נחלת יוסף – חלדי אדם פרק י"ז

תוכן עניינים

הבא    –   הקודם

פרק י״ז  – מסע ירושלים ת״ו

בעצם היום הזה, עלינו לעגלת הקיטור ובערב היגענו לירושלים עיה״ק ת״ו, אשר צמאה לה נפשי זה כמה, ולשמחת לבבי ראיתי והנה כל הכיכר הזה, סביבות מסילת הברזל, מלא מאנשים ונשים וטף מאחינו, שיצאו לשוח ולטייל. יען כי יום חוה״מ הוא ופנויים מן המלאכה וכו׳. ומתוכם כעין החשמל, הגביר היקר אהובינו ה״ה סלים הי״ו בן כמו״ר מנחם משה זצ״ל, אחי הנשיא הגדול מ״ו בנין מנחם משה הי״ו יליד עירינו. עתה נתפרדה חבילה כי אהובינו האדון משה נר״ו, נקרא לשכון כבוד לבית דודו היקר סלים הנזכר, ואני ואחי הי״ו, שכרנו לנו בית בבית המנוח משה חנוך הלוי נע״ג. האמנם, החברים היקרים, משה ודודו סלים נר״ו, לא זזו מחבבינו ובכל פעם נקרינו אליהם וכו'. כן בכל שבת ושבת שמ״ע, הזמינו כבוד ונסעוד ביחד באהבה וחיבה ודברי תורה וסיפורים וטיולים עד נטות היום וכו׳ כיד ה׳ הטובה עליהם. יהי מכירנו זה ברוך, יצו ה׳ איתם את הברכה המשולשלת בתורה, בבני חיי ומזוני אכי״ר:

ראשית כל דבר, הנני נותן תודתי ממעמקי לבבי להשי״ת אלהי חסדי על אשר זיכני להיכנס שנית בשערי ירושלם הקדושה. לחבק עפרה ולנשק אבניה, ובלב מלא תודה וברכה לה׳, רום ידי אשא לצור אלהי ישעי בשאפי אויר ארצנו הקדושה, המלא חיים וחסד וטהרת הקודש. אברך את ה׳ אשר יעצני לטובה לבא אל עיר הקודש, נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, להשתטח על אדמת הקדש, כי בכל פינה מפינות ירושלים, שאנו פונים תאחזנו חרדת קדש, גיל וחדוה יפעם בקרבינו בזכרנו דברי הנביא זכרו את ירושלים עיר הקודש, כי היא חמדת ותשוקת ותוחלת לכל קהלת שלומי אמוני ישראל עם הקודש :

ביום שבת חול המועד, הלכנו להתפלל בבית הכנסת החשובה הנק' "אהל משה" אשר ערבה לי עד מאד סדר תפלתם ונתכבדנו לעלות לתורה וברכנו ברכת הגומל וכו׳ תהל״י. וביום שביעי של פסח הלכנו להתפלל בבהכ״נ ק״ק תימנים [מא.] הע״י, של המנוח משה חנוך הלוי רי״ת, ברחוב ווארשא הנק' בית כנסת שבזי ע״ש האיש הקדוש כמו״ר שלום שבזי זצ״ל. אם אמרתי לספר על ההתפעלות הגדולה שנתפעלנו בחג הקדוש הזה ועל השמחה והחדוה היתירה שקנינו בליבנו בימים האלו, כמעט לא יאומן אם יסופר. ולא לחינם, היתה התשוקה הזאת שנשתוקקנו על ארץ הקודש בכלל ועל ירושלים בפרט, וכמעט כל היום ורוב מן הלילה בילינו רק בשירים ושירות ותשבחות לשי״ת שמו, במסיבת אחים ורעים ה״ה שמואל ישראל טוב הי״ו, וה״ה החכם השלם לוי בן מ׳ ישועה הי״ו, וה״ה החכם חיים הי״ו, ועם יתר בני החבורה הע״י, ראה זה אמצעי נבחר, מר חביבי ויקירי אהובינו הלוי נר״ו בר כמו״ר ישועה זצ״ל כי הוא מלבד גודל חכמתו בתורה, הוא גם משורר נפלא ויראת ה׳ חופפת על פניו, הוא ענוותן כהלל וש״צ מובהק וכל מדות טובות נקשרו בו, והוא יליד מילידי צנעא [צנעה] הבירה במדינת תימן, ואביו נע״ג, היה שר וגדול בישראל ונכבד עם הממשלה, אשר במסיבת הזמן זה כמה שנים, באו לשכון כבוד בירושלים עיה״ק ונעשו תושבים איש וביתו, וכמעט אוכל להתפאר, כי איש כזה ביקרת רוחו ושפלות דעתו וחכמת לבו הוא מבני עליה וסגולה היותר מצוינים. הפעם כשבאתי לכאן ואני עוד לא ידעתיהו אך שמעתי את שמעו כשנכנס עמי בדברים, תמהתי ואמרתי לו, האתה הוא ר׳ לוי, השיב ואני עבדך, ח״ו השבתי לו, כבודך עדיף וכו'. ביום הזה בקרנו את האיש הנכבד שלמה בן דוד נר״ו והוא בחסדו לכבדנו, קנה בעדי הפטרה וכו׳, אך אני, מטעם הכמוס עמדי, לא אביתי ונתתיה לאחי הנכבד שילה נר״ו. גם הרבה חכמים מחכמי ירושלים ת״ו ביקרנום לכבודם ולשאול בשלומם, והם באו אחר כך לבקרינו וכו׳:

לאחר חג המצות, כמעט בכל יום היינו, אני ואחי שילה הי״ו, הולכים פעם על עגלת סוסים ופעם לכותל המערבי ופעם להר ציון ופעם להר הזיתים והר המשחה ופעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו׳, הכל כאשר כתבתי לעיל במסע הראשון. האמנם זאת הפעם היתרון, כי במסע הראשונה הייתי דר, תוך העיר לפנים מן החומה ולא חזו עיני רק מלפנים, אבל מקיר העיר וחוצה, רק מעט מזעיר מסיבת טרדות נשינו וטפינו וכו׳. אבל בפעם הזאת, חפשיים. וגם כי אנחנו דרים חוץ לחומה. על כן כתתנו רגלינו ממקום למקום, לראות ולהתבונן ביופי העיר החדשה שהיא מחוץ לחומה ואילך, כי כן שחו לי זקנים מזקני ירושלם הע״י, כי בטרם בא השר הצדיק משה מונטיפיורי [מונטפיארי] זצ״ל לירושלים ת״ו, לא היה אף בית אחד, מחוץ לחומה. וגם כן לא היה יכול איש, כל שכן נשים וטף, לצאת מקיר העיר וחוצה, לשוח ולטייל מפחד השודדים. ועכשיו, בחסדי ה׳, נבנו בניינים גדולים ומפוארים בכל רחוב ופינה ונעשית עיר גדולה, כמעט יותר הרבה מעיר העתיקה. כי מיום שהתחיל לייסד השר מונטיפיורי נע״ג, בניינים גדולים מחוץ לחומה, רבתה הדירה הרבה מאד מיתר הנדיבים. עד שתראה הבניינים הגדולים שבנה השר הגדול רוטשילד הי״ו, עם החומה הסובבת עליהם, היא כמו עיר לעצמה. הפעם הלכנו בחברת הח׳ הזקן ישראל אדהן נר״ו, והפקיד הממונה על בית רוטשילד נר״ו בחסדו נתן לנו הרשיון לעלות ולבקר כל הבתים האלה, מהם כמה חדרים מיוחדים לת״ת לתשב״ר, כל מורה בחדר מיוחד בפני עצמו, גם מלמדים אותם דקדוק שפת קדשנו כתיבה וחשבון ולימוד שפת המדינה וכו׳. ושם ראינו האולם הגדול המיוחד למאכל [מא:] אלו הנערים תשב״ר, עם חדר גדול, בו כמה מיטות לשינה, הכל בחינם אין כסף. גם בית חולים גדול, עם רופא מובהק, תחת משגיחים מועילים, עם בתי חרושת המעשה מינים ממינים שונים, איש איש ממלאכתו, אשר המה עושים וכו'. וכן הלכנו לראות את כל שדה אחוזת כרם משה ויהודית שבנה מונטיפיורי זצ״ל, וגם הבתים הטובים, אשר פיו יקבנו בשם משכנות שאננים שבנה מעזבון יהודה טוירא זצ״ל, המה בנויים על טורים וסלעים ובמעלות ויורדות עולים ויורדים אליהם. שמה פגשנו החה״ש מ״ו שמואל אדהן נר״ו והוא זקן מופלג ה׳ יאריך ימיו. והוא בחסדו הפציר בנו ליכנס לביתו וכיבדנו בכוסות קהוי ומרקחת וכו׳ גם טייל עמנו ארוכות וקצרות, יהי מכירינו זה ברוך וכו׳:

הלכנו להמושבה הגדולה הנקראת מאה שערים ת״ו רבת הפאר וההדר. שמה נכנסנו להישיבה הגדולה ובית הת״ת וכתות אברכים, מופלגי תורה יושבים ועוסקים, מהם בש״ס ומהם בשו״ע ומהם בשאר פוסקים וכו'. ראינו מהם בחורים חריפים כל כך, קולעים אל השערה ולא יחטיאו, ובגודל בקיאותם עטרת הוראה הולמתם, אשריהם ואשרי יולדתיהם וכו'. שמה יש גם בית ת״ת לתשב״ר, המלמדים אותם תורה ומוסר ודרך ארץ, ומפני הלחץ, זו הדחק, הכינו בית תבשיל ותמחוי, על יד הישיבה בעד התלמידים העניים, וכמה תלמידים מתפרנסים ממנו בלחם מזון ותבשיל מדי יום ביומו. גם חדרים ובהם מיטות ומצעות רפודות לשינת הלילה להתלמידים העניים. אכן גדול המפעל הנשגב הזה ומיוחד במינו, בעיר קדשינו ירושלם ת״ו. ומזה תבין, כי לא לחינם מכתתים רגליהם החכמים שלוחי הכוללים בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה עד קצוי ארץ לקבץ נדבות הגונות מנדיבי עמינו, כי רבו מאד העניים והאביונים בכל ערי ארץ הקודש ובפרט ירושלים ת״ו לפי רוב אוכלוסיה, רבו אביוניה. ולכן ידרשו הכוללים שלוחי ארץ ישראל בבקשה מאת נדיבי אחינו בית ישראל, למהר לחוס ולרחם על עניי ארץ הקודש, כי רבו. איש איש כפי נדבת לבו ומתנת ידו ופעולתו הטוב. כי פיקוח נפשות שנו בכאן, והיה נדבת המתנדבים בכל מקום שהם לטובה ולברכה לפני ה׳ בהר הקודש ובירושלים.

ומטעם זה, נמנו וגמרו כל חכמי התורה והסברה. כי ארץ ישראל, לכל נדונה כארצו וירושלים כעירו, ועניי עירך ועניי ירושלים דין אחד לשניהם. 

וכן הלכנו להמושב הנקרא מושב זקנים וזקנות, והיא בנוייה בנווה ובכל פאר והדר, כהמושב מאה שערים והיא בקצה העיר ירושלים ת״ו. סוף דבר בכל פינות שאנו פונים, בונים אחינו בתים יפים חדשים לבקרים, מהם מיגיעם וזיעת אפם, ומהם מנדיבות אחינו הגבירים אשר בחו״ל, האח, אומרים אחינו הירושלמים כעת ירושלים חדשה מצמחת בבנינים יפים ובבתים מהודרים, ויהי נועם ה׳ אליהם ויצלחו בכל עמלם, להרבות ישוב ארץ הקודש והנחמדה הזאת, ובעה״י, אנו מתקרבים אל העת אשר הבטיח ה׳ לציון בדברי קדשו, ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור: 

ביום א׳, היה ברית מילה לאהובינו היקר, הגביר הנעלה, ה״ה סלים נר״ו בן כמ״ו מנחם משה זצ״ל, והמילה נעשית ברוב פאר והדר, ויחלק לכל המסובין מיני מרקחות יפות וכו׳, כיד ה׳ הטובה עליו, ולאחר הצהרים עשה סעודה חשובה לחכמי ויקרי ירושלים ת״ו, ובכאן נשתוו הדעות, כספרדים, כאשכנזים, כתימנים כולם אוכלין בסכין כף ומזלג, תחת אשר במדינת התימן כולה, כמעט אין להם המנהג [מב.] לאכול בסכין כף ומזלג. אכלנו ושתינו, ששנו ועלצנו ונטיב את לבנו בשירים ותשבחות לשי״ת כמעט עד חצות הלילה. יהי רצון שיזכה ליוצאי חלציו, בבנים ובני בנים אכ״יר:

ביום ל״ג לעומר, הולכים הרבה מאחינו לבקר את מערת התנא האלהי שמעון הצדיק זיע״א ולהתפלל שמה עיין לעיל פרק י״ב, ואחרי אשר התפללו תפילתם על קבר הצדיק, יושבים תחת אחד השיחים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, כי יש בכאן מקנה וקניין פירות ומרקחות, מינים ממינים שונים. גם יין קאוי טובאק וכו', מכל אשר תאוה נפשך, עדי היה כל הככר הזה, כיום שוק גדול. אומרים, כי מלפנים, לא היו עושים את החג הזה ביום זה, רק בעיר צפת ת״ו, עושים חג גדול ביום הזה, לכבוד רשב״י זצ״ל, הנקרא בשם הילולא דרשב״י, וכנראה כי יושבי עיה״ק ירושלים ת״ו, רק בקנאתם ליושבי צפת ת״ו על החג הזה אשר המה עושים, קבעו גם הם היום הזה לחג וכו', ומכל מקום, יפה עשו. יען, כי בו משתכרים האביונים במקח וממכר ביום הזה כנזכר: 

אמר הצעיר, הנה נא הואלתי לכתוב בכאן איזה שרותיים על חמש בחינות שונות אשר אירעו פה, אך ברמז מבלי לבאר בפרוטרוט איך וכיצד ומתי ועם מי וכו', כי אין בלבי לפצוע לב שום איש, ח״ו. יהיה מי שיהיה, אך אכתוב סתם והמשכיל יבין:

בחינה א': הנה רז״ל אמרו שאסור לאדם ליכנס לביתו פתאום, כ״ש לבית חבירו. מה נעמו אמריהם ומה יפו מוסרם ומה עמקו מחשבתם, כי הנה מלבד מי שנכנס לבית פתאום, אולי באותה שעה היה בעל הבית עוסק בדבר נסתר או לוחש באזני אשתו או אנשי ביתו או אשה קולעת שערה או איש ישן ויתגל או כלה הופכת פניה. תנן או גוהק או פוהק או עיטוש וכו', ויש בזה פריעת חוק המוסר והצניעות, עוד יש בה, משום עינא בישא, כי יתכן, שבעה״ב או אנשי ביתו עוסקים או אוכלים בסעודה, ויתכן מאד, כי להנכנס פתאום אולי היה רעב, כי יתן בכוס עינו ולקיבתו החלושה וישלח ניצוצי עיניו ומזיק לבעליו והוא לא ידע ואשם. הידעתם אחיי, כי האדים היוצאים מן העיניים, יזיק לבן אדם המוכן לקבל ויגרום הפסד והיזק בגופו וברכושו. וזה ענין רע לכל. מראה עיני האנשים והנשים. ודע, כי גם לפעמים, אפילו איש הטוב בעיניו יעשה הפסד לחבירו ויתן לו עין הרע אפילו אם אוהבו כנפשו והוא לא ידע. מפני כי האד היוצא ממנו הוא רע. מכל שכן, אם אדם בטבעו בעל תכונה רעה ושכן רע ותרע עיניו באחיו ויעשה רע בעיניו. לכן שומר נפשו יזהר, להיות בהצנע לכת בכל מעשיו, ולא תאבה ולא תשמע למקצת מהחוקרים האומרים, כי עין הרע בשקר יסודה, לא כן הוא, כי הם עיניהם טרוטות לא ראו ולא ניסו ולא בחנו. וזהו דבר מן המפורסמות בעולם ואין צריך ראיה, כנודע מן התורה עצמה ומדרז״ל ובכל דור ודור, ובדידי הוה עובדא, לא חד זימנא אלא תלת זימנין והנסיון יוכיח ואין חכם כבעל הנסיון:

פעם אחת, בהיותי בעירי עדן אוכל סעודתי פתי לבדי, והנה איש נכנס לביתי פתאום, והאיש עני בא לבקש מתת. גערתי בו ונתתי לו קשיטה והלך, עוד לא הרחיק ללכת כעשרים צעדים, אהה והנה בעתה, בחילה, הקאה, שלשול, דהום, חרון בטן, חמרמרות מעיים וכו׳, עד כי כל היום ההוא וכל הלילה, בצער גדול ב״מ רח״ל, ופן יאמרו מקצת החוקרים החכמים בעיניהם, לאמר שמא, כי יש בברותי [מב:] ראש איזה רעל ארסי ח״ו, לא כן הוא. כי אין בו שום דבר. והראיה, שכל בני ביתי אכלו מהתבשיל הזה ולא אירע שום דבר. רק אני לבדי, נלכדתי בעין הרע של דין גברא גרמא. 

פעם שניה בהיותי בכאן בירושלים ת״ו סועד פת שחרית, ולפתע פתאום נכנס איש, לא קרוא הזה, אף שבלבי חרה לי הדבר הזה עד מאד, אך לא דברתי לו מאומה מטוב ועד רע. הוא הלך, אהה והנה מחיתה כי הרגשתי תיכף חולשת הלב והתעלפות וחרון הבטן עצום עד מאד, ולא חשכו מלבקרני ולשאול בשלומי, גם שלשול, גם הקאות ביתר שאת ויתר עז מבראשונה, עד כי גם מגודל הכאב נכפפו ונתעקמו אצבעות ידי, ורק בעמל רב, הצליח לאחי הנכבד שילה הי״ו ליישרם ולרככם, בשמן ומים וכדומה. הלילה ההוא, נדדה שנתי מעיני רק בכי וצעקות וכו׳. שרי ליה מאריה למאן דמצערין בין כשוגג בין במזיד, אך בזאת יאותו אחינו בית ישראל לשמוע לעצת חז״ל, לבלתי יכנס עוד איש פתאום, כי רע ומר הדבר. כי מלבד מה שמפריע בעה״ב ממנוחתו, עוד בה מן הסכלות ופחיתות הנפש. אטו מה חסרון יש בדבר, אם יקרא איש לחברו מבחוץ, הלא בזה מראה גודל הנפש ודרך ארץ ומוסרי ביותר, ה׳ הטוב יכפר בעד כ״י. 

פעם ג׳ באתה אשה לבקש צדקה פה בעה״ק. הפעם לא הייתי אוכל, רק מיסב על מיטתי ושותה משקה המשמח אלהים ואנשים עוד מסיכלתי לא אמרתי לצערי די, כי אמרתי, משקה הוא ואינו אוכל. ושכחתי דברי רז״ל משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים. אך לאחר כך, הכני לבי על זה, ומדאגה מדבר פן תתן גם היא עינה עלי, הושטתי לה כוס יין גם מתן. יען כי אשת חבר היא, אך לשוא, היא הלכה וכל המאורעות הנזכרים לעיל כתומם באו וכו'. אהה תם אני, לא אדע נפשי נוקשתי ונלכדתי בפח יוקשי ואומר לנפשי עד פה תבואי ולא תנשי, לבלתי אכול ושהה קדם שום אנושי, לבד במסיבת רעים אהובים אשר כנפשי, מכאן תוכחת מגולה לשני הצדדים הלאום, לבל יכנס עוד איש או אשה לבית חבירו פתאום, ולבל יאכל אדם וישתה בפומבי, לפני כל הבאים, ושמת סכין בלועיך אמר שלמה ונאם נאום, בין תבין את אשר לפניך ולא תכלם, וה׳ יברך את עמו בשלום:

בחינה ב': ארז״ל אזיל לקרתא עביד כנימוסה. [מדרש שמות רבה, כי תשא פרשה מז] ולמה, כדי שיהא האדם אהוב ורצוי לכל הבריות, ולעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ידוע כי בכל מדינת התימן, אין המנהג בינינו לאכול דוקא בסכין כף ומזלג, ואם ימצאו מתי מספר הנוהגים כך, עכ״פ לא יגיעו אחד מיני מאה, אבל בארץ הקודש, רובם ככולם נוהגים לאכול רק בסכין כף ומזלג וכמנהג אירופי, והנה אם יתארח איש תימני בבית איש ירושלמי בא״י והביאו לו סכו״מ בעת האוכל, לא יגיס בדעתו לאמר, לא אוכל בסכו״מ, כ״א בידי ובאצבעות, יען כי לא ניסה בכך, אין זה רק מן המתמיהין, נראה כחוכא ואיטלולא, כי מה בכך אם יאכל בסכו״מ כמנהג המדינה. וכמו כן, אם יתארח איש ירושלמי בבית איש תימני בתימן, לא ירהיב בנפשו עוז לאמר, לא אוכל כ״א בסכו״מ, רק בידיו ובאצבעותיו יאכל. הכל כמנהג המדינה, ולא ישלה נפשו בתקות שוא כי יביאו לו מבית אחר. כי על הרוב אינם בנמצא, וכעצת רז״ל אזיל לקרתא עביד בנימוסה ואז הכל על מקומו יבא בשלום. ואפשר שלזה יובן מ״ש בש״ס נדרים פ״ו ר׳ יהודה ור׳ יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא, ר״ל בקליפת עץ והיינו כף, א״ל דאכיל באצבעתיה לדאכול בהוצא עד [מג.] מתי אתה מאכילני רוקך, פירוש, שלא קינחת ההוצא, לאתר שנתתה לתוך פיך, כשתחזירנה בקערה, א״ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צאתך. פירוש, צואה שתחת הצפורניים ע״כ, ויש לחקור מה להם להתקוטט זע״ז כל אחד יעשה כפי הרגלו, אלא ודאי נראה, שמנהג המדינה כאחד מהם או אוכלים בכף או באצבעות, ולפיכך נתווכחו זע״ז או שנינו בכף או שנינו באצבעות, ולא לחינם כתבו המעשה הזה בש"ס הנראה קל כ״כ לכאורה, אם לא לתווך השלום ע״פ הכלל אל ישנה אדם מפני המחלוקת, כי גדול השלום, דכתיב ורב שלום בניך :

בחינה ג׳: אמרו רז״ל מלא כריסיה זני בישא [ברכות לב.] יען כי אכילה גסה היא כחרבות לגוף. הנה, אם יזמין איש לחבירו לסעוד אצלו והיה אם הקרוא הוא ביישני ביותר, מוטב לו שלא לילך כלל וזה על שתי פנים. יש שהוא הולך אבל מרוב ביישנותו לוקח רק חתיכה דקה מן הדקה, כשיעור אצבע קטנה שבבנות ומהשאר מישושא בעלמא, יען כי סבר ריחא מילתא היא, כמעט יקריב הכוס אל פיו ועד ארגיעה, מניחו כמו שהיה וכו׳. האם אין זה דרך ארץ ומוסרי ביותר. זאת לא זאת, כי בזה מלבד מה שמחליש דעתו של בעל הבית וחושבו בלבו שמבזה את סעודתו ומאכליו, יען כי לא קרא לו, כי אם לאכול ולשתות וייטב לבו. עוד יש בה, שמבייש את שאר המסובין החפצים לאכול לשובע נפשם וכו', ויש שהוא עושה היפך מזה כדי להפיס דעתו של בעה״ב אוכל מכל הבא בידו, גדולה וקטנה עד שקץ במזונו ותהי לו לזרה באפיו. אף שהוא אינו תאב עוד לאכול וכבר בחלה נפשו באכילתו הגסה. בכל זה עושה רק להרחיב דעתו של בעה״ב, לומר שאינו מבזה סעודתו אלא אוכל בכל פה וכו'. ובאמת, זו מידה מגונה יותר מהראשונה, כי מה לו ולצרה זו להעמיס אצטומכתו יותר מדאי להצבות בטן ולבא לידי ב״מ וכו'. ויתכן מאד כי בעה״ב ושאר המסובין יצחקו ויבזו אותו בלבם לומר ראה זה רעבתן נורא וכו', האמנם לא אכחד, כי יש בעלי בתים מפצירים מאד לאורחיהם לומר, אכול אכול, גם מזה גם מזה כמה פעמים וכו'. ומה יעשו הקרואים מרוב בושה והם אינם חפצים עוד. אמנם החכם עיניו בראשו, ויעשה בדעת להשוות הדעות, והוא דרך המוסר יורנו כי אין צריך לומר אכול אכול כמה פעמים, רק אחת ואחת, אחת ושתים ותו לא וכו', והאורח כדי להפיס דעתו של בעה״ב צריך לומר בפה מלא, כל מי שאינו אוכל מחמת בושה, אדרבא עוכר לנפשו, ועוד שולחן צועק מג' ואחת מהם המתאווה ואינו אוכל וכו', וכ׳ גומל נפשו איש חסד וכו׳ וכיוצא בזה, ואז שלום הכל שלום:

בחינה ד': אמרו רז״ל ג׳ רובן קשה ומיעוטן יפה. ואחת מהן הסרבנות. מרבה סירוב, מרבה זחיחה ושיחה וכיתה וגיחוכא. אם מכבדים לאיש ליטול ראשון ולברך ראשון וכיוצא צריך לסרב מעט, פעם ושתים עד שלש ותו לא. ודוקא לקטן אבל לאדם גדול אינו מסרב לו כלל דאין מסרבין לגדול שו״ע או״ח סי׳ נ״ג סט״ז המסרב ביותר, גם המכבד המפציר ביותר, היא מדה פחותה ומגונה, כי מלבד מה שמייגעים עצמם בהין ולוא ולוא בהין, עד שניחר גרונם, עוד בה כי ישתוממו המסובין מרוב עכבה ומרגישי רגשות לא נעימות, כאילו שרטת על בשרם, עצה טובה קמ״ל, כי המכבד מכבדו רק איזה פעמים ואם לא רצה, מניח והולך לו ומכבד איש אחר. וכבר אמרו רצונו של אדם זהו כבודו ומתוך כך אולי יתחרט המסרב [מג:] ולא יעשה כן בפעם אחרת והמסרב בעצמו אם לא ירצה כלל בכבוד, עליו לומר מתחילת דבר שאינו רוצה כלל ולא יסרב עוד בהן ולאו ורפיה בידיה וכו'. וכשנדקדק בדבר נראה, כי המכבד המפציר ביותר, הוא אשם ביותר מהמסרב, כי יתכן, כי המסרב שמא הוא מירתת באותה שעה, או אולי נפשו עגומה עליו ולבו בל עמו, או אולי ראה גדול ממנו וכו' והיה זה שלום:

בחינה ה׳: אמר שלמה המלך ע״ה, הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך, ואעפ״י שהוא מקרוביך מנע מלבא שם יום יום פן ישבע ממראית פניך וישנא אותך. כי האוהב הנראה לפרקים, אהוב ביותר. וכשיתמיד להראות, מאבד האהבה הראשונה, וג״כ בעת שהולך באקראי לא ירבה בישיבה אצלו כמה שעות מטעם זה, רק שעה או פחות או יותר לפי מה שיראה לך, לפי דבורו עמך ודלא כמה שיש מקצת שמתעכבים זמן עידן ועידנין ומרבים ומכבירין במילין ודברים אשר אין להם שחר. ועל כל סיפור ומעשה הדיוט, מבארים כמה תילי תילין ופרטי פרטין לאין קץ, עדי יהיו כל דבריהם כמשא כבד יכבדו על בעה״ב ונעווה משמוע, ועד עכשיו הנהו בא במבוכה, אם לשמוע אם לחדול. אבל עתה הנהו שמח ככלות הדברים הארוכים, אשר למורת רוח הוא לו. 

קורא נעים, אם תרצה לנסות ולבחון אם דבריך נשמעים ומתקבלים על הלב אם לאו, נסה נא כזאת. אם תראה בעה״ב יושב במנוחה ושומע ומקשיב לכל הגה היוצא מפיך, ושואלך שאלות משאלות שונות ובלב נכון שומע ומאזין לכל תשובותיך, וגוער ומשתק לכל נער וכל דובר דבר לנגדך, אז תדע לבטח כי דבריך הם לו לעונג ונחת רוח, ובזה רשאי לך לישב ולדבר עוד מעט. אבל אם תראה בעה״ב בעת ספורך עמו, לוקח ספר או מכתב או אגרת ומעיין בו, או אם אומר לך, סוף סוף, מהו תכלית הדבר, כי קלה נפשו בהכברת מילין, או אם מראה עצמו כמו גוהק ופוהק ופושט זרועותיו כאילו חפץ לישן ולנוח וכדומה, אז תדע לבטח, כי לא ישרו דבריך בעיניו והם עליו משא לעיפה וכו' אז תכף טול רשות קומה ומהר לברוח. האמנם ישנם מקצת בעלי בתים, מפצירים מאד באורחיהם להתעכב אצלם כשתים וג׳ שעות, יען בחשבם כי לא לכבוד הוא להם לעזוב חיש קל את מבקריהם מביתם, אף אם נאלץ המבקר לילך תכף, כי נחוץ לו, בכל זאת יחשבו זה לאי כבוד וכו', אמנם רק מתי מספר החפצים בכך, מ״מ בטלו ברוב דעות של כל אדם, ועוד מי יודע, שגם אלו חפצים בכך באמת בכל לבבם, או שמא רק בפיהם ידברו מפני הכבוד וכו', על כן העצה היעוצה על המבקרים לבלי ירבו לשבת ולעכב כנז״ל. כל זאת ניסינו ובחנו עניינו ולפעמים נאלצנו לסגור הדלת בעדינו וכו' וכמאמרם ז״ל דרך ארץ קדמה לתורה, ובשים שלום נחתום לנו ולכל ישראל אחינו אכי״ר:

החילנו לקפל את החפצים ולהכין הכל למסע, כי בעוד שני ימים אנו נוסעים, אם אמרנו להתעכב פה ולחוג את חג השבועות בירושלים ת״ו, אשר זה כל ישעי וכל חפצי, אך לא יכולנו מאיזה סיבות שונות, למורת רוחנו, ואומר חיו בטוב ירושלים עה״ק, חיו בטוב אוהבינו ומיודעינו, חיו בטוב חכמינו ורבינו, חיו בטוב כללי כל ישראל אחינו, יהי רצון מלפני ה׳ אלהינו, שיקבץ את כל נדחינו, מד׳ כנפות כל הארץ לארצנו אכי״ר :

 

 

הבא    –   הקודם

3 מחשבות על “נחלת יוסף – חלדי אדם פרק י"ז

  1. פינגבק: נחלת יוסף – חלדי אדם פרקים יח – סוף | יהדות עדן
  2. פינגבק: נחלת יוסף/ חלדי אדם – פרק טז | יהדות עדן
  3. פינגבק: נחלת יוסף – חלדי אדם – תוכן עניינים | יהדות עדן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s