה הסובבת עליהם, היא כמו עיר לעצמה. הפעם הלכנו בחברת הח׳ הזקן ישראל אדהן נר״ו, והפקיד הממונה על בית רוטשילד נר״ו בחסדו נתן לנו הרשיון לעלות ולבקר כל הבתים האלה, מהם כמה חדרים מיוחדים לת״ת לתשב״ר, כל מורה בחדר מיוחד בפני עצמו, גם מלמדים אותם דקדוק שפת קדשנו כתיבה וחשבון ולימוד שפת המדינה וכו׳. ושם ראינו האולם הגדול המיוחד למאכל [מא:] אלו הנערים תשב״ר, עם חדר גדול, בו כמה מיטות לשינה, הכל בחינם אין כסף. גם בית חולים גדול, עם רופא מובהק, תחת משגיחים מועילים, עם בתי חרושת המעשה מינים ממינים שונים, איש איש ממלאכתו, אשר המה עושים וכו'. וכן הלכנו לראות את כל שדה אחוזת כרם משה ויהודית שבנה מונטיפיורי זצ״ל, וגם הבתים הטובים, אשר פיו יקבנו בשם משכנות שאננים שבנה מעזבון יהודה טוירא זצ״ל, המה בנויים על טורים וסלעים ובמעלות ויורדות עולים ויורדים אליהם. שמה פגשנו החה״ש מ״ו שמואל אדהן נר״ו והוא זקן מופלג ה׳ יאריך ימיו. והוא בחסדו הפציר בנו ליכנס לביתו וכיבדנו בכוסות קהוי ומרקחת וכו׳ גם טייל עמנו ארוכות וקצרות, יהי מכירינו זה ברוך וכו׳:

הלכנו להמושבה הגדולה הנקראת מאה שערים ת״ו רבת הפאר וההדר. שמה נכנסנו להישיבה הגדולה ובית הת״ת וכתות אברכים, מופלגי תורה יושבים ועוסקים, מהם בש״ס ומהם בשו״ע ומהם בשאר פוסקים וכו'. ראינו מהם בחורים חריפים כל כך, קולעים אל השערה ולא יחטיאו, ובגודל בקיאותם עטרת הוראה הולמתם, אשריהם ואשרי יולדתיהם וכו'. שמה יש גם בית ת״ת לתשב״ר, המלמדים אותם תורה ומוסר ודרך ארץ, ומפני הלחץ, זו הדחק, הכינו בית תבשיל ותמחוי, על יד הישיבה בעד התלמידים העניים, וכמה תלמידים מתפרנסים ממנו בלחם מזון ותבשיל מדי יום ביומו. גם חדרים ובהם מיטות ומצעות רפודות לשינת הלילה להתלמידים העניים. אכן גדול המפעל הנשגב הזה ומיוחד במינו, בעיר קדשינו ירושלם ת״ו. ומזה תבין, כי לא לחינם מכתתים רגליהם החכמים שלוחי הכוללים בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה עד קצוי ארץ לקבץ נדבות הגונות מנדיבי עמינו, כי רבו מאד העניים והאביונים בכל ערי ארץ הקודש ובפרט ירושלים ת״ו לפי רוב אוכלוסיה, רבו אביוניה. ולכן ידרשו הכוללים שלוחי ארץ ישראל בבקשה מאת נדיבי אחינו בית ישראל, למהר לחוס ולרחם על עניי ארץ הקודש, כי רבו. איש איש כפי נדבת לבו ומתנת ידו ופעולתו הטוב. כי פיקוח נפשות שנו בכאן, והיה נדבת המתנדבים בכל מקום שהם לטובה ולברכה לפני ה׳ בהר הקודש ובירושלים.

ומטעם זה, נמנו וגמרו כל חכמי התורה והסברה. כי ארץ ישראל, לכל נדונה כארצו וירושלים כעירו, ועניי עירך ועניי ירושלים דין אחד לשניהם. 

וכן הלכנו להמושב הנקרא מושב זקנים וזקנות, והיא בנוייה בנווה ובכל פאר והדר, כהמושב מאה שערים והיא בקצה העיר ירושלים ת״ו. סוף דבר בכל פינות שאנו פונים, בונים אחינו בתים יפים חדשים לבקרים, מהם מיגיעם וזיעת אפם, ומהם מנדיבות אחינו הגבירים אשר בחו״ל, האח, אומרים אחינו הירושלמים כעת ירושלים חדשה מצמחת בבנינים יפים ובבתים מהודרים, ויהי נועם ה׳ אליהם ויצלחו בכל עמלם, להרבות ישוב ארץ הקודש והנחמדה הזאת, ובעה״י, אנו מתקרבים אל העת אשר הבטיח ה׳ לציון בדברי קדשו, ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור: 

ביום א׳, היה ברית מילה לאהובינו היקר, הגביר הנעלה, ה״ה סלים נר״ו בן כמ״ו מנחם משה זצ״ל, והמילה נעשית ברוב פאר והדר, ויחלק לכל המסובין מיני מרקחות יפות וכו׳, כיד ה׳ הטובה עליו, ולאחר הצהרים עשה סעודה חשובה לחכמי ויקרי ירושלים ת״ו, ובכאן נשתוו הדעות, כספרדים, כאשכנזים, כתימנים כולם אוכלין בסכין כף ומזלג, תחת אשר במדינת התימן כולה, כמעט אין להם המנהג [מב.] לאכול בסכין כף ומזלג. אכלנו ושתינו, ששנו ועלצנו ונטיב את לבנו בשירים ותשבחות לשי״ת כמעט עד חצות הלילה. יהי רצון שיזכה ליוצאי חלציו, בבנים ובני בנים אכ״יר:

ביום ל״ג לעומר, הולכים הרבה מאחינו לבקר את מערת התנא האלהי שמעון הצדיק זיע״א ולהתפלל שמה עיין לעיל פרק י״ב, ואחרי אשר התפללו תפילתם על קבר הצדיק, יושבים תחת אחד השיחים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, כי יש בכאן מקנה וקניין פירות ומרקחות, מינים ממינים שונים. גם יין קאוי טובאק וכו', מכל אשר תאוה נפשך, עדי היה כל הככר הזה, כיום שוק גדול. אומרים, כי מלפנים, לא היו עושים את החג הזה ביום זה, רק בעיר צפת ת״ו, עושים חג גדול ביום הזה, לכבוד רשב״י זצ״ל, הנקרא בשם הילולא דרשב״י, וכנראה כי יושבי עיה״ק ירושלים ת״ו, רק בקנאתם ליושבי צפת ת״ו על החג הזה אשר המה עושים, קבעו גם הם היום הזה לחג וכו', ומכל מקום, יפה עשו. יען, כי בו משתכרים האביונים במקח וממכר ביום הזה כנזכר: 

אמר הצעיר, הנה נא הואלתי לכתוב בכאן איזה שרותיים על חמש בחינות שונות אשר אירעו פה, אך ברמז מבלי לבאר בפרוטרוט איך וכיצד ומתי ועם מי וכו', כי אין בלבי לפצוע לב שום איש, ח״ו. יהיה מי שיהיה, אך אכתוב סתם והמשכיל יבין:

בחינה א': הנה רז״ל אמרו שאסור לאדם ליכנס לביתו פתאום, כ״ש לבית חבירו. מה נעמו אמריהם ומה יפו מוסרם ומה עמקו מחשבתם, כי הנה מלבד מי שנכנס לבית פתאום, אולי באותה שעה היה בעל הבית עוסק בדבר נסתר או לוחש באזני אשתו או אנשי ביתו או אשה קולעת שערה או איש ישן ויתגל או כלה הופכת פניה. תנן או גוהק או פוהק או עיטוש וכו', ויש בזה פריעת חוק המוסר והצניעות, עוד יש בה, משום עינא בישא, כי יתכן, שבעה״ב או אנשי ביתו עוסקים או אוכלים בסעודה, ויתכן מאד, כי להנכנס פתאום אולי היה רעב, כי יתן בכוס עינו ולקיבתו החלושה וישלח ניצוצי עיניו ומזיק לבעליו והוא לא ידע ואשם. הידעתם אחיי, כי האדים היוצאים מן העיניים, יזיק לבן אדם המוכן לקבל ויגרום הפסד והיזק בגופו וברכושו. וזה ענין רע לכל. מראה עיני האנשים והנשים. ודע, כי גם לפעמים, אפילו איש הטוב בעיניו יעשה הפסד לחבירו ויתן לו עין הרע אפילו אם אוהבו כנפשו והוא לא ידע. מפני כי האד היוצא ממנו הוא רע. מכל שכן, אם אדם בטבעו בעל תכונה רעה ושכן רע ותרע עיניו באחיו ויעשה רע בעיניו. לכן שומר נפשו יזהר, להיות בהצנע לכת בכל מעשיו, ולא תאבה ולא תשמע למקצת מהחוקרים האומרים, כי עין הרע בשקר יסודה, לא כן הוא, כי הם עיניהם טרוטות לא ראו ולא ניסו ולא בחנו. וזהו דבר מן המפורסמות בעולם ואין צריך ראיה, כנודע מן התורה עצמה ומדרז״ל ובכל דור ודור, ובדידי הוה עובדא, לא חד זימנא אלא תלת זימנין והנסיון יוכיח ואין חכם כבעל הנסיון:

פעם אחת, בהיותי בעירי עדן אוכל סעודתי פתי לבדי, והנה איש נכנס לביתי פתאום, והאיש עני בא לבקש מתת. גערתי בו ונתתי לו קשיטה והלך, עוד לא הרחיק ללכת כעשרים צעדים, אהה והנה בעתה, בחילה, הקאה, שלשול, דהום, חרון בטן, חמרמרות מעיים וכו׳, עד כי כל היום ההוא וכל הלילה, בצער גדול ב״מ רח״ל, ופן יאמרו מקצת החוקרים החכמים בעיניהם, לאמר שמא, כי יש בברותי [מב:] ראש איזה רעל ארסי ח״ו, לא כן הוא. כי אין בו שום דבר. והראיה, שכל בני ביתי אכלו מהתבשיל הזה ולא אירע שום דבר. רק אני לבדי, נלכדתי בעין הרע של דין גברא גרמא. 

פעם שניה בהיותי בכאן בירושלים ת״ו סועד פת שחרית, ולפתע פתאום נכנס איש, לא קרוא הזה, אף שבלבי חרה לי הדבר הזה עד מאד, אך לא דברתי לו מאומה מטוב ועד רע. הוא הלך, אהה והנה מחיתה כי הרגשתי תיכף חולשת הלב והתעלפות וחרון הבטן עצום עד מאד, ולא חשכו מלבקרני ולשאול בשלומי, גם שלשול, גם הקאות ביתר שאת ויתר עז מבראשונה, עד כי גם מגודל הכאב נכפפו ונתעקמו אצבעות ידי, ורק בעמל רב, הצליח לאחי הנכבד שילה הי״ו ליישרם ולרככם, בשמן ומים וכדומה. הלילה ההוא, נדדה שנתי מעיני רק בכי וצעקות וכו׳. שרי ליה מאריה למאן דמצערין בין כשוגג בין במזיד, אך בזאת יאותו אחינו בית ישראל לשמוע לעצת חז״ל, לבלתי יכנס עוד איש פתאום, כי רע ומר הדבר. כי מלבד מה שמפריע בעה״ב ממנוחתו, עוד בה מן הסכלות ופחיתות הנפש. אטו מה חסרון יש בדבר, אם יקרא איש לחברו מבחוץ, הלא בזה מראה גודל הנפש ודרך ארץ ומוסרי ביותר, ה׳ הטוב יכפר בעד כ״י. 

פעם ג׳ באתה אשה לבקש צדקה פה בעה״ק. הפעם לא הייתי אוכל, רק מיסב על מיטתי ושותה משקה המשמח אלהים ואנשים עוד מסיכלתי לא אמרתי לצערי די, כי אמרתי, משקה הוא ואינו אוכל. ושכחתי דברי רז״ל משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים. אך לאחר כך, הכני לבי על זה, ומדאגה מדבר פן תתן גם היא עינה עלי, הושטתי לה כוס יין גם מתן. יען כי אשת חבר היא, אך לשוא, היא הלכה וכל המאורעות הנזכרים לעיל כתומם באו וכו'. אהה תם אני, לא אדע נפשי נוקשתי ונלכדתי בפח יוקשי ואומר לנפשי עד פה תבואי ולא תנשי, לבלתי אכול ושהה קדם שום אנושי, לבד במסיבת רעים אהובים אשר כנפשי, מכאן תוכחת מגולה לשני הצדדים הלאום, לבל יכנס עוד איש או אשה לבית חבירו פתאום, ולבל יאכל אדם וישתה בפומבי, לפני כל הבאים, ושמת סכין בלועיך אמר שלמה ונאם נאום, בין תבין את אשר לפניך ולא תכלם, וה׳ יברך את עמו בשלום:

בחינה ב': ארז״ל אזיל לקרתא עביד כנימוסה. [מדרש שמות רבה, כי תשא פרשה מז] ולמה, כדי שיהא האדם אהוב ורצוי לכל הבריות, ולעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ידוע כי בכל מדינת התימן, אין המנהג בינינו לאכול דוקא בסכין כף ומזלג, ואם ימצאו מתי מספר הנוהגים כך, עכ״פ לא יגיעו אחד מיני מאה, אבל בארץ הקודש, רובם ככולם נוהגים לאכול רק בסכין כף ומזלג וכמנהג אירופי, והנה אם יתארח איש תימני בבית איש ירושלמי בא״י והביאו לו סכו״מ בעת האוכל, לא יגיס בדעתו לאמר, לא אוכל בסכו״מ, כ״א בידי ובאצבעות, יען כי לא ניסה בכך, אין זה רק מן המתמיהין, נראה כחוכא ואיטלולא, כי מה בכך אם יאכל בסכו״מ כמנהג המדינה. וכמו כן, אם יתארח איש ירושלמי בבית איש תימני בתימן, לא ירהיב בנפשו עוז לאמר, לא אוכל כ״א בסכו״מ, רק בידיו ובאצבעותיו יאכל. הכל כמנהג המדינה, ולא ישלה נפשו בתקות שוא כי יביאו לו מבית אחר. כי על הרוב אינם בנמצא, וכעצת רז״ל אזיל לקרתא עביד בנימוסה ואז הכל על מקומו יבא בשלום. ואפשר שלזה יובן מ״ש בש״ס נדרים פ״ו ר׳ יהודה ור׳ יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא, ר״ל בקליפת עץ והיינו כף, א״ל דאכיל באצבעתיה לדאכול בהוצא עד [מג.] מתי אתה מאכילני רוקך, פירוש, שלא קינחת ההוצא, לאתר שנתתה לתוך פיך, כשתחזירנה בקערה, א״ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צאתך. פירוש, צואה שתחת הצפורניים ע״כ, ויש לחקור מה להם להתקוטט זע״ז כל אחד יעשה כפי הרגלו, אלא ודאי נראה, שמנהג המדינה כאחד מהם או אוכלים בכף או באצבעות, ולפיכך נתווכחו זע״ז או שנינו בכף או שנינו באצבעות, ולא לחינם כתבו המעשה הזה בש"ס הנראה קל כ״כ לכאורה, אם לא לתווך השלום ע״פ הכלל אל ישנה אדם מפני המחלוקת, כי גדול השלום, דכתיב ורב שלום בניך :

בחינה ג׳: אמרו רז״ל מלא כריסיה זני בישא [ברכות לב.] יען כי אכילה גסה היא כחרבות לגוף. הנה, אם יזמין איש לחבירו לסעוד אצלו והיה אם הקרוא הוא ביישני ביותר, מוטב לו שלא לילך כלל וזה על שתי פנים. יש שהוא הולך אבל מרוב ביישנותו לוקח רק חתיכה דקה מן הדקה, כשיעור אצבע קטנה שבבנות ומהשאר מישושא בעלמא, יען כי סבר ריחא מילתא היא, כמעט יקריב הכוס אל פיו ועד ארגיעה, מניחו כמו שהיה וכו׳. האם אין זה דרך ארץ ומוסרי ביותר. זאת לא זאת, כי בזה מלבד מה שמחליש דעתו של בעל הבית וחושבו בלבו שמבזה את סעודתו ומאכליו, יען כי לא קרא לו, כי אם לאכול ולשתות וייטב לבו. עוד יש בה, שמבייש את שאר המסובין החפצים לאכול לשובע נפשם וכו', ויש שהוא עושה היפך מזה כדי להפיס דעתו של בעה״ב אוכל מכל הבא בידו, גדולה וקטנה עד שקץ במזונו ותהי לו לזרה באפיו. אף שהוא אינו תאב עוד לאכול וכבר בחלה נפשו באכילתו הגסה. בכל זה עושה רק להרחיב דעתו של בעה״ב, לומר שאינו מבזה סעודתו אלא אוכל בכל פה וכו'. ובאמת, זו מידה מגונה יותר מהראשונה, כי מה לו ולצרה זו להעמיס אצטומכתו יותר מדאי להצבות בטן ולבא לידי ב״מ וכו'. ויתכן מאד כי בעה״ב ושאר המסובין יצחקו ויבזו אותו בלבם לומר ראה זה רעבתן נורא וכו', האמנם לא אכחד, כי יש בעלי בתים מפצירים מאד לאורחיהם לומר, אכול אכול, גם מזה גם מזה כמה פעמים וכו'. ומה יעשו הקרואים מרוב בושה והם אינם חפצים עוד. אמנם החכם עיניו בראשו, ויעשה בדעת להשוות הדעות, והוא דרך המוסר יורנו כי אין צריך לומר אכול אכול כמה פעמים, רק אחת ואחת, אחת ושתים ותו לא וכו', והאורח כדי להפיס דעתו של בעה״ב צריך לומר בפה מלא, כל מי שאינו אוכל מחמת בושה, אדרבא עוכר לנפשו, ועוד שולחן צועק מג' ואחת מהם המתאווה ואינו אוכל וכו', וכ׳ גומל נפשו איש חסד וכו׳ וכיוצא בזה, ואז שלום הכל שלום:

בחינה ד': אמרו רז״ל ג׳ רובן קשה ומיעוטן יפה. ואחת מהן הסרבנות. מרבה סירוב, מרבה זחיחה ושיחה וכיתה וגיחוכא. אם מכבדים לאיש ליטול ראשון ולברך ראשון וכיוצא צריך לסרב מעט, פעם ושתים עד שלש ותו לא. ודוקא לקטן אבל לאדם גדול אינו מסרב לו כלל דאין מסרבין לגדול שו״ע או״ח סי׳ נ״ג סט״ז המסרב ביותר, גם המכבד המפציר ביותר, היא מדה פחותה ומגונה, כי מלבד מה שמייגעים עצמם בהין ולוא ולוא בהין, עד שניחר גרונם, עוד בה כי ישתוממו המסובין מרוב עכבה ומרגישי רגשות לא נעימות, כאילו שרטת על בשרם, עצה טובה קמ״ל, כי המכבד מכבדו רק איזה פעמים ואם לא רצה, מניח והולך לו ומכבד איש אחר. וכבר אמרו רצונו של אדם זהו כבודו ומתוך כך אולי יתחרט המסרב [מג:] ולא יעשה כן בפעם אחרת והמסרב בעצמו אם לא ירצה כלל בכבוד, עליו לומר מתחילת דבר שאינו רוצה כלל ולא יסרב עוד בהן ולאו ורפיה בידיה וכו'. וכשנדקדק בדבר נראה, כי המכבד המפציר ביותר, הוא אשם ביותר מהמסרב, כי יתכן, כי המסרב שמא הוא מירתת באותה שעה, או אולי נפשו עגומה עליו ולבו בל עמו, או אולי ראה גדול ממנו וכו' והיה זה שלום:

בחינה ה׳: אמר שלמה המלך ע״ה, הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך, ואעפ״י שהוא מקרוביך מנע מלבא שם יום יום פן ישבע ממראית פניך וישנא אותך. כי האוהב הנראה לפרקים, אהוב ביותר. וכשיתמיד להראות, מאבד האהבה הראשונה, וג״כ בעת שהולך באקראי לא ירבה בישיבה אצלו כמה שעות מטעם זה, רק שעה או פחות או יותר לפי מה שיראה לך, לפי דבורו עמך ודלא כמה שיש מקצת שמתעכבים זמן עידן ועידנין ומרבים ומכבירין במילין ודברים אשר אין להם שחר. ועל כל סיפור ומעשה הדיוט, מבארים כמה תילי תילין ופרטי פרטין לאין קץ, עדי יהיו כל דבריהם כמשא כבד יכבדו על בעה״ב ונעווה משמוע, ועד עכשיו הנהו בא במבוכה, אם לשמוע אם לחדול. אבל עתה הנהו שמח ככלות הדברים הארוכים, אשר למורת רוח הוא לו. 

קורא נעים, אם תרצה לנסות ולבחון אם דבריך נשמעים ומתקבלים על הלב אם לאו, נסה נא כזאת. אם תראה בעה״ב יושב במנוחה ושומע ומקשיב לכל הגה היוצא מפיך, ושואלך שאלות משאלות שונות ובלב נכון שומע ומאזין לכל תשובותיך, וגוער ומשתק לכל נער וכל דובר דבר לנגדך, אז תדע לבטח כי דבריך הם לו לעונג ונחת רוח, ובזה רשאי לך לישב ולדבר עוד מעט. אבל אם תראה בעה״ב בעת ספורך עמו, לוקח ספר או מכתב או אגרת ומעיין בו, או אם אומר לך, סוף סוף, מהו תכלית הדבר, כי קלה נפשו בהכברת מילין, או אם מראה עצמו כמו גוהק ופוהק ופושט זרועותיו כאילו חפץ לישן ולנוח וכדומה, אז תדע לבטח, כי לא ישרו דבריך בעיניו והם עליו משא לעיפה וכו' אז תכף טול רשות קומה ומהר לברוח. האמנם ישנם מקצת בעלי בתים, מפצירים מאד באורחיהם להתעכב אצלם כשתים וג׳ שעות, יען בחשבם כי לא לכבוד הוא להם לעזוב חיש קל את מבקריהם מביתם, אף אם נאלץ המבקר לילך תכף, כי נחוץ לו, בכל זאת יחשבו זה לאי כבוד וכו', אמנם רק מתי מספר החפצים בכך, מ״מ בטלו ברוב דעות של כל אדם, ועוד מי יודע, שגם אלו חפצים בכך באמת בכל לבבם, או שמא רק בפיהם ידברו מפני הכבוד וכו', על כן העצה היעוצה על המבקרים לבלי ירבו לשבת ולעכב כנז״ל. כל זאת ניסינו ובחנו עניינו ולפעמים נאלצנו לסגור הדלת בעדינו וכו' וכמאמרם ז״ל דרך ארץ קדמה לתורה, ובשים שלום נחתום לנו ולכל ישראל אחינו אכי״ר:

החילנו לקפל את החפצים ולהכין הכל למסע, כי בעוד שני ימים אנו נוסעים, אם אמרנו להתעכב פה ולחוג את חג השבועות בירושלים ת״ו, אשר זה כל ישעי וכל חפצי, אך לא יכולנו מאיזה סיבות שונות, למורת רוחנו, ואומר חיו בטוב ירושלים עה״ק, חיו בטוב אוהבינו ומיודעינו, חיו בטוב חכמינו ורבינו, חיו בטוב כללי כל ישראל אחינו, יהי רצון מלפני ה׳ אלהינו, שיקבץ את כל נדחינו, מד׳ כנפות כל הארץ לארצנו אכי״ר :

 

 

הבא    –   הקודם

נחלת יוסף סי' ה' – ניסן

בשבת הגדול  אחר תפילת מוסף מנהגינו לומר האזהרות של רבי יהודה הלוי ז"ל הקבצו ושמעו כ"י ויש בה הלכות פסח בקצרה. מר"ח ניסן קורין בקרבנות הנשיאים דבר יום ביומו.:

כל יום טוב שחל להיות בשבת או בערב שבת המנהג להתחיל בשיר השירים ולסדר כל השייך לשאר שבתות, אח"כ אומרים מזמור השייך לאותו יום בניגון וקול ערב ואחר כך אשרי האיש והללויה הללו א-ל בקדשו, וטעם לאמירת אשרי האיש בעבור כי ימי המועדים המה ימי שמחה ויש לחוש שמא מתוך השמחה יבואו לידי ליצנות ועבירה ח"ו, ע"כ אומרים אותו, (ועייך בשתילי זיתים טעם אחר):

מנהגינו בשני לילות ראשונות של פסח לקרות ההלל בנעימה בביהכנ"ס בברכה תחלה וסוף:

קריאת ההלל ביו"ט ובחנוכה כשגומרים את ההלל כתב מר"ן באו"ח סימן תפ"ח וז"ל "בהלל אפילו עשרה קורין כאחד" משמע הש"ץ והציבור ביחד ואין שם עניית הללויה, אבל מנהגינו מיוסד ע"פ מה שכתב הרמב"ם פ"ג מ[הלכות] חנוכה וז"ל  "מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים, כך היה:  אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללויה, וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללויה; וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללויה.  וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל, הללויה מאה ושלוש ועשרים פעמים–סימן להם, שנותיו של אהרון." וכו' וכן תמצא במדרש תהלים מזמור כ"ב ובירושלמי דשבת ובשוחר טוב גרסינן יראו את ה' קדושיו זה אהרן ולפי זה קרי עניית הללויה יראת ה', והכי קאמר יראו את ה' – כנגד שנותיו אהרן קדושיו דהיינו אהרן, ומביאו בספר אמרי בינה, ומנהג זה  מנהג קדמונים מימי הבית כמקובל בידינו שכל מנהגותינו בענייני תפילה מימות חורבן ראשון, ולזה תמצא יפיו והדרו ונועמו של מנהג זה קלסיה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל שכתב ומנהג זה מנהג חכמים הראשונים ובו ראוי לילך.
וראוי לחקור למה עשו סימן לשנותיו של  אהרן ולא לא' מן האבות ולא למשה רבינו ע"ה ונקדים מאמר, הובא בילקוט ויקח לו דוד ה' חלוקי אבנים מן הנחל כנגד מי, אחד כנגד הקב"ה וא' כנגד אהרן וג' כנגד האבות. באותה שעה אמר אהרן ולא גואל הדם אנכי ומוטל עלי לפרוע ממנו. וקשה למה נקט אהרן ולא מרע"ה ועוד שקדמו לאבות. אבל יש בזה פליאות חכמה ע"פ מה שלימדנו בוצינא קדישא רשב"י ע"ה ומשנהו משנה למלך האר"י זצ"ל כי השגחת אבא חכמה עליונה תמיד להשקות משמנו הטוב לבת הנעימה הכלולה מכל יופי ונועם מלכות ב"ד דרך זעיר בן זוגה, וכ"ש ביו"ט שרמזו הכתוב מקראי קדש והבן מילת קדש באב"א והנה נודע שכ"ג הוא באבא כנודע מלימודי האר"י וזוהר תזריע דף מ"ח והלל הוא במלכות כי הלל עולה ס"ה מספר אדני ולזה אמר ולא גואל אני? הקרוב אל המלכות, והסימן ויקח אהרן את אלישבע, ואל עניין וכוונה זו אנו עונין הללויה ביו"ט וחנוכה קכ"ג פעמים להוריד חסדים דאבא אל הבת הנעימה דרך השתלשלות המדות, וסימן לזה ומשח אותו צדוק הכהן והוא רמז נפלא:

א"כ אחי, בינה זאת ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה הכלולה אשר זה לה כמה חדשים ושבתות מחכה לחסדי אב מהור ימהרנה ע"י רבי המלך כנסיות ישראל ברב עם הדרת מלך, ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים להשלמת קריאתו בלתי ענות הללויה, ושכינה מה אומרת אם אב אני איה כבודי ואם גברת אני איה מוראי. הגמול הזה קויתי לי. די לי בשאר ימות השנה שאני שוכבת קדורנית ושחורה והן עתה הגיע עת דודים נשיקין דאבא מנעו הטוב ממני ולא זו דרך בן יכבד אב. ומעתה ראוי לפקוח עיני עיורים קצת המונים המשליכים הוד ותפארת רינת ההלל אחרי גוום  ופונים חוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה ובטלו תקנת משנה וגמרא דאתמר עליהן על פי התורה אשר יורוך ולגבר על לבם בספ"ל קול התחינה בואו אחי ורעי ונרוממה שמו יחדיו, וקב"ה יתקלס מינן ומינייכו ובכן כל אנשי ישראל על מקומו יבא בשלום:

בגמרא פרק לולב וערבה איתא בעניין אודך שבהלל הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' ומכאן לשומע כעונה וכך הוא מנהגינו ולא שפיר עבדי שחוזרין ברוך הבא אחר ששמעו דא"כ אזלא לה ילפותא דגמרא, וכ"כ הרמב"ם בהלכות חנוכה בספר כתיבת יד ובתכאליל משם הרמב"ם ונוסחתו. ומעתה סרו כל התמיהות והקושיות של הרמ"ל והפר"ח והרח"א ולחמ"ש על רבינו אמאי לא כ' כלשון הגמרא, ובודאי דטעות סופר נפל בדפוסי הרמב"ם כמו שקיבלנו  שכך היה. עכ"ל תע"ח ומעת שזיכנו ה' לגירסת הש"ס פ' הנז"ל והאיר עינינו הרב מסע"ח בדבריו הנז"ל נתחזק מנהגינו:

ארבעה כוסות של ליל פסח נוהגים ומקובלים מאבותינו לברך על כוס וכוס מד' כוסות כדעת רוב הגאונים ופסק הרמ"א ז"ל:

קודם כוס ראשון נהגנו לומר פיוט נאה המתחיל תרומה הבדילנו מכל עם וכו' (נוסח תימן כ"י) וזה מקרוב נדפס בעירנו ושבח תפארת הלשון יעיד עליו כי מאנשי כנה"ג הוא וי"א מיסוד ר"ס גאון זצ"ל:

במקומינו כאן שאין יין מצוי שורין צימוקים מקודם יו"ט ומקדשין עליו וכן לד' כוסות כפ' מר"ן סי' רע"ב:

ובליל שני נהגנו לסננו בכפיפה שו"ע סי' שי"ט:

נהגנו לאכול כזית מהכרפס דאין אכילה פחותה מכזית כ"כ הרמב"ם וכ' הכ"מ ואינו מברך אחריו וכ"כ הרשב"א וכ' הרד"א שסברת הגאונים ורוב המפ' כד' הרמב"ם וטענת מהרי"ל שהובא בב"י פחות מכזית כדי שלא יצטרך לברך אחריו, כבר כתב כל בו שמכיון שבא אחר קידוש הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם לפי שהקידוש תחילת סעודה הוא, והיא תשובה נכונה וכ"כ תשב"ץ והרד"א ג"כ כתב דאין לברך בנ"ד אחר הירקות הואיל והמרור  לפניו ואינו נמלך והגדה אינה מפסקת, והב"ח האריך להביא סברת הרמב"ם מהגמרא, הלכך אין לזוז מן המנהג:

בנוסח לפיכך אומר בה ז' שבחים, להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, ולהדר, ולנצח כנגד ז' רועים אי"ו משה ואהרן דוד ושלמה ועפ"י רוב פוסקים שא"ל תיבת ולקלס. ולא תשמע לגירסת הדפוסים שגורסים ולקלס, כי כבר שאלו להרמב"ם ז"ל שאם יש לומר בקדיש תקלס, והשיב שאין לומר שיש במשמעותו שבח והפכו עש"ב:

מנהגינו מקודם לומר אתה גאלת, קודם כוס שני, בפסח קורין משנה בביהכנ"ס מסכת פסחים בכל יום חוץ מיום שני דפסח קורין משנה פ' עשירי דמנחות דאית ביה עניין העומר, במוצאי יו"ט ג' רגלים קורים פ"א דחגיגה:

נחלת יוסף סימן כ"א – נישואין (1)

כתב מרן בשו"ע [אה"ע סי' ס"א סעיף ב'] כשר הדבר שלא תינשא עד שתטהר עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות אישות ולא תינשא נדה עד שתטהר. ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ע"כ. וכתב הרב המגיד שם שכ"כ בן מגאש ז"ל וכן דעת קצת גאונים ונראים דבריהם וכו' ע"ש. וכתב עוד ומה שכתב רבינו ואם עבר ונשא וכו' דבר נכון הוא. ולעיל מזה כתב רבינו שאע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה ע"ש. עוד כתב רבינו שם בפ"ד המקדש את הנדה ה"ז מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן עכ"ל. וכתב הכסף משנה שם טעמא דכיון שאינה ראויה לביאה ואף לא לחופה כמ"ש בפירוש שאין כניסה לחופה קונה אלא אם כן  תהיה ראויה לביאה ע"ש. הלכך אין ראוי לקדשה  ע"כ.

מכאן הונהגו כאן במקומנו שאין מקדשין אשה והיא נדה כלל. וכמה פעמים אירע שפירסה הכלה נדה ודחו הנישואין עד שנטהרה וכך קבלנו מזקיננו שכך מנהגם מקדם שאם פירסה דוחין הנישואים, ונכון הדבר דסימנא דמילתא היא דמכיון דכתב רבינו ואם עבר ונשא וכו' כדלעיל. ומה שכתב רמ"א ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין, הנח להם למנהגם ומאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות.

ברכת אירוסין צריכה עשרה לכתחלה שו"ע אה"ע סי' ל"ד. והיינו לעדות קידושין צריך ב', לברכה עשרה וקרובין מהמנין שם בבה"ט.

ומנהגנו לברך בנוסח זה והיא נוסחת הרמב"ם והתכאלי"ל בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. וכ"ה בסדר ר"ס גאון.

והמנהג לברך ברכה זו על כוס יין ולברך עליו תחלה וכ"כ מרן שם, ושותה החתן ואח"כ שותה ממנו הכלה ואחר הברכה יקדש כ"כ שו"ע שם.

והמנהג לקדש בטבעת וכ"כ שו"ע סי' ל"ח ס"ב, ובטבעת שאין בה אבן והטעם מפני שאפשר שסמכה דעתה על האבן שתשוה יותר משהיא סבורה והוי לה קידושין בטעות ואינה מקודשת וכ"כ הרד"א
המנהג ליתן טבעת הקידושין בראש אצבע אמה, וכ"כ תכע"ח ב' הגהת הרח"ו, שכך מדוייק מל' התיקונים:

עיקר הכתובה מנה ומאתים כתיקון חז"ל, ותוספת מתניתא אחד עשר שקל משקל צרפת שהם עולים נ"ח דינרין בקירוב, והדינר משקל צ"ו שעורות כסף כנודע והיה נקל בעיני איש לגרש את אשתו, עד שנת התר"ן הסכימו ז' טובי העיר במאה"ע להוסיף עד שבעים שקל משקל צרפת שהם שע"ג דינרין בקירוב, מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

מנהגינו לכתוב כתובה בתחילה "בשם רחמן" וכו' "בשעה מעולה" וכו' והוא ע"פ נוסח התכאליל: כותבין זמן בכתובה כדי לידע מאיזה לקוחות יטרוף:
המנהג לכתוב הזמן למניין השטרות ולא ליצירה: כותבין "במתא עדן דיתבא על כיף ימא רבא", כי עירנו זאת עומדת על שפת ים סוף לצפונית מערבית במקום שמתחבר עם ים הודו מערבית דרומית ובמזרח העיר ים הפרסי המתלכד עם ים הודו מזרחית דרומית:

"בזכות אברהם אבונא", לפי שלא זכו בהבטחת פריה ורביה רק בזכות אברהם אבינו דכתוב והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי [בראשית כ"ו, כ"ד], המנהג לכתוב "איך חתנא הבחור הטוב והנעים גזע נדיבים ושועים פלוני בר המכוב' והמאושר הטוב והישר הירא שמים פלוני וכו'" ואם הוא בר הכי כותבין "החכם החסיד", ואם נסמך מוסיפין "כבוד מורי פלוני", ואם הוא דיין ולאחר חיים כותבים "הדיין המצויין כבוד אדונינו ועט"ר מו"ר פלוני תנצב"ה", כן קבלנו מאבותינו: "כדת משה וישראל", משה דכתיב כי יקח איש אשה חדשה וכו' [דברים כ"ד ה'] וישראל הם החכמים דמאן דמקדש אשה אדעתא דרבנן מקדש: "ואנא במימרא דשמיא" כלומר בסיוע ה' יתברך, "ואפלח לעבוד", להשכיר עצמו לפרנסה, "ואייקר" פי אכבד "ואסובר" תרגום כאשר ישא האומן את היונק – כמא דמסובר. "ואזון" מזון תר' שארה זיונה "ואפרנס" עריה ומלבושיה, ובפאה תנן נותנין לו פרנסת לינה פי רש"י כר וכסת "דחזו ליכי מרבנן" ע"ש בתכע"ח בשם כמה פוסקים שכתובת אשה מדרבנן וכ"כ הר"ן דכך קי"ל להלכה והאי דכתבי מאוריתא טעותא הוא ע"ש וכ"ד הרי"ף והרמב"ם.

"וסיפוקיכי" היינו ואפרניס דלעיל וכולל כל מה שתצטרך אפילו לירקות: "ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא" כך היא גירסתינו כנוסח הרמב"ם והתכאליל:
ודע שמה שאנו  כותבין בכתובה ומתנתא די יהב חתנא דנן לכלתא דא כ"ב דינרין וכו' ורצה להוסיף לה תוספת על עיקר כתובה כו"כ דינרין וכו' כ"ז אנו מיפין כח האשה דכי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

אין לנו מנהג מקדם לכתוב בכתובות ונדוניא דהנעילת לי וכו', כי נוהגים אנו בנכסי מלוג האשה שאין אחריותם על הבעל, ועיין בשו"ע ר"ס פ"ה במלוה "ורשו"  – תרגום "כי תשה" – ארי תרשי "שפר ארג" פירוש נחמד – תרג' "ונחמד העץ" – ומרגג אילנא "נכסין" כולל קרקע "ומטלטלין" ואפילו ספרים וקניינין "דאית לי תחות כל שמיא" – ייפו כח האשה בכך משום שאחר שתקנו לה מן הזיבורית לכך ייפו כוחה ומהני תנאה, ועיין ח"מ סי' ק"ח סי"ח דלגבי יורשים לא תהני תנאי אא"כ התנה בכ"י עליו ועל יורשיו דוק שם ובש"כ. "מטלטלי אגב מקרקעי" לפי שהמטלטלין אין להם אחריות בקרקע לכך מקנה לה מטלטלין אגב מקרקעין שאז טורף גם המטלטלין מלקוחות. ודע שאין צריך שיהיו המטלטלין צבורים בתוכה ואפילו מטלטלי דנייידי כגון בע"ח ואפילו קרקע כ"ש ואפילו אין יודעין שיש לו קרקע, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לחובתו, "ובתר מות" פי' לגבות מן יתמי וכאילו אמר מעתה ועד עולם.
ובנוסחת א"י ראיתי שכותבין ובתר חיי, ודבר נאה הוא ומתקבל שלא לפתוח פה לשטן וכ"ה הנוסח בכאן פה עדן בחיי ובתר חיי, "וקנינו מן חתנא דנן" אע"ג דקי"ל קונין בכליו של קונה  כבר נהגו העולם לתפוס סודר של העדים משום דשליחותיה של קונה ומקנה עבדי, וצריך לתפוס ג' אצבעות על ג' אצבעות דהוי כעין כלי:

אין לנו מנהג לכתוב בכתובה ביטול מודעי ותנאי כי לא נזכר בנוסח הרמב"ם ובפירוש מרן.