נחלת יוסף – חלדי אדם פרקים י"ח – סוף

תוכן עניינים

הקודם

[מד.]

פרק י״ח – חזרה ליפו ת״ו

ביום ב', כ״ו אייר עלינו לעגלת הקיטור וחזרנו ליפו העיר, בשלום הנה האויר של העיר יפו הוא מחומם במקצת ואינו קר כ״כ כמו בירושלים שאוירה קר יותר ואדרבה לפי נטייה מעלות הרוחב מקו השוה ולצירים, ראויה היתה יפו להיות אוירה יותר קרה מירושלים ת״ו, כי הנה ירושלים שוכנת תחת המעלה אחד ושלשים ומ״ז חלקים ממעלות הרוחב והעיר יפו שוכנת תחת המעלה ל״ב ועוד ג׳ חלקים הרי לך כי יפו יותר צפונית מירושלים בט״ז חלקים, אמנם הסיבה הוא, יען כי ירושלים שוכנת ברמה וגבהה עולה מעל שטח פני הים התיכון, כמו שני אלפים ושי״ח רגל אבל העיר יפו כמעט שוה אדמתה לעל פני הים וזו היא סיבת קצת חומה, ועיין לעיל בפרק התכונה.

ביום ד׳, כ״ח אייר עלינו לספינת אוסטרייא ובבוקר השכם, היננו בפורט סעיד, ותהל״י כי הים שקט ונח כשמן, בין בהליכה בין בחזרה הנה העיר פורט סעיד היא בקצה גבול מצרים היותר צפונית, ולפי דעת בעלי האסופות הוא העיר סין הנז׳ ביחזקאל סי׳ ל' ולפי שהיתה בימים הקדמונים עיר בצורה וחזקה, על כן יקרא לה הנביא שם סין מעוז מצרים ועל שמה יקרא חלק מדבר ערב, לפאת מצרים, בין אלים והר סיני, בשם מדבר סין, אך כאשר נחרבה ארץ מצרים בימי קדם, נפקדה גם העיר הזאת ותהי למעי מפלה ולא נשאר ממנה רק שרידי חרבות, מהעיר העתיקה סין, אולם עתה כאשר חפרו תעלת הקנאל לחבר ים התיכון עם הים סוף, שבה להיות עיר סוחרת ורוכלת הים, והעיר הזאת קרובה יותר לסוריא, אשר על כן, בקשו בעלי החברה לעשות בינה ובין העיר יפו, מסילת הברזל לקרב בזה את הדרך, אך בעלי חברת הספינות עיכבו בידם לבל תהי להם לשטן להמעיט מסחרם וכו׳. אחינו היושבים פה, הם חדשים מקרוב באו. מהם מעירנו עדן ומהם מאיזמיר ומשאר עיירות. והם רק מתי מספר ועל כי שאין להם ראש ודבר אחד אשר ינחם בעצתו, ע״כ חלק לבם ותהי מצה ומריבה בבית הכנסת, על עניין הקופות והגבאות וכדומה ביד מי למסור, והדברים יגיעים, גם שינויים במנהגים וכו', 

פעם אחת, חל ברית מילה פה לאחד מתושבי עירנו עדן, והנה לתמהון לבבינו ראינו, כי לא מלו את התינוק רק לאחר חצות, בין הערבים ולאח״כ כאשר שאלנו את המוהל ה״ה חכם יוסף נר״ו והוא גם השו״ב, מדוע אין אתם מלים בבוקר כמנהג כל ישראל, השיב מה בידי לעשות ואני רק גר בארץ, הלא כך מנהג העיר עד שיתקבצו כל הנשים וכו', ואמרתי לו וכי בשביל הנשים נאחר המילה עד הערב, ואמת הוא, שכל היום כשר למילה, אבל אמרו רז״ל שזריזין מקדימים למצוות ומלין מיד בבוקר ודרשי מקראי וישכם אברהם בבקר וכו׳ וישכם משה בבקר וכו' ועיין ש״ס שבת דף קל״ב ופסחים דף ד׳ ומגילה דף כ׳ ע״ש, ודע כי גם החזן ה״ה חכם ציון נר״ו, לא ניחא ליה בהכי ואמר כי טוב מאד לעשות המילה רק בבוקר דומיא דשופר ולולב ומגילה וכמנהג כל ישראל, אך קול קריאתם כקול קורא במדבר ובתוהו יליל ישימון, כי אין כח בידם לכוף אנשי העיר ע״כ וכו'. ועכ״פ אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא. הלא תראה כי בבואנו מעיר קהיר [קהרא] הבירה בא הרב הגדול של מצרים לכאן פה פורט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו הנז״ל בפרק י״ב תכף בשבת [מד:] הראשונה בשביתתו פה, תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם. והרב הנאור הזה, גזר אומר לבל יעשו עוד כן. רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים, כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית, לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל, אחר קריאת הפטרה כמנהג כ״י והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה, לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנזכר בכאן, ביום שחל בו ברית מילה לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב, בשביל קיבוץ הנשים, רק בבוקר השכם, לאחר תפלת שחרית או מוסף בשבת ויו״ט, וכן אילו היה הרב הנזכר בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה, כי הלא דבר זה מוסכם בש״ס ובכל הפוסקים לאחר מעשה אסור ליגע בה אפי׳ באצבע קטנה. ונוהג עמה בכל דיני נדה לעניין הרחקה וכו׳. ה׳ הטוב יכפר בעד כ״י:

פרק י״ט – מסע מצרים

ביום ראשון, כ״ד סיון, נסענו בעגלת הקיטור לילך לעיר קהיר [קהרא] הגדולה של מצרים וכחצות הגענו לעיר יסמעאלייא. עתה הוכרחנו לצאת מעגלת הקיטור הקטנה הזאת וליסע בשניה, הגדולה ורחבת הידיים, אשר במרוצתה מחרשת כל אזניים, ברעש ורוגז תגמא ארץ עד כי כארבעים מילין תיסע בשעה אחת. וכל הככר הזה כמעט כולו גנות ופרדסים ועטוף יבול תבואה למכביר. ובערב הגענו לעיר הגדולה הזאת, משוש תפארת חמדת כל מצרים והתוגרמים. גם הערבים יקראו לה מצר סתם, שם הפרט ע״ש הכלל. שכרנו לנו חדר בבית מלון אחינו היהודים אני ואחי הי״ו וכן אהובינו היקר ה״ה משה הי״ו עם האהוב נסים מנחם הכהן הי״ו. כאשר הצגתי כף רגלי על העיר הגדולה הזאת, עלה בזכרוני מאמר בעלי האסופות, כי המצרים ינוגעו לא מעט בכאב עיניהם בעבור אבק דק, הפורח שמה ועל הרוב יכלה בעורון ב״מ. ובאמת מצינו הרבה מעוברים ושבים עוורים בעיניהם, אם באחת ואם בשתים. ע״כ יראתי לצאת חוץ וכו׳ אך כאשר חקרנו היטב, כי רק בירחי ניסן ואייר יתחולל סער וסופה מנגב קדמה הנקרא חאמזין והוא סיבת העוורון אבל בירחי סיון ותמוז הם ירחים היותר טובים לבריאות אדם כי גם כואבי עינים מקודם ירפאו במו, על כן סר הפחד ממנו וכו׳:

יום א׳ רכבנו על עגלת סוסים והלכנו לראות יאור מצרים, הוא הנילוס המשקה כל ארץ מצרים בזרמת מימיו הרבים והעצומים ובלעדו הלא תהיה ארץ צמאה למוצאי מים. כי מצרים ארץ לא גושמה היא בכל עת, כנודע. והוא שוטף ועובר באמצע העיר מדרום לצפון ויחלקה לשתים. אך רוב תושבי העיר, בפרט היהודים הוא רק בחלק מזרחית, ועל הנילוס בנוי עליו גשר גדול, שבו עוברים ושבים ולא יפתח, כי אם בעת יעברו האניות הגדולות, בעלי התורן, כי בהן יובילו כנעני הארץ את יבולם ומרכולתם ועזבונם בכל קצות הארץ גם יעברו בו רפסודות קטנות וסירות דוגה הנה והנה כברקים ירוצצו בו, הנהר הזה מפליא עין רואי ומשמחים פני עובר [מה.] ושב בשפעת מימיו הרבים, אף כי נראים מימיו עכורים ואינם בהירים, בכל זאת טובים מאוד לשתייה. בתוך השדות וגני הפרדסים כרו להם גבים ותעלות רבות למען ישארו מימי השטף שמורים בתוכם לעת הצורך, להשקות בהם מקומות הקרובים והרחוקים, ויש כורים בורים עמוקים ובגלגלי משאבים ישאבו, ע״י שורים כאשר ישקו מרומי השדות:

יום א׳ הלכנו לגן החיות ובכסף מלא שילמנו לשומר הפתח, ושם ראינו כמה וכמה חיות רעות, מינים ממינים שונים, כמו אריות, נמרים, ליש, שחל, דובים, זאבים, החופר, אונצע המסוכנת באכזריות חמתה יותר מכולם, סגורים על מסגר בכלובם ועוד הרבה מינים כלבים וחתולים משונים, קופים מכמה מינים ארזלים, תוכיים, בת היענה וכו׳ ועוד ועוד אשר לא ידעתים מעודי. ושמה ראינו את השנהב הנורא העשוי לבלי חת, הוא הפיל הערום והחזק מכל חייתו שדה, גרמיו כמטילי ברזל ומצחו כנחושה ושיניו עשת שן, לו זרוע עם גבורה, ובחוטמו הארוך עד רגליו, אומרים כי בו משרש ארזים ועוקרם ממקומם, גם רוכבים בו בני אדם למסע ולטיול ומשאם איתם, גם אנכי וחברי הי״ו, רכבנו על הפיל הזה, על ארבע כסאות הקשורים עליו, ואיש יהודי המנהיגו, רוכב על צוארו ובידו מקבת ברזל, תחת השוט, כי עבד נאמן הוא ושומע לקול בעליו. וככה הלכנו וטיילנו רוכבים עליו סביב סביב לגן, כי מהלכו בנחת ובכבוד, האמנם כשחזרנו לעירנו הביאו מהודו פיל אחד לעדן, אבל אינו מגיע עד חציו של זה הפיל וכו׳:

אחינו היהודים הדרים פה, הם קדומים מדורות עולמים, ויש מהם חדשים מקרוב באו, מאירופה ומתימן ושארי ארצות. אומרים, כי יש להם ל״ו בתי כנסיות, ובאחת מהם שהתפללנו בה, הוא תפילתם ומבטאם כספרדים ואין כל חדש, הנה התפלאו הרבה מגדולי הפוסקים ז״ל פליאה גדולה על כמה קהלות הקודש, איך יגורו בארץ מצרים נגד אזהרת התורה שלא נשוב אליה עוד, אמנם נחלקו בזה לשלוש דעות, יש מהם אומרים כי לא אסרה התורה אלא בדרך הזה, היינו מא״י למצרים, אבל משאר הארצות מותר, כ״ה דעת הר״א ממיץ והסמ״ג והמרדכי והר״א מזרחי ז״ל, ויש אומרים שאין האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה, שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חו״ל אחד הוא, ואין איסור, אלא שלא לצאת לדעת מן הארץ לחו״ל, זו היא דעת הריטב״א והרש״ל ז״ל, וי״א שאסור לשכון בכל ארץ מצרים אפילו בזמן הזה, בין שיבוא לה מא״י בין מחו״ל הכל אסור, וזו היא דעת הרמב״ם והרא״ה ז״ל, והתימה מהרמב״ם ז״ל שאוסר ואיך הוא בעצמו גר בה, אמנם הרמב״ם ז״ל, אנוס היה עד מאד לברוח מצרימה, מפני רדיפת אויביו כידוע, ומה שנשתקע שם כל ימיו היה גם כן אנוס כי רופא למלך וכו'. האמנם מה שהותרה הרצועה לשוב ולהשתקע בה אף מבלי אונס, נגד דעת הרמב״ם ז״ל, מ״מ יש להם על מה שיסמוכו וכנזכר.

העיר הגדולה הזאת תהימנה מרוב אדם, עד כי בשוק הגדול, כמעט אין דרך לנטות ימין ושמאל מרוב ערב רב והמון המרכבות, כמעט ימצאון פה מכל לשונות הגוים ולאומי תבל. גם איירופיים מכל המדינות, תושבים וגרים וכולם רצים ושבים, ואיש איש במסילתו יעלה, לעבודתו ולמסחרו, יען כי עיר סוחרת היא ורבת המרכולת לכל המדינות, אומרים כי יש בה יותר מת״ש אלף נפש תושביה, [מה:] ושלוש מאות בתי תפלות לישמעאלים, וא׳ מהם בית תפלה הגדול הבנוי בתוך הארמון הבניין היותר יפה בכל העיר. 

יום א׳ הלכנו לתור את הארמון הנפלא הזה, במזרח העיר, כונן על הר סלע ארמון גדול אשר בנה א' ממושליהם מלפנים. ד׳ מבואות לו בסביבו חומות ומגדלים הרבה למשמר, גם אנשי צבא אנגלים ראינו שם, עם כל כלי נשקם. שמה טירות נשגבים וחדרים מרווחים שבהם גרו לפנים פחות הארץ, וגם עתה מושב הפחה ואנשי עצתו היושבים ראשונה במלכות. נכנסנו לבית התפחלה הגדול הנזכר, והנה הוא בניין יפה עד מאד מרהיב עין רואי, נכון על עמודי שיש גדולים ומפוארים, בם ימצאו פטורי ציצים מחוקים על הקיר ומיושר על המחקה, דמות אילנות ובתים ודומיהם מעשה חרשים חכמים. גם ימצאו בו ציוני קברים מפוארים למושלי הארץ לפנים, וביותר יהללו הערביים, גם התוגרמים, את הפחה הגדול, מוחמד עלי, אשר עשה גדולות ונצורות בארץ, ולזוכר עלילותיו הרבות עשו לו דמות פסל תבניתו רוכב על סוס דוהר, בתוך העיר הכל מנחשת קלל. בהיותינו בא״י והלכנו לעיר בית לחם, שמה ראינו ג״כ בית תפלה להנוצרים גדול ומפואר והוא ג״כ נכון על עמודי שיש גדולים וכו׳ אבל הוא כגמד, מול ענק למול בית התפילה הזה, אשר מי יודע כמה אלפים ורבבות דרכמוני זהב נשתקעו בו וכו', הערביים פה אינם קנאים ובוערים כ״כ כמו הערביים בארץ התימן, כי אלו אינם מקפידים כ״כ ויתנו רשות לכל איש מבעלי דתות זולתם, בין יהודי, בין נוצרי לכנוס בבית תפילתם, גם בהיכלם פנימה, באין פוצה פה ומצפצף. רק בזאת יאותו לנו, לבלי יכנס במנעלים רק בחוץ יחלוץ מפני הכבוד, והמשפט הזה גם להם וכו' בתוך הארמון ימצא באר מהולל בשם באר יוסף, חפרוה במלאכה נפלאה על הר גדול מאבני גיר, אומרים כי עמקו רע״ו רגל, נתנו איזה קשיטות לשומר הפתח וירדנו בה בשלבים ונורות דונג בידנו, אך כמעט ירדנו בה רק עד החצי ועלינו, יען כי המדרגות צרים ועקומים על כן יקחנה אופל, ומה שמאמינים ההמון כי הבאר הזאת, חפרה יוסף אבינו בן יעקב אבינו, מסורת שוא היא בידם, אולי מושל אחד מהישמעאלים, ששמו יוסף הוא חפרה, חפצנו עוד לילך לאלכסנדריא של מצרים, אך מאשר שמענו כי החל בה הנגף ב״מ חדלנו, גם בעיר זו נשמע, ע״כ מהרנו לברוח וכו׳:

פרק כ' [כ"א] חזרה לעדן

ביום ה׳, חמשה תמוז נסענו בעגלת הקיטור וחזרנו לפורט סעיד. מעיר קהרא עד פורט סעיד כ״ו פרסאות וכמרחק הזה יש מקהרא עד העיר סויס אבל מסויס עד פורט סעיד אינו אלא ט״ז פרסאות נראה לי לפי עניות דעתי, כי בצאת אבותינו ממצרים מרעמסס סוכתה, ומסוכת לאתם בקצה המדבר והוא תחילת מדבר שור שהוא רחוק מעט מעיר סויס מצד מזרחית דרומית. והנה נסיעתם מרעמסס, מצד צפונית מערבית עד שבאו לאתם באלכסון שהוא בכדי ל״ב פרסאות, וכאשר אמר ה' למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, נראה שהוא העיר סויס בעצמה, העומדת בסוף גבול מצרים על שפת ים סוף, אך ישראל עוד הפליגו לצד צפון בדרך העולה לפורט סעיד, וכאשר באו עליהם המצרים מצפונית [מו.] מערבית ופגשום פנים בפנים אז הפכו ישראל פניהם לצד דרום ומצרים אחריהם עד בואם אל שפת הים. והעד על זה, כי כאשר נתייראו ישראל ויצעקו, אמר ה׳ למשה דבר אל ב״י ויסעו. ואם הם חונים על שפת הים ממש, להיכן יסעו ועדיין הים לא נבקע, אלא ודאי, שהיו רחוקים מעט מן הים. ואולי בעל צפון הוא באמצע הדרך מה בין סויס לפורט סעיד, וכשבקע ה׳ את הים ובאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, בין למ״ר שעברו את הים כנגד כל הרוחב, בין למ״ד רק נכנסו באורך, הנה הם יצאו אל מדבר שור, מהמקום אשר נכנסו משם מתחילה, כן נראה לי נכון בזה העניין, אך אין אני אומר, קבלו דעתי בהחלט חלילה, כי אין לי בזה שום קבלה רק בהשערה וכו׳. הנני בא בקובלנא על מקצת מאחינו, הפורקים עול ירא״ש ביום תעניתינו, צום י״ז בתמוז החמור לנו, ויפרצו חוק וגדר ותקנת קדמי חכמינו, אכול ושתו בפומבי ואין פחד ה׳ לנגד עינינו, באמרם כי אין בהם כח להתענות. וזה אינו, הלא בין פורת בריא אולם נצב לפנינו, ורק באמתליות בדויות בקש ידחו אותנו, המעט לנו חרבן בית קדשינו ותפארתינו, כי גם ביום זה נאכל ונשתה ונענגו, ה׳ הטוב יכפר על כל קהילתינו וכו׳:

ביום חמישי י״ט תמוז, עלינו לספינות איטליא וכמעט כל החברים הי״ו באו ללוותינו עד תוך האניה ואחדים מהם, עד קרוב לחצי הלילה, יען כי הספינה לא הפליגה עד קרוב לעמוד השחר, ועזוז האהבה הזאת, כי במשך ימי שבתנו פה, פורט סעיד התהלכנו כרע כאח בשאלות ותשובות, בשעות הפנויות ביום, לרבות הלילה, משתעים בד״ת וטעמים וסיפורים וחקירות וחשבונות על עניני העולם והמדינות וכו׳ וכיוצא בזה הרבה, גם משתאות ושירות וטיולים בצוותא חדא וכו׳. ע"כ גם מצידנו, גם מצידם, קשה הפרידה מאד ואהבה כזו שאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם, ועוד יש מידה טובה ומועילה עד מאד, והיא ביקור חולים. בראותם אחד מאחינו שנחלה ח״ו, אפילו מיחוש קל, כמעט כולם יבואו לבקרו. זה נכנס וזה יוצא, בגופם ובממונם. ומצטערים כאילו בחפצם להחלימו תכף מחליו, אשריהם ישראל, ועל כולם יזכרו לטובה ולברכה ובפרט לה״ה אהובי וחמודי נסים מנחם הכהן הי״ו, אשר הרבינו אהבה ואחוה שלום וריעות בלי מצרים יצו ה׳ איתם את הברכה, בבני חיי ומזוני אכי״ר. סוף דבר נפרדנו מהם והם מאתנו בנשיקת אהבה ורצון וכו׳, כעלות השחר, הלכה האניה לדרכה, ביום ד' כ״ה תמוז, בבוקר השכם הגענו לעדן בשלום, אורך הים סוף מעיר סיוס עד עדן, הוא רס״ה פרסאות אשכנזיות, שהם עולים אלף ושכ״ה מילים, כי כל פרסה מזו היא חמשה מילין, וכל המרחק הזה הלכה האניה, בכח מכונתה החזקה, רק בארבעה ימים ושש שעות. שהם עולים כולם ק״ב שעות, כי בליל שבת קודש, כחצות הלילה הפליגה האניה מעיר סיוס, נמצא, הלכה האניה בכל שעה, י״ג מיל, יהי רצון שיזכינו השי״ת עוד לעלות לארה״ק ולירושלים ת״ו האהובה, ויחיש לגאלינו וישלח לנו משיח צדקינו ויבנה בית קדשינו ותפארתינו אכי״ר:

הקודם

נחלת יוסף – חלדי אדם פרק י"ז

תוכן עניינים

הבא    –   הקודם

פרק י״ז  – מסע ירושלים ת״ו

בעצם היום הזה, עלינו לעגלת הקיטור ובערב היגענו לירושלים עיה״ק ת״ו, אשר צמאה לה נפשי זה כמה, ולשמחת לבבי ראיתי והנה כל הכיכר הזה, סביבות מסילת הברזל, מלא מאנשים ונשים וטף מאחינו, שיצאו לשוח ולטייל. יען כי יום חוה״מ הוא ופנויים מן המלאכה וכו׳. ומתוכם כעין החשמל, הגביר היקר אהובינו ה״ה סלים הי״ו בן כמו״ר מנחם משה זצ״ל, אחי הנשיא הגדול מ״ו בנין מנחם משה הי״ו יליד עירינו. עתה נתפרדה חבילה כי אהובינו האדון משה נר״ו, נקרא לשכון כבוד לבית דודו היקר סלים הנזכר, ואני ואחי הי״ו, שכרנו לנו בית בבית המנוח משה חנוך הלוי נע״ג. האמנם, החברים היקרים, משה ודודו סלים נר״ו, לא זזו מחבבינו ובכל פעם נקרינו אליהם וכו'. כן בכל שבת ושבת שמ״ע, הזמינו כבוד ונסעוד ביחד באהבה וחיבה ודברי תורה וסיפורים וטיולים עד נטות היום וכו׳ כיד ה׳ הטובה עליהם. יהי מכירנו זה ברוך, יצו ה׳ איתם את הברכה המשולשלת בתורה, בבני חיי ומזוני אכי״ר:

ראשית כל דבר, הנני נותן תודתי ממעמקי לבבי להשי״ת אלהי חסדי על אשר זיכני להיכנס שנית בשערי ירושלם הקדושה. לחבק עפרה ולנשק אבניה, ובלב מלא תודה וברכה לה׳, רום ידי אשא לצור אלהי ישעי בשאפי אויר ארצנו הקדושה, המלא חיים וחסד וטהרת הקודש. אברך את ה׳ אשר יעצני לטובה לבא אל עיר הקודש, נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, להשתטח על אדמת הקדש, כי בכל פינה מפינות ירושלים, שאנו פונים תאחזנו חרדת קדש, גיל וחדוה יפעם בקרבינו בזכרנו דברי הנביא זכרו את ירושלים עיר הקודש, כי היא חמדת ותשוקת ותוחלת לכל קהלת שלומי אמוני ישראל עם הקודש :

ביום שבת חול המועד, הלכנו להתפלל בבית הכנסת החשובה הנק' "אהל משה" אשר ערבה לי עד מאד סדר תפלתם ונתכבדנו לעלות לתורה וברכנו ברכת הגומל וכו׳ תהל״י. וביום שביעי של פסח הלכנו להתפלל בבהכ״נ ק״ק תימנים [מא.] הע״י, של המנוח משה חנוך הלוי רי״ת, ברחוב ווארשא הנק' בית כנסת שבזי ע״ש האיש הקדוש כמו״ר שלום שבזי זצ״ל. אם אמרתי לספר על ההתפעלות הגדולה שנתפעלנו בחג הקדוש הזה ועל השמחה והחדוה היתירה שקנינו בליבנו בימים האלו, כמעט לא יאומן אם יסופר. ולא לחינם, היתה התשוקה הזאת שנשתוקקנו על ארץ הקודש בכלל ועל ירושלים בפרט, וכמעט כל היום ורוב מן הלילה בילינו רק בשירים ושירות ותשבחות לשי״ת שמו, במסיבת אחים ורעים ה״ה שמואל ישראל טוב הי״ו, וה״ה החכם השלם לוי בן מ׳ ישועה הי״ו, וה״ה החכם חיים הי״ו, ועם יתר בני החבורה הע״י, ראה זה אמצעי נבחר, מר חביבי ויקירי אהובינו הלוי נר״ו בר כמו״ר ישועה זצ״ל כי הוא מלבד גודל חכמתו בתורה, הוא גם משורר נפלא ויראת ה׳ חופפת על פניו, הוא ענוותן כהלל וש״צ מובהק וכל מדות טובות נקשרו בו, והוא יליד מילידי צנעא [צנעה] הבירה במדינת תימן, ואביו נע״ג, היה שר וגדול בישראל ונכבד עם הממשלה, אשר במסיבת הזמן זה כמה שנים, באו לשכון כבוד בירושלים עיה״ק ונעשו תושבים איש וביתו, וכמעט אוכל להתפאר, כי איש כזה ביקרת רוחו ושפלות דעתו וחכמת לבו הוא מבני עליה וסגולה היותר מצוינים. הפעם כשבאתי לכאן ואני עוד לא ידעתיהו אך שמעתי את שמעו כשנכנס עמי בדברים, תמהתי ואמרתי לו, האתה הוא ר׳ לוי, השיב ואני עבדך, ח״ו השבתי לו, כבודך עדיף וכו'. ביום הזה בקרנו את האיש הנכבד שלמה בן דוד נר״ו והוא בחסדו לכבדנו, קנה בעדי הפטרה וכו׳, אך אני, מטעם הכמוס עמדי, לא אביתי ונתתיה לאחי הנכבד שילה נר״ו. גם הרבה חכמים מחכמי ירושלים ת״ו ביקרנום לכבודם ולשאול בשלומם, והם באו אחר כך לבקרינו וכו׳:

לאחר חג המצות, כמעט בכל יום היינו, אני ואחי שילה הי״ו, הולכים פעם על עגלת סוסים ופעם לכותל המערבי ופעם להר ציון ופעם להר הזיתים והר המשחה ופעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו׳, הכל כאשר כתבתי לעיל במסע הראשון. האמנם זאת הפעם היתרון, כי במסע הראשונה הייתי דר, תוך העיר לפנים מן החומה ולא חזו עיני רק מלפנים, אבל מקיר העיר וחוצה, רק מעט מזעיר מסיבת טרדות נשינו וטפינו וכו׳. אבל בפעם הזאת, חפשיים. וגם כי אנחנו דרים חוץ לחומה. על כן כתתנו רגלינו ממקום למקום, לראות ולהתבונן ביופי העיר החדשה שהיא מחוץ לחומה ואילך, כי כן שחו לי זקנים מזקני ירושלם הע״י, כי בטרם בא השר הצדיק משה מונטיפיורי [מונטפיארי] זצ״ל לירושלים ת״ו, לא היה אף בית אחד, מחוץ לחומה. וגם כן לא היה יכול איש, כל שכן נשים וטף, לצאת מקיר העיר וחוצה, לשוח ולטייל מפחד השודדים. ועכשיו, בחסדי ה׳, נבנו בניינים גדולים ומפוארים בכל רחוב ופינה ונעשית עיר גדולה, כמעט יותר הרבה מעיר העתיקה. כי מיום שהתחיל לייסד השר מונטיפיורי נע״ג, בניינים גדולים מחוץ לחומה, רבתה הדירה הרבה מאד מיתר הנדיבים. עד שתראה הבניינים הגדולים שבנה השר הגדול רוטשילד הי״ו, עם החומה הסובבת עליהם, היא כמו עיר לעצמה. הפעם הלכנו בחברת הח׳ הזקן ישראל אדהן נר״ו, והפקיד הממונה על בית רוטשילד נר״ו בחסדו נתן לנו הרשיון לעלות ולבקר כל הבתים האלה, מהם כמה חדרים מיוחדים לת״ת לתשב״ר, כל מורה בחדר מיוחד בפני עצמו, גם מלמדים אותם דקדוק שפת קדשנו כתיבה וחשבון ולימוד שפת המדינה וכו׳. ושם ראינו האולם הגדול המיוחד למאכל [מא:] אלו הנערים תשב״ר, עם חדר גדול, בו כמה מיטות לשינה, הכל בחינם אין כסף. גם בית חולים גדול, עם רופא מובהק, תחת משגיחים מועילים, עם בתי חרושת המעשה מינים ממינים שונים, איש איש ממלאכתו, אשר המה עושים וכו'. וכן הלכנו לראות את כל שדה אחוזת כרם משה ויהודית שבנה מונטיפיורי זצ״ל, וגם הבתים הטובים, אשר פיו יקבנו בשם משכנות שאננים שבנה מעזבון יהודה טוירא זצ״ל, המה בנויים על טורים וסלעים ובמעלות ויורדות עולים ויורדים אליהם. שמה פגשנו החה״ש מ״ו שמואל אדהן נר״ו והוא זקן מופלג ה׳ יאריך ימיו. והוא בחסדו הפציר בנו ליכנס לביתו וכיבדנו בכוסות קהוי ומרקחת וכו׳ גם טייל עמנו ארוכות וקצרות, יהי מכירינו זה ברוך וכו׳:

הלכנו להמושבה הגדולה הנקראת מאה שערים ת״ו רבת הפאר וההדר. שמה נכנסנו להישיבה הגדולה ובית הת״ת וכתות אברכים, מופלגי תורה יושבים ועוסקים, מהם בש״ס ומהם בשו״ע ומהם בשאר פוסקים וכו'. ראינו מהם בחורים חריפים כל כך, קולעים אל השערה ולא יחטיאו, ובגודל בקיאותם עטרת הוראה הולמתם, אשריהם ואשרי יולדתיהם וכו'. שמה יש גם בית ת״ת לתשב״ר, המלמדים אותם תורה ומוסר ודרך ארץ, ומפני הלחץ, זו הדחק, הכינו בית תבשיל ותמחוי, על יד הישיבה בעד התלמידים העניים, וכמה תלמידים מתפרנסים ממנו בלחם מזון ותבשיל מדי יום ביומו. גם חדרים ובהם מיטות ומצעות רפודות לשינת הלילה להתלמידים העניים. אכן גדול המפעל הנשגב הזה ומיוחד במינו, בעיר קדשינו ירושלם ת״ו. ומזה תבין, כי לא לחינם מכתתים רגליהם החכמים שלוחי הכוללים בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה עד קצוי ארץ לקבץ נדבות הגונות מנדיבי עמינו, כי רבו מאד העניים והאביונים בכל ערי ארץ הקודש ובפרט ירושלים ת״ו לפי רוב אוכלוסיה, רבו אביוניה. ולכן ידרשו הכוללים שלוחי ארץ ישראל בבקשה מאת נדיבי אחינו בית ישראל, למהר לחוס ולרחם על עניי ארץ הקודש, כי רבו. איש איש כפי נדבת לבו ומתנת ידו ופעולתו הטוב. כי פיקוח נפשות שנו בכאן, והיה נדבת המתנדבים בכל מקום שהם לטובה ולברכה לפני ה׳ בהר הקודש ובירושלים.

ומטעם זה, נמנו וגמרו כל חכמי התורה והסברה. כי ארץ ישראל, לכל נדונה כארצו וירושלים כעירו, ועניי עירך ועניי ירושלים דין אחד לשניהם. 

וכן הלכנו להמושב הנקרא מושב זקנים וזקנות, והיא בנוייה בנווה ובכל פאר והדר, כהמושב מאה שערים והיא בקצה העיר ירושלים ת״ו. סוף דבר בכל פינות שאנו פונים, בונים אחינו בתים יפים חדשים לבקרים, מהם מיגיעם וזיעת אפם, ומהם מנדיבות אחינו הגבירים אשר בחו״ל, האח, אומרים אחינו הירושלמים כעת ירושלים חדשה מצמחת בבנינים יפים ובבתים מהודרים, ויהי נועם ה׳ אליהם ויצלחו בכל עמלם, להרבות ישוב ארץ הקודש והנחמדה הזאת, ובעה״י, אנו מתקרבים אל העת אשר הבטיח ה׳ לציון בדברי קדשו, ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור: 

ביום א׳, היה ברית מילה לאהובינו היקר, הגביר הנעלה, ה״ה סלים נר״ו בן כמ״ו מנחם משה זצ״ל, והמילה נעשית ברוב פאר והדר, ויחלק לכל המסובין מיני מרקחות יפות וכו׳, כיד ה׳ הטובה עליו, ולאחר הצהרים עשה סעודה חשובה לחכמי ויקרי ירושלים ת״ו, ובכאן נשתוו הדעות, כספרדים, כאשכנזים, כתימנים כולם אוכלין בסכין כף ומזלג, תחת אשר במדינת התימן כולה, כמעט אין להם המנהג [מב.] לאכול בסכין כף ומזלג. אכלנו ושתינו, ששנו ועלצנו ונטיב את לבנו בשירים ותשבחות לשי״ת כמעט עד חצות הלילה. יהי רצון שיזכה ליוצאי חלציו, בבנים ובני בנים אכ״יר:

ביום ל״ג לעומר, הולכים הרבה מאחינו לבקר את מערת התנא האלהי שמעון הצדיק זיע״א ולהתפלל שמה עיין לעיל פרק י״ב, ואחרי אשר התפללו תפילתם על קבר הצדיק, יושבים תחת אחד השיחים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, כי יש בכאן מקנה וקניין פירות ומרקחות, מינים ממינים שונים. גם יין קאוי טובאק וכו', מכל אשר תאוה נפשך, עדי היה כל הככר הזה, כיום שוק גדול. אומרים, כי מלפנים, לא היו עושים את החג הזה ביום זה, רק בעיר צפת ת״ו, עושים חג גדול ביום הזה, לכבוד רשב״י זצ״ל, הנקרא בשם הילולא דרשב״י, וכנראה כי יושבי עיה״ק ירושלים ת״ו, רק בקנאתם ליושבי צפת ת״ו על החג הזה אשר המה עושים, קבעו גם הם היום הזה לחג וכו', ומכל מקום, יפה עשו. יען, כי בו משתכרים האביונים במקח וממכר ביום הזה כנזכר: 

אמר הצעיר, הנה נא הואלתי לכתוב בכאן איזה שרותיים על חמש בחינות שונות אשר אירעו פה, אך ברמז מבלי לבאר בפרוטרוט איך וכיצד ומתי ועם מי וכו', כי אין בלבי לפצוע לב שום איש, ח״ו. יהיה מי שיהיה, אך אכתוב סתם והמשכיל יבין:

בחינה א': הנה רז״ל אמרו שאסור לאדם ליכנס לביתו פתאום, כ״ש לבית חבירו. מה נעמו אמריהם ומה יפו מוסרם ומה עמקו מחשבתם, כי הנה מלבד מי שנכנס לבית פתאום, אולי באותה שעה היה בעל הבית עוסק בדבר נסתר או לוחש באזני אשתו או אנשי ביתו או אשה קולעת שערה או איש ישן ויתגל או כלה הופכת פניה. תנן או גוהק או פוהק או עיטוש וכו', ויש בזה פריעת חוק המוסר והצניעות, עוד יש בה, משום עינא בישא, כי יתכן, שבעה״ב או אנשי ביתו עוסקים או אוכלים בסעודה, ויתכן מאד, כי להנכנס פתאום אולי היה רעב, כי יתן בכוס עינו ולקיבתו החלושה וישלח ניצוצי עיניו ומזיק לבעליו והוא לא ידע ואשם. הידעתם אחיי, כי האדים היוצאים מן העיניים, יזיק לבן אדם המוכן לקבל ויגרום הפסד והיזק בגופו וברכושו. וזה ענין רע לכל. מראה עיני האנשים והנשים. ודע, כי גם לפעמים, אפילו איש הטוב בעיניו יעשה הפסד לחבירו ויתן לו עין הרע אפילו אם אוהבו כנפשו והוא לא ידע. מפני כי האד היוצא ממנו הוא רע. מכל שכן, אם אדם בטבעו בעל תכונה רעה ושכן רע ותרע עיניו באחיו ויעשה רע בעיניו. לכן שומר נפשו יזהר, להיות בהצנע לכת בכל מעשיו, ולא תאבה ולא תשמע למקצת מהחוקרים האומרים, כי עין הרע בשקר יסודה, לא כן הוא, כי הם עיניהם טרוטות לא ראו ולא ניסו ולא בחנו. וזהו דבר מן המפורסמות בעולם ואין צריך ראיה, כנודע מן התורה עצמה ומדרז״ל ובכל דור ודור, ובדידי הוה עובדא, לא חד זימנא אלא תלת זימנין והנסיון יוכיח ואין חכם כבעל הנסיון:

פעם אחת, בהיותי בעירי עדן אוכל סעודתי פתי לבדי, והנה איש נכנס לביתי פתאום, והאיש עני בא לבקש מתת. גערתי בו ונתתי לו קשיטה והלך, עוד לא הרחיק ללכת כעשרים צעדים, אהה והנה בעתה, בחילה, הקאה, שלשול, דהום, חרון בטן, חמרמרות מעיים וכו׳, עד כי כל היום ההוא וכל הלילה, בצער גדול ב״מ רח״ל, ופן יאמרו מקצת החוקרים החכמים בעיניהם, לאמר שמא, כי יש בברותי [מב:] ראש איזה רעל ארסי ח״ו, לא כן הוא. כי אין בו שום דבר. והראיה, שכל בני ביתי אכלו מהתבשיל הזה ולא אירע שום דבר. רק אני לבדי, נלכדתי בעין הרע של דין גברא גרמא. 

פעם שניה בהיותי בכאן בירושלים ת״ו סועד פת שחרית, ולפתע פתאום נכנס איש, לא קרוא הזה, אף שבלבי חרה לי הדבר הזה עד מאד, אך לא דברתי לו מאומה מטוב ועד רע. הוא הלך, אהה והנה מחיתה כי הרגשתי תיכף חולשת הלב והתעלפות וחרון הבטן עצום עד מאד, ולא חשכו מלבקרני ולשאול בשלומי, גם שלשול, גם הקאות ביתר שאת ויתר עז מבראשונה, עד כי גם מגודל הכאב נכפפו ונתעקמו אצבעות ידי, ורק בעמל רב, הצליח לאחי הנכבד שילה הי״ו ליישרם ולרככם, בשמן ומים וכדומה. הלילה ההוא, נדדה שנתי מעיני רק בכי וצעקות וכו׳. שרי ליה מאריה למאן דמצערין בין כשוגג בין במזיד, אך בזאת יאותו אחינו בית ישראל לשמוע לעצת חז״ל, לבלתי יכנס עוד איש פתאום, כי רע ומר הדבר. כי מלבד מה שמפריע בעה״ב ממנוחתו, עוד בה מן הסכלות ופחיתות הנפש. אטו מה חסרון יש בדבר, אם יקרא איש לחברו מבחוץ, הלא בזה מראה גודל הנפש ודרך ארץ ומוסרי ביותר, ה׳ הטוב יכפר בעד כ״י. 

פעם ג׳ באתה אשה לבקש צדקה פה בעה״ק. הפעם לא הייתי אוכל, רק מיסב על מיטתי ושותה משקה המשמח אלהים ואנשים עוד מסיכלתי לא אמרתי לצערי די, כי אמרתי, משקה הוא ואינו אוכל. ושכחתי דברי רז״ל משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים. אך לאחר כך, הכני לבי על זה, ומדאגה מדבר פן תתן גם היא עינה עלי, הושטתי לה כוס יין גם מתן. יען כי אשת חבר היא, אך לשוא, היא הלכה וכל המאורעות הנזכרים לעיל כתומם באו וכו'. אהה תם אני, לא אדע נפשי נוקשתי ונלכדתי בפח יוקשי ואומר לנפשי עד פה תבואי ולא תנשי, לבלתי אכול ושהה קדם שום אנושי, לבד במסיבת רעים אהובים אשר כנפשי, מכאן תוכחת מגולה לשני הצדדים הלאום, לבל יכנס עוד איש או אשה לבית חבירו פתאום, ולבל יאכל אדם וישתה בפומבי, לפני כל הבאים, ושמת סכין בלועיך אמר שלמה ונאם נאום, בין תבין את אשר לפניך ולא תכלם, וה׳ יברך את עמו בשלום:

בחינה ב': ארז״ל אזיל לקרתא עביד כנימוסה. [מדרש שמות רבה, כי תשא פרשה מז] ולמה, כדי שיהא האדם אהוב ורצוי לכל הבריות, ולעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ידוע כי בכל מדינת התימן, אין המנהג בינינו לאכול דוקא בסכין כף ומזלג, ואם ימצאו מתי מספר הנוהגים כך, עכ״פ לא יגיעו אחד מיני מאה, אבל בארץ הקודש, רובם ככולם נוהגים לאכול רק בסכין כף ומזלג וכמנהג אירופי, והנה אם יתארח איש תימני בבית איש ירושלמי בא״י והביאו לו סכו״מ בעת האוכל, לא יגיס בדעתו לאמר, לא אוכל בסכו״מ, כ״א בידי ובאצבעות, יען כי לא ניסה בכך, אין זה רק מן המתמיהין, נראה כחוכא ואיטלולא, כי מה בכך אם יאכל בסכו״מ כמנהג המדינה. וכמו כן, אם יתארח איש ירושלמי בבית איש תימני בתימן, לא ירהיב בנפשו עוז לאמר, לא אוכל כ״א בסכו״מ, רק בידיו ובאצבעותיו יאכל. הכל כמנהג המדינה, ולא ישלה נפשו בתקות שוא כי יביאו לו מבית אחר. כי על הרוב אינם בנמצא, וכעצת רז״ל אזיל לקרתא עביד בנימוסה ואז הכל על מקומו יבא בשלום. ואפשר שלזה יובן מ״ש בש״ס נדרים פ״ו ר׳ יהודה ור׳ יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא, ר״ל בקליפת עץ והיינו כף, א״ל דאכיל באצבעתיה לדאכול בהוצא עד [מג.] מתי אתה מאכילני רוקך, פירוש, שלא קינחת ההוצא, לאתר שנתתה לתוך פיך, כשתחזירנה בקערה, א״ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צאתך. פירוש, צואה שתחת הצפורניים ע״כ, ויש לחקור מה להם להתקוטט זע״ז כל אחד יעשה כפי הרגלו, אלא ודאי נראה, שמנהג המדינה כאחד מהם או אוכלים בכף או באצבעות, ולפיכך נתווכחו זע״ז או שנינו בכף או שנינו באצבעות, ולא לחינם כתבו המעשה הזה בש"ס הנראה קל כ״כ לכאורה, אם לא לתווך השלום ע״פ הכלל אל ישנה אדם מפני המחלוקת, כי גדול השלום, דכתיב ורב שלום בניך :

בחינה ג׳: אמרו רז״ל מלא כריסיה זני בישא [ברכות לב.] יען כי אכילה גסה היא כחרבות לגוף. הנה, אם יזמין איש לחבירו לסעוד אצלו והיה אם הקרוא הוא ביישני ביותר, מוטב לו שלא לילך כלל וזה על שתי פנים. יש שהוא הולך אבל מרוב ביישנותו לוקח רק חתיכה דקה מן הדקה, כשיעור אצבע קטנה שבבנות ומהשאר מישושא בעלמא, יען כי סבר ריחא מילתא היא, כמעט יקריב הכוס אל פיו ועד ארגיעה, מניחו כמו שהיה וכו׳. האם אין זה דרך ארץ ומוסרי ביותר. זאת לא זאת, כי בזה מלבד מה שמחליש דעתו של בעל הבית וחושבו בלבו שמבזה את סעודתו ומאכליו, יען כי לא קרא לו, כי אם לאכול ולשתות וייטב לבו. עוד יש בה, שמבייש את שאר המסובין החפצים לאכול לשובע נפשם וכו', ויש שהוא עושה היפך מזה כדי להפיס דעתו של בעה״ב אוכל מכל הבא בידו, גדולה וקטנה עד שקץ במזונו ותהי לו לזרה באפיו. אף שהוא אינו תאב עוד לאכול וכבר בחלה נפשו באכילתו הגסה. בכל זה עושה רק להרחיב דעתו של בעה״ב, לומר שאינו מבזה סעודתו אלא אוכל בכל פה וכו'. ובאמת, זו מידה מגונה יותר מהראשונה, כי מה לו ולצרה זו להעמיס אצטומכתו יותר מדאי להצבות בטן ולבא לידי ב״מ וכו'. ויתכן מאד כי בעה״ב ושאר המסובין יצחקו ויבזו אותו בלבם לומר ראה זה רעבתן נורא וכו', האמנם לא אכחד, כי יש בעלי בתים מפצירים מאד לאורחיהם לומר, אכול אכול, גם מזה גם מזה כמה פעמים וכו'. ומה יעשו הקרואים מרוב בושה והם אינם חפצים עוד. אמנם החכם עיניו בראשו, ויעשה בדעת להשוות הדעות, והוא דרך המוסר יורנו כי אין צריך לומר אכול אכול כמה פעמים, רק אחת ואחת, אחת ושתים ותו לא וכו', והאורח כדי להפיס דעתו של בעה״ב צריך לומר בפה מלא, כל מי שאינו אוכל מחמת בושה, אדרבא עוכר לנפשו, ועוד שולחן צועק מג' ואחת מהם המתאווה ואינו אוכל וכו', וכ׳ גומל נפשו איש חסד וכו׳ וכיוצא בזה, ואז שלום הכל שלום:

בחינה ד': אמרו רז״ל ג׳ רובן קשה ומיעוטן יפה. ואחת מהן הסרבנות. מרבה סירוב, מרבה זחיחה ושיחה וכיתה וגיחוכא. אם מכבדים לאיש ליטול ראשון ולברך ראשון וכיוצא צריך לסרב מעט, פעם ושתים עד שלש ותו לא. ודוקא לקטן אבל לאדם גדול אינו מסרב לו כלל דאין מסרבין לגדול שו״ע או״ח סי׳ נ״ג סט״ז המסרב ביותר, גם המכבד המפציר ביותר, היא מדה פחותה ומגונה, כי מלבד מה שמייגעים עצמם בהין ולוא ולוא בהין, עד שניחר גרונם, עוד בה כי ישתוממו המסובין מרוב עכבה ומרגישי רגשות לא נעימות, כאילו שרטת על בשרם, עצה טובה קמ״ל, כי המכבד מכבדו רק איזה פעמים ואם לא רצה, מניח והולך לו ומכבד איש אחר. וכבר אמרו רצונו של אדם זהו כבודו ומתוך כך אולי יתחרט המסרב [מג:] ולא יעשה כן בפעם אחרת והמסרב בעצמו אם לא ירצה כלל בכבוד, עליו לומר מתחילת דבר שאינו רוצה כלל ולא יסרב עוד בהן ולאו ורפיה בידיה וכו'. וכשנדקדק בדבר נראה, כי המכבד המפציר ביותר, הוא אשם ביותר מהמסרב, כי יתכן, כי המסרב שמא הוא מירתת באותה שעה, או אולי נפשו עגומה עליו ולבו בל עמו, או אולי ראה גדול ממנו וכו' והיה זה שלום:

בחינה ה׳: אמר שלמה המלך ע״ה, הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך, ואעפ״י שהוא מקרוביך מנע מלבא שם יום יום פן ישבע ממראית פניך וישנא אותך. כי האוהב הנראה לפרקים, אהוב ביותר. וכשיתמיד להראות, מאבד האהבה הראשונה, וג״כ בעת שהולך באקראי לא ירבה בישיבה אצלו כמה שעות מטעם זה, רק שעה או פחות או יותר לפי מה שיראה לך, לפי דבורו עמך ודלא כמה שיש מקצת שמתעכבים זמן עידן ועידנין ומרבים ומכבירין במילין ודברים אשר אין להם שחר. ועל כל סיפור ומעשה הדיוט, מבארים כמה תילי תילין ופרטי פרטין לאין קץ, עדי יהיו כל דבריהם כמשא כבד יכבדו על בעה״ב ונעווה משמוע, ועד עכשיו הנהו בא במבוכה, אם לשמוע אם לחדול. אבל עתה הנהו שמח ככלות הדברים הארוכים, אשר למורת רוח הוא לו. 

קורא נעים, אם תרצה לנסות ולבחון אם דבריך נשמעים ומתקבלים על הלב אם לאו, נסה נא כזאת. אם תראה בעה״ב יושב במנוחה ושומע ומקשיב לכל הגה היוצא מפיך, ושואלך שאלות משאלות שונות ובלב נכון שומע ומאזין לכל תשובותיך, וגוער ומשתק לכל נער וכל דובר דבר לנגדך, אז תדע לבטח כי דבריך הם לו לעונג ונחת רוח, ובזה רשאי לך לישב ולדבר עוד מעט. אבל אם תראה בעה״ב בעת ספורך עמו, לוקח ספר או מכתב או אגרת ומעיין בו, או אם אומר לך, סוף סוף, מהו תכלית הדבר, כי קלה נפשו בהכברת מילין, או אם מראה עצמו כמו גוהק ופוהק ופושט זרועותיו כאילו חפץ לישן ולנוח וכדומה, אז תדע לבטח, כי לא ישרו דבריך בעיניו והם עליו משא לעיפה וכו' אז תכף טול רשות קומה ומהר לברוח. האמנם ישנם מקצת בעלי בתים, מפצירים מאד באורחיהם להתעכב אצלם כשתים וג׳ שעות, יען בחשבם כי לא לכבוד הוא להם לעזוב חיש קל את מבקריהם מביתם, אף אם נאלץ המבקר לילך תכף, כי נחוץ לו, בכל זאת יחשבו זה לאי כבוד וכו', אמנם רק מתי מספר החפצים בכך, מ״מ בטלו ברוב דעות של כל אדם, ועוד מי יודע, שגם אלו חפצים בכך באמת בכל לבבם, או שמא רק בפיהם ידברו מפני הכבוד וכו', על כן העצה היעוצה על המבקרים לבלי ירבו לשבת ולעכב כנז״ל. כל זאת ניסינו ובחנו עניינו ולפעמים נאלצנו לסגור הדלת בעדינו וכו' וכמאמרם ז״ל דרך ארץ קדמה לתורה, ובשים שלום נחתום לנו ולכל ישראל אחינו אכי״ר:

החילנו לקפל את החפצים ולהכין הכל למסע, כי בעוד שני ימים אנו נוסעים, אם אמרנו להתעכב פה ולחוג את חג השבועות בירושלים ת״ו, אשר זה כל ישעי וכל חפצי, אך לא יכולנו מאיזה סיבות שונות, למורת רוחנו, ואומר חיו בטוב ירושלים עה״ק, חיו בטוב אוהבינו ומיודעינו, חיו בטוב חכמינו ורבינו, חיו בטוב כללי כל ישראל אחינו, יהי רצון מלפני ה׳ אלהינו, שיקבץ את כל נדחינו, מד׳ כנפות כל הארץ לארצנו אכי״ר :

 

 

הבא    –   הקודם