נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים י"ד – ט"ו

תוכן עניינים

הבא   –   הקודם

 

[לד:] 

פרק י״ד – חזרה לעדן יע״א

קורא יקר, אם יש לך לב חזק ואמיץ תבוא עמנו בזה ואם לאו, כי נבהלת (נבהלתה), דלג את הפרק הזה. 

יום ג׳ י״ט תמוז, עלינו ברפסודא ואל תדמה בנפשך כי רפסודה זאת כמו רפסודות דעירנו, כי גדולה היא וכו׳. נפש ירדנו בה, עם כל התיבות והחפצים הרבים כידוע, מלבד שישה מלחים, אבירי הלב, המנהיגים אותה. כמעט הלכנו כעשרה צעדים הרפסודה תעלה שמים ותרד תהום, פעם מרימה אותנו מאחרינו למעלה ראש, ופעם משפלת אותנו מלפנינו למטה עד תהום. כמעט היינו צוללים, לולי שאחזנו ברפסודה בחוזק היד. אמרנו נגזרנו ח״ו כל גבר ידיו על חלציו וכל פנים קבצו פארור. מה גם הנשים רכי הלבב, לא יכלו להבליג על יגונן ובקול מר תצרחנה, אנא ה׳ הושיעה נא וככה לבנו בלי אסון, בחסדי השם יתברך, עד שהגענו אל הספינה הגדולה, כי רחוקה היתה מן החוף כנזכר לעיל. ואשא עיני והנה גלי הים שטפו ועברו למעלה ראש, עד חצי הסולם, של הספינה הגדולה. וכרגע ירדו משברי הים עד למטה מהסולם, כקומת איש. רעדה אחזתני, אמרתי בלבי, בודאי יחזירונו ליפו, כי אי אפשר לעלות כמעט נציג כף רגלינו על הסולם ועד ארגיעה נצלול כעופרת במים אדירים ח״ו. אך סתם מלחים, מרי נפש. מה עשו, העמידו שנים מהם על הסולם ושנים על הרפסודה, והנה לתמהון לבבי ראיתי והנם מושיטים החברים זה לזה על כל אחד ואחד, ויעופפום כנשרים, אך אני, נשארתי באחרונה, בכוונה לראות איך יפול דבר. גם אני עפתי כציפור כמותם ועליתי, אך הרגשתי בעצמי ובשרי, עייפות מה עפיפה הזאת, ולא יכולתי לעמוד וישבתי דהום ומבוהל כמו שעה, המלחים ספרו כי יש ימים בימי הסתיו יסער הים עוד יותר מזה, עד שהספינות הגדולות לא יוכלו ליקרב אל הים הזה ומוכרחים להפוך דרכם. כזאת וכזאת שמעתי על ים יפו הלזה. ואני תברך לשוני, לאל חי, הפודה ומציל. המלחים לקחו מאתנו לבד מ׳ פרנק, וזהו אך לכבוד האדון משה אהרני נ״י הנודע להם, כי מאנשים אחרים לוקחים עשרה פרנק על כל אחד, בים סוער כזה. קצת מהחברים קפצו ונשבעו שלא לבא עוד בים יפו, אל נא אחיי, אמרתי להם, אל תביא באלה נפשכם, כי האדם רגע באפו פן תנחומו וכו'. כחצות לילה נסעה האניה לדרכה, אך נוע התנועעה מכל צר, מפני גלי הים. בבוקר, נחה האניה רחוק מן חוף עזה, אך סערת הים שוטף בשטף קצף ביותר מאמש. הרי הרים הגלים מתנשא והספינה תחוג ותנוע כשיכור, עד שלא יכולנו להלך, כי אם על ידי מישוש בכלים ובעמודים ונדמינו כשיכורים בלב ים. רב החובל תקע בקרן, בקול מורא מאד לאות כי יקרבו הרפסודות להוריד סחורות, אך לשוא. המלחים יראו לנפשם מלבוא בים סוער כזה, פן יטבעו בהמון הגלים. עד הצהרים, עפפה אלינו רפסודה גדולה ומלחיה כמעט ערומים כצאתם מבטן אמם, וקשרוה אל הספינה מכל צד ובכל זה תעלה שמים וכו'. וגרפו ממנה כל המים, מן הגלים הנשפכים לתוכה. רב החובל הבין, כי לא יוכל להוריד סחורות, פן ילך לאיבוד, ורק שלח פתקא להציר היושב בעזה, לאמר מה יעשה, אם להוחיל עוד פה או יסע לברת סעיד [פורט סעיד]. שני יהודים מיפו בקשו לילך לעזה, אמרנו להם, אחיי, כתיב ונשמרת מאד לנפשתיכם, השיבו, יעבור עליהם מה כי נחוצים מאד לילך לעזה. אך, רב החובל לא רצה להוריד הסולם ושלשלום [לה.] קשורים בחבלים עם עוד ג׳ גויים ואנו עמדנו על מעקת הספינה לראות. והנה, כאשר התירו הרפסודה מן הספינה עוד לא הרחיקה ללכת, והנה גל גדול מאוד, דחף את הרפסודה כעשרים אמות אחורנית ונכסית ולא נראתה עוד. אנשי אנייתינו צעקו בקול מר אהה אבדה אבדה הרפסודה, ואנו נצטערנו על שני יהודים שבה. בין כה וכה והנה נגלתה מצד אחר אך נמלאה מים עד חציה ומי יודע אם יגיעו לעזה בשלום. שומר ישראל שמור את שארית ישראל:

כה ישבנו בחיבוק ידיים כל היום ההוא וכל הלילה. קמנו ביום ה׳ והנה הים עוד יסער ביותר ומה נוחיל פה, כי גם הלחם אזל מכלינו כי לא הכינו [הוכינו[ פת כי אם ליום אחד, כנזכר לעיל. ורק בפירות יבשים מהנשאר אתנו השקטנו את הרעבון ביום זה. גם מים אין לשתות כי החביות נתרוקנו ורק חבית אחת טמונה בירכתי הספינה במדה ובמשורה השקנו ולפעמים ע״י כסף שחדים הרוונו. י״ב יהודים מבכוריא באו לעלות לארץ הקודש כמונו כמוהם ומפני שלא מצאו מי יערב בעדם, חזרו בפחי נפש. והם עוד הגדילו המדורה, כי אין להם מה לאכול, מה גם נשיהם וטפם, זעקו בקול מר מפני זלעפות רעב. אחד מהם קרב אצלי ואמר לי אם יש לי פת לקנות ממני. העבודה, אמרתי לו אם יש לי, אתן לך חינם אין כסף. נכמרו נחומי על האנשים התמימים האלו, גם נסיתי לומר לאיזה גוים, מאנשי הספינה, לקנות מהם פת בכסף מלא. אין לנו אפילו לעצמנו, השיבו [הושיבו]: 

רב החובל עמד על מעקת הספינה ועיניו משוטטות על הים הגדול הזה. אמר לי, על ידי המליץ, היש לכם פת. לא, אמרתי לו. אם כן אחד מכם ירד לעזה ויקנה פת לכל החברים. אמרתי לו, הלא עיניך רואות, סער ומשברי הים ומי יוכל לירד, מכור לנו אתה. אמר, אילו היה לי פת, הייתי נותן לכם. אם כן, אמרתי לו, הנהג את הספינה. השיב, לא. עדיין נתעכב בכאן, ג׳ או ד׳ ימים, עדי ישקוט הים ומוכרחים אתם לירד לעזה. לא נרד כלל, עניתיו. השיב והלא תומתו ברעב. מוטב ח״ו וכו׳, השבתיו: 

לעת ערב, רב החובל לא יוכל עוד לסבול אנקת אנשי האניה, ואמר לנסוע. כמעט התחילה המכונה לשגשג ועד ארגיעה נחה שקטה. כי אמר רב החובל נמתין עד הבוקר, אולי ישקוט הים מזעפו. כי פחד פן יקרה אסון להאניה חס ושלום. רק בלילה ההוא, חילק לאנשי הספינה, כעכים יבשים ועודם בכפם יבלעום. גם בתי הקטנה הביא לה שני כעכים וכוס חלב. בבוקר, ערב שבת קודש, הוחיל רב החובל עד בוש ובראותו כי אין כל תקוה לפניו, להוריד סחורות, נסע והלך אך הים עדיין סוער כמרקחה. כשמחת בקציר הייתה לנו נסיעה הזאת, שני ימים ושני לילות נעצרנו בחוף עזה ועינינו מיחלות וכלות. אך, זלעפות רעב, ירד עד חדרי בטן וכה הלכנו, בנקיון שנים וחוסר כל ואנו הסכן הסכננו בלחם חמודות, מעדנים ומטעמים. עד לאחר הצהרים, לא יכולתי לסבול הרעבון, כמעט אחזני בולמוס. נתתי לאחד מהמלחים איזה קשיטות להביא לי דבר מה, אך תחת פת לחם, הביא מלוא כפיו פירות יבשים. אכלתי והותרתי, ואורו עיני. 

הרעב, הוא הוא הצר הצורר, אשר כל אילי ואדירי התבל, לא יוכלו לעמוד לפניו. צוק הרעבון, הוא צחוק מכאיב לכל בני תמותה, אשר כל בלהות שאול וכל מצרי תפתה, משחק לו. השמש נטתה לערוב, ועוד לא נראה שום יבשת ארץ, ורק במרחק רב נראו איזה נרות, אשר על תורני האניות החונים בעיר. קיבלנו שבת ומערב ועד כשתי שעות בלילה נכנסנו לתעלת קנאל. ביקשנו לירד ובהיות שהלילה ליל שבת קודש ולא נוכל לקצץ עם המלחים [לה:] ויטילו עלינו שכר הירידה כרצון נפשם. על כן משה אהרוני נ״י אמר, אני יש לי מלח, מכירי בעיר, אלך ואביאנו. ואתם, תשבו פה. דעת לנבון נקל, כי כל רגע, כיום נחשב לנו. וירד בסירת דוגה וכמו שעה, בא עם המלח הנזכר, וירדנו. והנה חברים, הנזכרים לעיל, עומדים צפופים על החוף, מחכים עלינו, אשר הקיץ אותם משנתם, משה אהרוני נ״י. חושו, חושו, אמרו לנו, לא עת להרבות דברים, כי רבת שבעה לה נפשינו גם רעבון וצמאון, גם פחדים ואימת מות ומשאון וכאיש אץ לדרכו, ספרנו להם, מה שקרנו. החברים הי״ו נחמונו לאמר, כזאת וכזאת יקרה לנוסעי הים ועוד יותר מזה וכו'. חפצתי לנוח ולשבור רעבון נפשי, אך עוד הוכרחנו לכנוס בבית המכס, ולמסור תעודה להציר האנגלי וכו׳ וכחצות הלילה, הלכתי לבית הידיד מנחם מ״ו משה הנזכר לעיל הי״ו, בם החלפתי כח. קידשנו וסעדנו כיד ה׳ הטובה עליהם:

במוצאי שבת קודש, הלכתי לטייל בשוק. פגשני הידיד, נסים מנחם הכהן נ״י והפציר בי לבא לביתו. וכבדני בכוסות קאוי וכו׳, יהי מכירי זה, ברוך. בלילות לא יכולתי לישן מפני היתושים אשר דקרוני כמחטים ועוד הוסיפו הפשפשים לעשות רעה ולצערני, אשר בעירי לא ימצאו כי אם מעט, ורק בימי הסתיו, על כן נערתי חצני, לשוב לעירי, אך אחי והחבירים הי״ו אמרו לילך למצרים. גם אני חפצתי לילך עמהם ,אך אזלה פרוטה מן הכיס, ונקל היה לי לשלוח לעדן להביא לי כסף כאשר עשו כן החברים, אך נכסוף נכספתי לראות את ניני מחמדי עיני. על כן אמרתי מה לי ולערוות מצרים, אשוב לעירי.

שמעתי כי הספינה תבא ביום ערב שבת קודש. החילותי לקפל החפצים ולהכין הכל ליום המסע, אך לדאבון לבי לא באה האניה עד יום השבת. שני באב, ביום שבת קודש אחר חצות היום, עליתי לספינת עסטרייך, אני ואשתי ואחותי והאברך מנחם בן משה ישראל נ״י. ברם זכור אותו האיש לטוב, הוא עשה עמי רק טוב, באניה הזאת וישרתני וכו'. ישלם השם כל תגמוליו. אחי הי״ו וכל החברים היקרים נ״י, ליוו אותי עד החוף, כי שבת היום, יבורכו מפי עליון בברכה המשולשת, בני חיי ומזוני אכ״יר. ותודה וברכה להאהוב מנחם מ״ו משה נ״י אשר התגוררתי בביתו בהליכה וחזרה ונפרדתי מאיתם בנשיקות אהבה. ולערב, עלה קיטור האניה ותשם בים דרכה, ואנו ישבנו על מכסה הסחורה, בראש הספינה. אך המלחים הקתולים [הקטולים] חרה להם, על המקום החשוב הזה, אם כי, לא הבנתי לשונם רמזו בידם כי נלך הלאה. ואחדים מהם קרצו בעיניהם ופשטו ידיהם כי אתן להם מעות. אך כאשר הבטחתים, ע״י רמזים, כי אתן להם מחר, רפו ידיהם מעט. אך למחרת, כאשר הגענו לעיר סיוס, קרבו בני הבליעל ובחוזק יד, לקחו את כל התיבות והחפצים שלנו, והוליכום הלאה, נוכח לול התרנגולים. אף כי פשטתי להם יד ולא רצו. צחנת לול התרנגולים, עלתה באפי. מה גם זיקי השמש קדחה על ראשי ולא יכולתי לישן שינת הצהרים, התחננתי להם להעבירנו מזה המקום הרע, אך הם בטומאת לבבם לא רצו בעד כל כופר. שתי עצת לנפשי מה לעשות, והנה שר המלחים עבר, התחננתי וכו', כרגע צוה למלחיו למלאות רצוני. ועד מהרה, נשאו החפצים וישבנו במקום טוב, נודה לשם חסדו. אך המלחים, סבוני בקריצות עיניהם ליתן להם שכרם, נתתי להם פרנק אחד, אך הם, ככלבים, לא ידעו שבעה. כי כל אחד מבקש פרנק. עד שעבר אותו השר הנזכר, גער בהם ואמר להם, בזה די והותר. את חטאי אני מזכיר היום, והוא כי במשך מסעי זה, לא עבדית כדמבעי לי למעבד וכמעט [לו.] הנחתי התורה בקרן זוית ותליתי בזה. השם הטוב יכפר. ג׳ ימים הים סוער והולך, אך, לא כים יפו. ז׳ באב ביום ערב שבת קודש בבוקר, הגענו לעדן בשלום. אך מהיום ההוא ומעלה, נעצבתי מאד על פרידת ארץ הקודש, עצב אשר לא ידעתי מלפנים, עד שאמרתי בחפזי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. ככה הייתי במרה השחורה כמעט חכי זהם מאוכל, עד שבא אחי הי״ו והחברים הנזכרים לעיל, הי״ו, ביום ה׳, כ״ה אלול, אז מעט קמה הסערה לדממה: יואל אלהינו ויקבץ נדחינו ויעלינו בקרוב לארצינו ויראינו פני משיחנו ויבנה בית תפארתנו אס״ו:

פרק ט״ו  -מאפילה לאורה עם חלום הנפלא

שנת התר״ס מחדש שבט עד סיון היתה שנת צרה ומצוקה, שנת פחד ובהלה, גזירות ואימת מות. כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, בעוה״ר. והוא כי ירד חולי רע בעיר הנודע מחליי הודו, כי בתחלה מתו שבעה גוים הודיים במגפה ב״מ והממשלה התגעשה והתרגש ובחרונה צותה לתפוש יתר המשפחה ההיא ולהרחיקם נדוד לעיר אחרת שממה, למען לא ידבק החולי. ועוד צוותה על כל אנשי העיר, לנקות הבתים והחצרות מכל זוהמא וחלאה ולסוד הבתים בסיד, מבית ומחוץ. ולעשות כבשונות אש, בכל רחוב וחוצות, לטהר בזה את האוויר. ובזה אולי צדקה במפעלה: אך בזאת תרשע ותכסל, להוציא העניים והאביונים מבתיהם, על לא פשע בכפם והשופטים והפקידים, בעשותם מעשים זרים, בעלות לבתים פתאום. וזהו תחילת הפחד בעיר. אך אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה׳. כי היה חרון אף ה׳ בעיר ופרצה המגפה ב״מ וב״ד צדק דעירינו, גזרו צומות וצדקות וביטול מלאכה סליחות ותחנונים לפני ה׳, כי ירחם על עמו ישראל. אך בעוה״ר, שתת תפילתינו וביום צום אסתר, התחילה מכת המוות ב״מ, במחנה העברים. והיה המת במגפה ב״מ, שלחה הממשלה בידי נכרים, מעבר לים ולא נודע מקומו איו ועל היושבים בבית שילחה לסוף העיר, בבתי צריפים ונקיקי הסלעים ושם ישבו בדד עשרה ימים או יותר. ודבר אין להם עם שום אדם, מלבד הרופא, הבא לבקרם. ורבים מהם לא ראו אור, כי מתו במגפה, ב״מ. ועל הרוב, מן הפחד. וכל הנמצא בבית המת, כמו מיטות ובגדים, כרים וכסתות, הכל נשרף באש כליל. והבית נסגר על מסגר שני חודשים או יותר. גזירה רעה מאין כמוה. עשירי העיר ניסו לחלות פני הממשלה, להעביר מהם הגזירות הקשים ההם, על המתים, הואילה הממשלה, לקברם בקברות אבותם ובלבד שלא יקרב איש לד׳ אמותיו. אך על סגירת הבתים והשריפה, אחת גזרה הממשלה ומי ישיבנה. ובכל יום ויום, גברה המצוקה והמהומה בעיר וסביבותיה, כי יד ה׳ הויה בדבר גדול מאד ויהרוג רוב מחמדי עין, עד כי היתה העיר צלמות ולא סדרים, כי בערה אש ה׳ ואין מכבה. הוי, הוי, נשמע מכל עברים, זעקת שבר שמע מכל פאות, אש, אש, מות, מות, זעקו כולם, הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו. חרדו כל העם וזעקו כמתעתעים כל העם מקצה, סמר מפחד בשרינו, יבש היה כעץ והלב כאבן, אשר לבו גס כלב האריה המס ימס, מה גם [לו:] בחג הפסח נהפך לאבל מחולינו בעוה״ר, כי הגדילה המדורה, ותהי העיר לחרדת אלהים. רבים מתושבי העיר, ברחו לנפשם מאימת מוות ומגזירת מלכות, אל כל אשר ידה אותם הרוח. אך מצד הים, אין יוצא ואין בא, כי הים נסגר, וכמעט חצי בתי העיר, נסגרו על מסגר, ומזה דללו וחרבו מעינות הפרנסה, וישפוט ה׳ את העיר, בשלושת שפטים הרעים ההם, דבר ורעב, וגזירות מלכות. בעוה״ר רבים מבני עמינו, חילו פנינו כי נצא מן הבית, כי היה מכת המות, דולג מבית לבית מימין ומשמאל וימת עם רב מישראל. אך אנה נלך, כי לא ידענו אנה נפנה ואנה ננוס. כי היתה יד ה' נטויה בכל סביבות העיר, ומצד הים נסגר. כי בעלי האניות, לא רצו בעד כל הון להעלות שום אדם מפני חולי המדביק. עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נחלו במחלה אנושה [אנושית], אז יחשוב איש את קונהו והתוודה את חטאתו, בעוד נפשו בכפהו ואימת מות תבעתוהו, אהה ה' אלהים, הכלה אתה עושה את שאריה ישראל. שוב מחרון אפיך והינחם על הרעה לעמך. צווחות איומות ותפלות נוראות ותקיעת שופרות נשמע בכל בתי כנסיות, עדי כמעט לא האמין איש עוד בחייו. ונתקיים בנו בעוה״ר, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב וכו'. מיום גוחי מרחם אמי, גם הזקינים סיפרו, כי מימיהם לא ראו גזירות קשות כאלה. ועיין למטה בסליחות, בסליחה שלישית שיסדתי בעניותי, המתחלת, אל מלא רחמים וכו׳: .

ח׳ בניסן, ליל שבת קודש, שבת הגדול, בחלומי, והנה שליח בא אצלי ואמר לי, כי איש נכבד קורא לי. והלכתי אחריו ועליתי לבית נאה ושם מצאתי איש נכבד, תוארו כמלאך אלהים, הלא אתה קראת לי אדוני, אמרתי לו, השיב, הן. נישקתיו על זקנו ואמרתי לו, בי אדוני, הודיעני מהו זה חולי הרע, הבא לעיר, מה מהותו. השיב, כבשר החי. נשתוממתי על המראה ולא הבנתי. כרגע, ציוה האיש הנכבד למשרתיו והביאו איש אחד חולה, נגוע, מוכה אלהים ומעונה. ראיתי על צואריו מורסות אדומות ומכוערות, נזדעזעו כל עצמותי. ואיש אחר קרא מאחוריו, הלא היא אסכרה ב״מ, המתחלת במעיים וגומרת בפה. מיד עמד האיש הנכבד, ולקח ספר גדול בידו ופתח אותו ויורא באצבעו ואמר לי, עיין בכאן. וראיתי, והנה כתוב שמי ושם אחי שילה הי״ו ועוד שני אנשים אשר שכחתי שמותם. ותחתם כתוב לאמר, אתם בעה״י תינצלו מאותו חולי הרע. נישקתיו על זקנו, פעם שנית. עוד תשוב תתפלא, הפלא ופלא, אמר לי האיש הנכבד, ופתח הספר דף א׳ מלפניו ואמר לי עיין בכאן. וראיתי כתוב פסוק אחד אשר שכחתי גם כן אותו מהו. ותחת הפסוק כתוב איש אחד שכבר מת במגפה ב״מ:

אמר לי האיש הנכבד, דע כי גם אתם משורש ויסוד אותו הפסוק ורק בדרך פלא ניצלתם. נישקתיו על זקנו פעם ג׳, תכף ומיד חלף הלך לו ונעלם מן העין. אחר כך, נדמה לי, כאילו אני ער והייתי מספר הפלא הזה, לאחי שילה. אמר לי אחי, מי הוא זה האיש הנכבד. מה טיבו. אמרתי לו, זה האיש שלוח ממרום ובידו עיתות בני אדם להמית ולהחיות. אחי תמה תמיהה גדולה, ואמר, היתכן דבר זה, והלא הקב״ה הוא הממית ומחיה. אמרתי לו, אחי, לא הבנת [הבנתה] דבריי. ופשוט הוא, שאין מי יוכל להמית ולהחיות, אלא הקב״ה לבדו. ורק הדבר הוא כך, כשהקב״ה גוזר גזירה, רומז למלאכי עליון היושבים לפניו ומלאכים רומזים למלאכים, בדרך השתלשלות עד שהגיע הדבר לאותו האיש הנכבד. תדע אחי, כי ג' פעמים נישקתיו על זקנו. הס, אמר לי [לז.] אחי. סתום וחתום הדברים, עתה. עתה, נשב ונסעוד וישבנו וסעדנו ביחד וכו׳, ואיקץ. ודע קורא יקר, הסיבה אשר שכחתי שמות שני האנשים והפסוק, הוא כי אני לא כתבתי זה החלום הנפלא, עד סוף חדש סיון. כי לא מלאני לבי לכתוב דבר עד שריחם השם ועצר המגיפה:

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. קטנתי מכל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך. אודך ה׳ כי עניתני ותהי לי לישועה. אלי אתה ואודך אלהי ארוממך. הודו לה׳ כי טוב כל״ח. והיינו דאמרו רז״ל על פסוק, וחנותי את אשר אחן, אעפ״י שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אעפ״י שאינו כדאי. [ע"פ ברכות ז.] כי יודע אני את מך ערכי, אלא הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו, תהלי״ת:

לאחר חג הפסח, עוד מכת המוות מתהלכת בעיר. ותגזור על ימין ועל שמאל. לבי לבי, על החללים. אך במשך הימים הוקלה מעט מעט מזעפה, גם מעשה השתילה, על הזרוע, מהרעל הארסי, על הרוב הועיל, לרוב בני אדם. ישתבח היוצר הנותן מחכמתו לבשר ודם, וברחמי השם על ברואיו תחת המגפה ב״מ, הביא [הוביא] קדחת קלה וחמורה לרוב בני אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי חנון ורחום אלהינו ומרבה להיטיב. אך השרים, עשו שערורייה לתושבי העיר, מה גם, על היהודים האומללים. סיגרו בתים וחנויות רבים. אף אם הם נקיים ממכת המוות. הם ציוו להחריב כמה דירות, במחנה העברים, באמרם שאינם יפים. ומה יעשו האומללים, שאין להם מה לאכול. אף אם יבנו בתים חדשים בזה העת, כי רשו מאין מלאכה. אהה, האביונים נואקים, נדדו למרחקים, בין צריפים ונקיקים, קדוחי שמש, ושזופי קדים, חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות, ואמת הוא, כי מלכי ושרי האנגלים [האינגלים], מלכי חסד הם ובמשפט יעמידו ארץ, ורק באשמת הפקידים והשוטרים, שונאי נפש העברים, הם המשטינים, כי הגויים וההודיים [וההדויים] גם הפרסיים מהם פקידים, מהם סופרים, מהם שוטרים, אכלו את ישראל בכל פה, כי צעקת היהודים האומללה לא תעלה באזני המושל האנגלי [האינגלי] המחניף לגוים בכל אשר יוכל. עד זה הגדיל לעשות רעה ליהודים הוא… הצורר המתנכל לשתות דם ישראל, לעשותם ככדור בידו. … הזה תכלית שנאה ישנא את היהודים, אשר לא ראיתי צר ושונא כמוהו בכל המון הנכרים. הוא מחרף ומגדף ומקלל קללה נמרצת על בני עמינו, על לא פשע בכפם… הזה, מעודו לא ידע חנינה ואי לו לאיש יהודי הנופל בידו. והיה כספו ורכושו וכל עמלו לאבדון, הוא היטה את לב הממשלה, בחלקלקות לשונו, לשנוא את העברים והוציא קול שקר, כי היהודים סרוחים ואי נקיון, עד כי היינו לחרפה וקלסה בעיני הבריות. שקר ענה בנו הארור, כי היהודים מנוקים מיתר הגויים על אחת שבע, כאשר יתנו עידיהם חסידי אומות העולם. … הזה שר״י הוא גואה וגס רוח מאד עדי כמעט לא יקרב איש להשתעות עימו, אם לא יקבל ממנו קללה ונאצה. תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו'. … הזה, יבוא לחרף מערכות אלהים חיים, היהודים האומללים, מתאנחים מכאב לב, כי עבד ושפל אנשים כזה, עשה כרצונו והגדיל ואין מי יוכל למחות בידו, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים:

איש אחד מבני עמינו סיפר, כי בליל שישי כ״ח ניסן, בחלומו, והנה חמשה זקנים, גדולי הדור, עוברים ברחוב מספרים זל״ז והם ראשון בקדש הרב [לז:] והנשיא מ״ו מנחם משה זצ״ל והרב הדיין מ״ו מנחם בנין זצ״ל, והרב הדיין מ״ו שמואל נסים זצ״ל, וכבוד אדוני אבי יוסף מ״ו ישועה זצ״ל, אך החמישי אמר, לא הכרתיו, אך הוא זקן מופלג, זצ״ל. והזקנים הללו, קראו לאיש החולם והושיבוהו בתווך, והזקן המופלג אחז בידו, בחוזק היד. הרפה לי אדוני, התחנן החולם, אל תירא, השיבו, רק הט אזניך לאשר יוסף מ״ו ישועה מצווך לבניו אל תשכח דבר, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת אמר לו, כה תאמר אל בניי מנחם וישועה שמואל ושילה הי״ו, דעו כי תעבור על שונאיכם צרה אך אל תפחדו ואל תרהו. הגד להם משמי, כי לא יפחדו כלל. כי גדול פעולת הפחד, מהסכנה עצמה. אך יעשו תיקון לנפשם, וזה התיקון אשר יעשו. מנחם בני, יעשה השכבה בבית הכנסת, לדודו מנחם מ״ו ישועה נע״ג כי הוא משרשו, ישועה בני, יעשה השכבה לבעל אחותו, בנין בן שלמה יצחק נע״ג, כי הוא משרשו, שמואל בני, יעשה השכבה לגיסו, מ״ו בנין בן מ״ו מנחם בנין נע״ג כי הוא משרשו, שילה בני, יעשה השכבה לחמיו בנין בן מ״ו שילה נע״ג כי הוא משרשו, ועוד תיקון אחר, ביום א׳ מנחם בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ב׳ ישועה בני ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ג׳ שמואל בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ביום ד׳ שילה בני, ירחוץ בנתר ובורית וילמוד ספר תהלים, ולאח״כ יקנו שור אחד מכספם ויסובבוהו על ד׳ רחובות היהודים, כפרה על כל ישראל, ויקשרו השור בחלון הבית וישחטוהו ויחלקוהו לעניים. הזקן המופלג, עוד אחז ביד החולם ואמר לו, ראה הזהרתיך שלא תשכח דבר, ותכף נעלמו מן העין, ויקץ האיש. כל זה סיפר האיש החולם, ע״כ:

בעצם היום הזה בבוקר, בא מושל העיר עם השופטים והרופאים והפקיד, ודע כי הפקיד … הזה … טמן פח לרגלינו, והוא, כי זה כג׳ חדשים, מבקש עילה עלינו כי עינו צרה בהבית חדש אשר בנינו, על לא פשע בכפינו, ולא מצא עילה, עד זה אמש כ״ז ניסן נכנס בחשאי למבוי שלנו, ומצא מעט מים שפוכים על צינור כותל אחי, בלא ידיעתם. אמר, עתה עת לשתוק, מה עשה בתחבולותיו הלך לבית קטן ודל של ערבי עני, סיידו וכיירו מכיסו, והיום כשבא המושל, הכניסו לבית הקטן. הזכר ואמר לו, ראה זה עני שבערביים וביתו נקי כל כך. מכל שכן בתי הגדולים שאין צריך לפקח עוד. והכניסו למבוי שלנו ואמר לו, הבית הזה, הוא גדול משאר בתי היהודים ונמצא בו סרחון, קל וחומר, בתים הקטנים שכל היהודים אי נקי, המושל הטה אוזן לדברי שקר, ויצא בחרי אף. אך מכל זה, לא ידענו. אני עומד על חלון ביתי, לתומי, ופתאום יצאו מן המבוי ראוני ואמרו לי, רד מהר, וירדנו אני ואחי שילה והנה אהה המושל כדורי אש, מפיו יתמלטו, ופניו פני להבים ודיבר אליי דברים קשים, יורדים חדרי בטן. לשוא צעקתי, לא בי האשם, לא ידעתי, לא שלי הוא, אך הוא אטם אוזנו מזעקת דל. עוד הוסיף לומר, כי יש את נפשו לחבשני בבית האסורים, ששה חדשים. ופנה שכמו והלך. מושל הוא, אמרתי בלבי, כי יכול לחבוש ולענוש כאוות נפשו. כי כל תושבי העיר בידו, אם לשבט אם לחסד, לולי אלהי אבי היה בעזרי והצילני ממלתעות הכפיר הזה. הפקיד … עוד לא אחר די, ולמלאת סאת עוונו, אמר לשוטרים, כי יתפסו היהודים העוברים והשבים, כפי אשר תמצא ידם. ועד מהרה, נפזרו השוטרים לכל רוח ותפסו כארבעים יהודים, כדגים הנאחזים בחכה, ועוד היכונו, דלקונו ודחפונו, כד' אמות אחורנית וסבונו השוטרים מכל צד, כאילו גנבים ושודדי לילה [לח.] אנחנו, ח״ו. אהה, ה׳ אלהים כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עוררה גבורתך והושיענו למען שמך, וככה הלכנו, עדי הגענו לבית הערכאות, שם חכה עלינו הזר … ועמדנו צפופים, כמו שעה, עד שבאו השופטים, והפקיד גמגם להם בדברים ורמזים, מפה לאוזן, אשר לא ידענו מה הוא סח. אך נראים הדברים, שהוא מדבר, שטנה על היהודים. וזה ניכר לנו מלטישת עיניו עד כי המושל חרה אפו ואמר, אות הוא, כי היהודים עם מרי המה, והפך פניו לנגד כל העומדים ואמר, יהודים אי נקיון צאו לכם מן העיר, אהה זעקו היהודים, אנא נצא, לכו לכם באשר תלכו. הפקיד … צוחק ומפזז וענה ואמר אף הוא, חלקו. היהודים הנזירים, נוכלים ומוצצים דם הגוים. וחירף וגידף את בני עמינו, תצלנה כל אזנים משמוע. ועוד הוציא דברים זרים' סחי ומאוס, אשר לא אוכל לכותבם. המושל נתעשת ליהודים ואמר, כשני חדשים לבד ואז תחזרו לבתיכם, יצאנו וידינו על ראשנו, אוי זעקו החברים, גלה כבוד מישראל, דומו אחיי ועמי, מה לכם לזעוק דום לה׳ והתחולל לו, ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו. ועיין למטה בסליחה ד׳ וה' שיסדתי בעניותי:

ביום שני, באה לנו פקודה מאת המושל, כי נצא כולנו מן הבית, אנשים ונשים וטף. לא תשאר פרסה בעוד ג׳ ימים. לשוא כתתנו רגלינו אל הפקיד ומן הפקיד, אל השופט ומן השופט, אל המושל, כי יחוסו וירחמו עלינו. אך לשוא. כולם אטמו אוזניהם, משמוע כל תחינה, עוד הפקיד … הוציא עלינו קול שקר, כי הוציאו מבתינו ט׳ עגלות מלאים זבל וסירחון ובשלושים כסף, מיני בשמים פזרנו על הבית, מפני הריח. והמון העם האמינו לדבריו. דעו רבותי, העבודה, כי לא הוציאו מבתינו שום דבר, ולא פזרנו בשמים, אפילו בפרוטה אחת. והפקיד בעצמו עלה לבתינו ולא מצא כל מדעם. ורק מגמת פניו להבאישנו ביושב הארץ, ירא ה׳ וישפוט. ובכן אמרנו איש אל אחיו, חזק ונתחזק בעד אלהינו ולא נתן כבודו לכלימה. 

וביום ה׳, ד׳ באייר יצאנו מבתינו, כמוצאי גולה, ושם הרחקנו נדוד מחוץ לעיר על שפת הים ועשינו סוכות צריפים וישבנו בהם, עם יתר הגולה. כי יש יצאו מעצמם ויש בעל כרחם, היינו ביום, אכלנו חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני, יקודנו מחום השמש הרב, אשר ליהטה שיח השדה ורגבי האדמה תחת רגלינו, כזיקות יבערו ורוח החם, הסוער, סיער את כל בשרינו, כי קיטורו, חם כקיטור הכבשן. מה גם, בנסעי לעיר, לקנות צרכי אוכל נפש ותך השמש על ראשי בתוקף חימה. ולא הועיל כל מגן וצינה. וכמה פעמים נתעלפתי עדי כמעט קצתי בחיי. … יחולו על ראש אויבינו כל האלות הכתובות בתורה:

לילה אחד, בחלומי, והנה כבוד אדוני אבי, זל״ת, עובר. התאוננתי לפניו, על הצער והטלטול הזה. ואיה השור, אמר לי, לא קניתם השור כאשר צויתיכם. אמרתי לו, אבי אדוני ומחמד עיני, עיניך הרואות כי התיקון הנזכר לעיל, עשינו ולא הספקנו לקנות השור, כי יצאנו בחפזון ובהלה. אף על פי כן, תקנו השור וירחם השם. וראיתי, והנה קנינו שור וקשרנוהו בחלון והיה מנגיח כל הבא אליו וכו׳ ואיקץ. למחרת, נתעוררנו, וקנינו שור. ועשינו כנזכר לעיל, אך אל נקמות ה׳, הפגיע בצרינו. כי השופט האנגלי, נחלה חולי אנוש, ושילחוהו מן העיר, כשעיר המשתלח. והפקיד, לקחו משכבו מתחתיו, כי נגפה אשתו במגפה, ח׳ ימים אחר צאתינו מן הבית. אך לא נכנע ולא שת ליבו גם לזאת ועוד [לח:] החל יהתל בעמי. וכן אחז״ל, רשעים אפילו עומדים בפתח גיהנם, אינם חוזרים בתשובה. ארכו לנו הימים כאן והגיע חג השבועות. ועוד לא נושענו. ניסנו ללכת אל השופט והפקיד, אולי יתעשתו, ויתנו לנו רשיון לחזור לבתינו. השופט האנגלי כמעט נתרצה, אך הפקיד, בטומאת לבבו, גזר אומר בל נכנוס, כי אם בעשותינו צינורות ארוכים לבית הכנסת, מהגג ועד הרצפה. וזה צריך שהות והוצאות רב וחזרנו בפחי נפש. אהה, אשתקד חגגנו את החג הקדוש הזה, בירושלים תוב״ב והשנה הזו בנקיקי הסלעים. אך זאת, הייתה נחמתינו כי החברים הי״ו והם ה״ה האהוב סאלם יעקב מהלא נ״י ואהובי וחמודי ה״ה סאלים אהרון נ״י, וה״ה האהוב יעקב סאלם משה נ״י עשו סוכה גדולה לבית הכנסת, גם ס״ת הביאו, ישלם השם שכרם, ואח״כ השלמנו הצינורות הנזכרים לעיל וביום ערב שבת קודש, ח״י סיון הלכנו לבתינו לשלום. והסימן בהעלותך את הנרות. מי יתאר את רגשותיי והמיית לבבי לא תתואר בשרד עט סופר. ילאו הרעיונים. כשהגעתי לפתח הבית, נפלתי על פניי, ארצה ואשתחוה לה׳ על הטובה והחסד שעשה עמנו, ישתבח יוצר הכל. כי מכל צרה הצילני ובאויבי ראתה עיני, אנא ה׳ הראיתנו צרות רבות ורעות, תשוב תחיינו, לא תקום עוד פעמים צרה למען שמך אלקינו. אבד כל הקמים עלינו לרעה, בזכות אבותינו. ותטה לב המלכות עלינו לטובה ולא ישנאונו, חון תחון לעמך ישראל, כי בניך אנחנו. הן דלונו ורוששנו אתה אבינו תמלא חסרוננו, העלינו לארצינו, תשלח משיח צדקינו, תבנה בית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אכי״ר :

 

הבא   –   הקודם

 

3 מחשבות על “נחלת יוסף – חלדי אדם – פרקים י"ד – ט"ו

  1. פינגבק: נחלת יוסף/ חלדי אדם – פרק טז | יהדות עדן
  2. פינגבק: נחלת יוסף / חלדי אדם – פרקים יא – יג | יהדות עדן
  3. פינגבק: נחלת יוסף – חלדי אדם – תוכן עניינים | יהדות עדן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s